רחיצת רגליים לתפילה - עוד השפעה איסלמית ?

פסק רבינו הרמב"ם שיש לרחוץ רגליים לתפילה. והעיר עליו הראב"ד שא שמענו כזה דבר.( או בלשון דומה) . ואכן בכל קהילות ישראל כמעט אין איש שרוחץ רגליו לתפילה. אך, אנחנו יודעים שזה מנהג הכרחי אצל המוסלמים ימש"ו לפני תיפלתם.

שוב,גם כאן יכול אדם לומר שמצא לו הרמב"ם איזה מדרש נידח ואימצו אל חיקו כהלכה מחייבת או שעשה פרשנות מתוחכמת עד מאד בתלמוד והגיע למסקנה זו, או מאידך ייתכן ופשוט מצא חן בעיניו מנהג הערביים שחדלו להשתחוות לאבק רגליהם.

המעיין, אין ספק שמה שכתבתי הוא טעות.

שהרי כותב הרמב"ם בפרק ה שלא יעמוד בתפילה ברגליים מגולות אם אין דרך לעמוד כך לפני מלכים , ואילו לפי הערבים התפילה ברגליים מגולות דווקא.

ומה שכתבת הביא בקיצור ובתוספת בפירוש הנקרא אדני יד החזקה:

" 

פרופ' וידר בספרו ''השפעות איסלאמיות על הפולחן היהודי'', אוקספורד תש''ז, עמ' 40, טוען, שרחיצת רגלים לתפילה שהיתה נהוגה בין יהודי א''י, בבל, עדן, תימן ואף במצרים, באה ממקור חיצוני, (ראו במבוא לספר המספיק לעובדי השם, (כתאב כאפיה אלעאבדין), הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשמט, עמוד 93).

אך פרופ' מאיר בר אילן (רחיצת רגלים לפני התפילה: השפעה אסלאמית או מנהג יהודי", מחניים א, תשנ"ב עמ' 261-961, (ניתן לראות מאמר זה באתרו: http://faculty.biu.ac.il/~barilm/raglaym.html) טוען כנגדו שהמנהג במקורו הוא יהודי, ומביא מספר הוכחות שלענ''ד כלל אינן משכנעות, למשל, הוא טוען שנוסח ההלכות גדולות שכלל רחיצת (ידים ו)רגלים, הוא הנוסח המקורי, אך בשל התבטלות מנהג רחיצת הידים, השמיטו הסופר, אלא שאין דבריו נראים כלל, שהרי לא מצאנו לשון "נטילה" ברגלים, אלא רק לשון "רחיצה'', ואילו לשונו של ההלכות גדולות הוא "ונוטל ידיו ורגליו'', כמו''כ, טענתו שמאחר והמימרא ב"הלכות גדולות" היא בשם רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בעוד שאצלנו הנוסח הוא אמר רבי יוחנן, ולכן לדעתו, שכשם שלא יוסיף הסופר שם בעל המימרא מדעתו כך לא יוסיף רגליו, גם דבריו אלו אינם מהוכחה, שהרי בעוד שלפנינו בגמרא ובהלכות גדולות הנוסח הוא: ''אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו...'', אנו מוצאים נוסחאות שונות בשם האומרים: ''אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל הנוטל ידיו ומניח תפילין'', (בשינוי שם האומר, ובהשמטת "הנפנה'', (פסקי הרי''ד) ו''אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו", (בהשמטת ''אמר רבי חייא בר אבא'', ראב''ן סימן קנב), אך אין ביניהם מי שהוסיף "רגלים".

וראו שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - או"ח סימן קמ, בתשובה מבן המחבר, בהסבר מחלוקת הרמב''ם והראב''ד, ושו''ת ושב הכהן סימן א, (מביאו בשערי תשובה אורח חיים סימן צב ס''ק ד), הטוען, שטעמו של הרמב''ם לרחיצת רגלי המתפלל, הוא משום שמדמהו לרחיצת רגלי הכהן לפני עבודתו בבית המקדש, שנאמר שמות פרק ל פסוקים יט-כ, ''וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'''.

בשו''ע הרב מביא הלכה זו בסימן ד ה''א, בלשון: ''רוחץ אדם פניו ורגליו בכן יום בשביל כבוד קונו שנאמר בצלם אלקים עשה את האדם'', בהשמטת רחיצת ידיו, ובשינוי הפסוק המקורי שבגמרא שהוא ''כי פעל ה' למענהו'', שרש''י מפרשו, ''בשביל קונהו, לכבוד קונהו דכתיב בצלם אלוקים...''.

נישטאיך,

דומה שלגבי הרמב"ם כולם מסכימים שהוא לא הצריך רחיצת רגליים כאקט פולחני, שאם כן היה לו לחייב גם קודם מנחה.

גם לגבי הרס"ג שהצריך לגבי שלושת התפילות - לפי אחת הגירסאות -  הרי שהוא תלה זאת בכך שיש בהם "מלאכת עבודה" כלומר מטעמי נקיות ולא מטעמי טהרה דתית.ובכך הוציא עצמו מכלל הגישה האיסלמית.

אם אכן ישנה חובה לרחיצת רגליים מטעמי פולחן לפני כל תפילה כפי שהביא בר אילן מן הגניזה הקהירית , הרי שלעניות דעתי, אף שהיא נשענת על מקורות מקראיים, כל כולה נובעת מהאיסלם ( ויש לבחון גם השפעה קראית) . וזאת, אף אם נניח שהצירוף שעשה בר אילן ממקורות התלמוד הוא צירוף קביל.( כלומר: גירסת בה"ג לשיטתו שמחייב רחיצת הרגליים, המקור בירושלמי על תפילה ללא סנדלים, והמקור השני בירושלמי המתאר רחיצת רגליים לפני התפילה) אף שברור כשמש שאין לצירוף זה הכרח שנעשה מטעמי פולחן.

ראה:

ממרכז קהילתי למקדש מעט: הריהוט והפנים של בית - יד בן צבי

עמוד 40.

וכאן בספר "המספיק לעובדי השם":

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21288&st=&pgnum=17&hilite

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21288&st=&pgnum=38&hilite 

עיין מש"כ כאן בביאור דברי הרמב"ם

"בקשר לתפילה, למשל ,  קובע הוא שע ל  המתפלל  לרחוץ ידיו

אמנם לא נמצא בתלמוד [למעט גירסת בה"ג] ציווי מפורש לרחוץ רגליו בכל יום. אולם, יש שפע מקורות הרומזים, כי בפועל אכן נהגו לרחוץ רגליהם בכל יום.

שבת נ: ''דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר (משלי טז) כל פעל ה' למענהו" [ותוספתא דומה בברכות פ"ד ה"א].
ברייתא זו, מובאת לגבי היתר לרחוץ בברדא. לכן, כתב הכס"מ כי כוונת הברייתא רק לומר שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו ותו לא.
אך, מלשון הברייתא "רוחץ – בכל יום" נשמע שכך יש לעשות. ועוד, אם מדובר בהיתר רחיצה בלבד, א"כ נשמע מברייתא זו, שאין היתר לרחוץ כל גופו כל יום, הייתכן ?
לכן, נראה יותר, שכוונת הברייתא כי צריך לרחוץ פניו ידיו ורגליו כל יום, כדי לשמור על נקיון האדם, לכבוד הקב"ה. פעולה זו נעשית פעם אחת ביום לפני תחילת פעילות היום, וללא קשר לתפילה.

וכך נראה גם מחולין קו. ''חמי האור. חזקיה אמר אין נוטלים מהן לידים, ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים. אמר רבי יוחנן, שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי ואוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין. כן חמי טבריא. חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים, אבל מטבילין בהם הידים. ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן. אבל לא פניו ידיו ורגליו".
נשמע מרבי יוחנן כי צריך כשרים כדי לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ואע"פ שאין הלכה כך, מ"מ נשמע כי פשיטא לר' יוחנן החובה לרחצן כל יום. אלא, שרש"י שם דחק הפירוש [שפניו ורגליו מיותרות, והכוונה רק לידיו], כדי שלא יישמע שיש חיוב לרחוץ פניו ידיו ורגליו. אלא, לאחר שאנו יודעים את מסורת הגאונים, יש לפרש דברי רבי יוחנן כפשטן.

ירושלמי תענית פ"א ה"ו "זעירה בר חמא יוסה בריה דר' יהושע בן לוי בשם רבי יהושע בן לוי בתענית ציבור מרחיץ ידיו ופניו ורגליו כדרכו".

יומא עח. ''זעירא בר חמא, אושפיזכנין דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי, הוה אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אריא, תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך. מטפחת היה לו בערב יום הכפורים, ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב תשעה באב שורה אותה במים ולמחר מעבירה על גבי עיניו. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר, בערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ומניחה תחת מראשותיו ולמחר מקנח פניו ידיו ורגליו. בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מעבירה על גבי עיניו".
ישנם כמה גרסאות. אך ניתן להבחין כי הקפידו על רחיצת רגליים, גם בבוקר יום כיפור [או ט' באב], ללא כל קשר לרגליים מלוכלכות ממלאכה.

עבודה זרה ל: ''ת"ר מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים ולא ירביץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו".
המקור לפסול מים מגולים לנטילת ידיים, מזכיר גם פניו ורגליו.

ויקרא רבה (וילנא) פרשה לד ד"ה ג ד"א וכי:
 
"... זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: ר' להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה! אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה את האדם עאכ"ו!".

תוקן על ידי נישטאיך ב- 07/08/2011 08:04:59

כל המקורות למנהג רחיצת רגליו כל יום הם ארצישראליים וכמ"ש האשכול שזה רק במקום שאין מכסין רגליהם תדיר ופשוט.
בבבל נראה שהלכו עם נעליים יותר מבאר"י
דוגמא אחת מימרא של רבא בבבלי ברכות כו: צואה בגומא מניח סנדלו עליה ובלבד שלא תהא נוגעת בסנדלו עיי"ש ובירושלמי ובלבד שלא תגע בבשרו.
וכבר התייחסו בגמ' שבת ס' ע"א אם מנעל משום צער או משום תענוג.  
וכן בנדרים כ. המסתכל בעקיבה של אשה וכו' ור"ל שהיא מקום מגולה שבה (ועיי"ש בראב"ד ועוד).

על גירסת הגמ' ברכות ט"ו ע"א נפנה ונוטל ידיו [ורגליו] לכאורה הגירסא המקובלת בלא רגליו היא עיקר שאמרו לשון נוטל וכן לא הזכירו פניו לפי שאין זה אלא משום נפנה ולכן גם א"צ לומר רגליו 
אבל בכעין זה מצאנו בחילופים שבני בבל מקנחין מן העפר בני ארץ ישראל מן המים וכן יש בגמ' בבלית (שבת פא. ועוד) דיונים באיזה עפר מקנחין ובירושלמי יש תחת זה דיון על מים ששתה מהם הכלב אם מקנחין בהם ויש בדברי הקראים נגד מנהג בבליים עם הוכחות מפסוקים כגון כי אם רחץ ה' את צאת בנות ציון וגו' .וכמובן המקור קידוש ידיים ורגלים במקדש.

משנה יומא ריש פרק שלישי "זה הכלל היה במקדש כל המטיל מים טעון קידוש ידיים ורגלים וכל המסך את רגליו טעון טבילה [ולכן] הורידו כהן גדול לבית הטבילה" והכלל הזה נכתב כאן כהקדמה למה הורידוהו לבית הטבילה.
אבל בגמ' הבבלית לא פירשו כן אלא פיסקי פיסקי ודנו טבילה זו למה ועל הרישא למה המסך רגליו טעון טביךה לא ביארו כלום ועל "המטיל מים טעון קידוש ידיים ורגלים" אמרו בשלמא רגליו אלא ידיו למה וכו'.

 וכן בכל טבילת עזרא הקלו לגמרי בבבל בדורות המאוחרים

בסך הכל יש כאן שני הביטים לחילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל

1 כללי שנהגו יותר ברחיצה וזה אולי עבר לערבים כמו שכתב הרמב"ם שהיהודים האירופאיים אומרים לנו (על זהירותם בטבילת בעל קרי) "למדתם מנקיות הישמעאלים".  וזה כפתיחת האשכול הזה 

2 פרטי שבבבל הלכו עם נעליים ולכ לא הוצרכו לרחוץ רגליהם. (וזה לא עומד במבחן לכאורה בכ"מ עיין בהמשך).

על המנהג לחלוץ נעליים לפני הכנס לבית הכנסת שמרומז בגמ' במה מקומות כגון במו"ק שהחרימו את הכלב שאכל נעלי החכמים ועוד.ונהגו כן בכל ארצות האיסלאם ...