|
|
| נשלח ב-7/8/2011 08:13 |
 |
| |
כמה הערות.
א. כפי שנכתב, דעת הרמב"ם כי מי שנאמר לו "ייהרג ואל יעבור" ועבר ולא נהרג, מלבד מה שביטל מצוה, נחשב כאנוס. ולכן למשל אם הרג את הנפש מתוך איום לא ייחשב כרוצח "רגיל".
ב. החזות החרדית יש בה יתרונות וחסרונות. אבל כמדומה שהשאלה של אברך צעיר (ברוך הבא לפורום!) עוסקת באלו שאינם בהכרח בני מעלה והחיצוניות אצלם עיקר.
צריך לדעת שיש תמיד שתי רמות דיון. המצוי והראוי. צריך להכיר את העובדות כי ההלכה דנה בעובדות ומעניקה להן ערך חיובי או שלילי. אבל ההלכה אינה ממליצה להיות רשע או טפש ובכל זאת יש רבים שהינם כאלו או כאלו.
הלבוש החרדי מסייע ל (רשימה חלקית ולא מסודרת):
1. התבדלות.
2. שמירת מרחק.
3. יוצר יחס זהיר ולפעמים חשדני מצד הסביבה.
4. לפעמים מביא להערכה.
בכל אופן, הלבוש החרדי מעניק ללובש גטו קטן פרטי בתוך החברה שמסביב, גטו שמלווה אותו לכל מקום.
קשה ולא נעים ללבוש בגדים חמים במזג אויר שרבי בארץ ישראל.
יש חרדים שאין להם מספיק תודעת נקיות. מנהג לא לרחוץ בתשעת הימים מוסיף על ההרגשה הלא נעימה. אבל יישומו של המנהג הזה מבוסס על אי ידיעה (שלא לומר בורות). ההלכה הפשוטה היא שאדם צריך לשמור על נקיותו כדי למנוע אי נעימות מהסובבים אותו. (כמובן, זו גם שאלה של הרגל. רמת הנקיות שנתבעת היום בחברה שיש בה חדרי רחצה בכל בית, סבון ושמפו ודאודורנטים, היא גבוהה בהרבה ממה שהיה מקובל כאשר הרחצה היתה, במקרה הטוב, שבועית, במרחץ העירוני).
ג. לשותף סוד והדנים על קיום לאוים והמניע הראוי. יש להבדיל בין עיקר המצוה שמוגדר, בחילול ה', לפי האופן שבו זה נראה לסביבה. כמובן, חלק מן התועלת שבמצוה הוא בהשפעתה על הנפש. ואיני מתכוון כאן להשפעות מאגיות/מיסטיות/קבליות אלא חינוכיות פסיכולוגיות. לפיכך, מי שמכיר שיש סיכון בחילול ה', מחשב את מעשיו, מכריע מה שמכריע מתוך מודעות וזהירות, ודאי שהוא מועיל לנפשו ומחנך את עצמו.
ד. לגבי טיולים. קבעו חכמים שממעטים בשמחה בין ראש חודש לתשעה באב. האם יש לגזור מכך הסתייגות מטיולים. איני יודע. הגדר של "ממעטים בשמחה" לא התברר לי כל צורכו. תחושת הלב היא שטיול, במיוחד טיול לשם טיול, נראה כפגיעה ברעיון של מיעוט שמחה. אבל אולי צריך לדון בפרטים ולראות.
ה. לגבי "השתטחות" חלילה לי מאלקים להשתתף בטכסים שבעיני הם בדרך כלל דרישה אל המתים וכל המסתעף.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2011 08:47 |
|
| |
לצערנו, גם שאלת קידוש/חילול ה' הפכה להיות בחלקה שאלה מגזרית
הרמב"ם מביא את דיני קידוש ה' בפרק ה מהלכות יסודי התורה. רוב הפרק מוקדש לקידוש ה' במובן המצומצם, קרי: עבירות של יהרג ובל יעבור. בשתי ההלכות האחרונות מוסיף הרמב"ם שתי הרחבות חשובות:
הלכה י (בדילוגים):
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס--הרי זה מחלל את השם; ... וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו--הרי זה מקדש את השם...
כאן מתאר הרמב"ם את קידוש ה' כעמידה על העקרונות שלנו והליכה בדרך (הנראית לנו כדרך) הנכונה תוך התעלמות משיקולי "מה יאמרו" ושאר השפעות חיצוניות. קידוש ה' של הלכה י הוא לצפצף על כולם ולהיות מוכן לספוג בזיונות למען קיום המצוות. זהו קידוש ה' המודגש ע"י הציבור המכונה חרדי - להפגין נגד בג"ץ זה קידוש ה', וכן להיכנס לכלא על מזבח החינוך הטהור.
אך אז מגיעה הלכה יא שנותנת הרחבה נוספת למושג קידוש ה', שבמובנים מסויימים היא הפוכה לקודמת (שוב, מובא בדילוגים):
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהברייות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות--הרי זה מחלל את השם כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר... או שאין דיבורו בנחת עם הברייות, ואינו מקבילן בסבר פנים יפות... וכיוצא בדברים האלו. הכול לפי גודלו של חכם--צריך שידקדק על עצמו, ויעשה לפנים משורת הדין.
וכן אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הברייות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבילן בסבר פנים יפות... מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה... ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין--והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם הרבה--עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבין אותו, ומתאווין למעשיו: הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה--ישראל, אשר בך אתפאר"
בניגוד להלכה הקודמת, כאן הקריטריון הוא דווקא "מה יאמרו" - חובה על האדם לקדש שם שמים ע"י כך שיעשה מה שנראה נכון ומכובד בעיני הבריות. שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, ושיאמרו כולם "רק עם חכם ונבון". בהלכה זאת לא הערך העצמי של המעשה הוא שחשוב, אלא כיצד הוא נתפס בעיני הבריות. הלכה זו אומצה בעיקר ע"י פוסקים מהזרם המודרני, שרואים בכך שיקול הלכתי שיש להתחשב בו (ומעוררים בכך את לעגם/כעסם של החרדים שלא מוכנים לקבל את מה שנראה בעיניהם כהתקפלות של ההלכה בפני גורמים חילוניים).
ברור שברמה מסויימת שתי ההלכות האלה נמצאות בעימות זו עם זו. התחשבות בדעת הקהל לא עולה בקנה אחד עם עמידה בלתי מתפשרת על עקרונותינו. כאמור בראשית דברי, היחס בין שתי ההלכות והמשקל שנותנים לכל אחת הפך להיות ברמה מסויימת שאלה מגזרית, וכך מה שבעיני האחד הוא קידוש ה' בעיני האחר הוא דווקא חילול ה', ונוצר דו שיח של חרשים. מכיוון שלשתי הגישות יש מקורות טובים, כנראה שלא נוכל להכריע בצורה חדה ביניהן, והנושא ימשיך להיות נתון בויכוח בין זרמים, אישים ושיטות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2011 09:15 |
|
| |
אברך
סליחה על הסטיה
האם מי שטוען שצריך להסתובב עם לבוש חסידי בנמל תעופה הומה, וסובר שיש בכך קידוש ה', האם הוא מקפיד להדליק נרות חנוכה בחלון או שהוא סובר שגם כיום שעת הסכנה וצריך להדליק בפנים כי כך נהגו בפולין.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 07/08/2011 09:15:12
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2011 14:36 |
|
| |
יש מקומות בעולם שבאמת מסוכן להסתובב שם עם הלבוש ,החסידי בעיקר
ועדיין יש שמסכנים עצמם ,אין אם מי לדבר ,
יש מי שאומר שהלבוש דווקא מביא כבוד והערכה הייתי מעוניין לדעת ממי ?
מאותו שומע הרצאות של זמיר כהן או מהעו''ד מצפון תל אביב ,
בכל מקרה הלבוש מהווה היבדלות שיש בזה פלוס לציבור הלא חושב
אבל מצד שני מינוס ,שכן זה מאפשר לצדדים לגשר על הפערים
והלבוש מרתיע חלק גדול מכלל הציבור שרואה בלבישת שחורים דבר מאיים ,
שמעתי מאיזה מחזיר בתשובה מקיבוץ מסוים שמקפיד להתלבש כמו חילוני ובכך הוא "עושה עבודה " יותר טובה
זה בקרבת יהודים ,ק''ו בקרבת גויים שבכלל חושבים שנפלת מאיזה כוכב נדיר
מה הטעם בכך ? ולאלו שכן חושבים האם יש לאלוקים נחת מכך האדם "מתבשל" ב 40 מעלות חום עם מעיל
כאילו הוא באירופה הקרה בשיא החורף ,
שאלה מעניינת : מדוע בחרו החסידים לשנות את לבושם של אבות אבותיהם שלבשו גלימות מן הסתם איזה היתר היה להם לאירופאים ללבוש מעילים וכובעים ,? הרי הם המציאו את הרעיון שלא מחליפים לבוש ?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2011 16:04 |
|
| |
לאברך צעיר
עיון במקור הבא מלמדנו שכלל לא מדובר על שינוי מלבוש אלא שם ולשון בלבד.
מעניין מתי הכניסו גם את הלבוש לרשימה..?
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5486 ו
"עוד אומרים חז"ל (שיר השירים רבה פ"ד וכן בויקרא רבה פרשה ל"ב): "רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה. לא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין (כמו ש"ראובן" ו"שמעון" נקראו כך ביורדם למצרים, כך נקראו עדיין באותם שמות כל הדורות שאחריהם עד שנגאלו ממצרים), ולא היו קורין לראובן רופוס, ולשמעון לא היו קורין לוליני, וליוסף לסטים, ולבנימן אלכסנדרא", עכ"ל. "
(והנה מצאנו בהמשך הדורות אלכסנדר,גמליאל,ישמעאל ועוד)
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2012 19:19 |
|
| |
שאלה (במקום לפתוח אשכול משאלה)
בסוגיא בסנהדרין עד:
<
גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר (דברים כב) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי >
למדין דין רודף ברוצח מדין רודף בנערה המאורסה. ושוב חוזרים ולמדים נערה המאורסה מרוצח.
אם למדנו שיש דין רודף, שאומר שמותר להרוג אדם כדי שלא יאנוס נערה המאורסה, האם לא ניתן להסיק מכאן שאדם חייב ממילא למסור את נפשו כדי לא לפגוע בנערה המאורסה, במה הוא טוב מאחר שהיה לו להורגו? והוא הדין ברוצח שעל אדם למסור את נפשו שלא להרוג את חברו. אם הסברה הזו נכונה, אין צורך לטיעון "מי יימר דדמא דידך סומק טפי וכו'" שמעורר שאלות, שאולי נאמר לכיוון הפוך שדמו של הרוצח אדום יותר (וכמו שמצאנו בדיני קדימה) ועוד שביטוי זה יוצר ספק ולא וודאי כפי שכבר העירו הראשונים.
האם ייתכן לטעון שאם אונסים אותי להרוג את חברי, אזי חברי הופך להיות הרודף שלי? וצ"ע
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2012 22:05 |
|
| |
בעל, לא הבנתי את טענתך. מותר (וצריך) להרוג אדם שלא חפגע בנערה המאורסה. מדוע אתה מסיק מכאן שאדם צריך למסור את נפשו (נגד תוס' יבמות הידוע)?
בשלמא אם האדם הכניס את עצמו למצב של רודף יש מקום לסברתך (דומני שכתבתי זאת כאן לא מזמן, כשתהיתי האם יש חובה על רודף להרוג את עצמו כשנכנס על כרחו לסיטואציית הרדיפה). אבל אם אתה מדבר כשהוא לא היוזם אלא מוצא עצמו במצב של רדיפה (כמו עובר שהוציא ראשו שמשמיא קא רדפו ליה), מהיכי תיתי שדמו של האחר אדום יותר מדמו שלו?!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2012 22:43 |
|
| |
כאן המקום לחזור ולפנות להנהלה, ולשאול מה יצא עם הצעתי/הערתי על אשכול המשאלות?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2012 07:09 |
|
| |
מיכי
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2012 08:06 |
|
| |
ייתכן
<גם ביהרג ואל יעבור יש שיטות שעבר נקרא אונס ופטור> פטור, אבל ייתכן שעדיין חילל את ה'. "אע"ג דבהלכות יסודי התורה פ"ה כתב רבינו דבגלוי עריות יהרג ואל יעבור ואם עבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם, אבל חיוב מיתה משמע דאינו חייב". (לחם משנה הלכות סנהדרין פרק כ הלכה ג).
ויש להעיר שבהלכות יסודי התורה אין הרמב"ם מתייחס לגילוי עריות, אלא לכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור: רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד: " ... כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם...".
אלא שגילוי עריות הוא הנושא בו דן הלחם משנה.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 15/07/2012 08:21:58
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2012 08:41 |
|
| |
שאלה נוספת,
למדים מסירות נפש בעריות מרציחה. מעניין שסברה משמשת בסיס להיקש.
האם לא ניתן לפרוך את ההיקש, שרציחה אינה חוזרת, ואי אפשר להחיות את המת, אבל עריות, במקרים שאין פגם של הנבעלת, כגון כשהיא אונסת את הבועל, הרי היא פעולה חד פעמית, ולמרות הטראומה, החיים ממשיכים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2012 16:17 |
|
| |
בעל
מדברי הגמרא ברור שעד לאותה אסיפה בבית נתזא לא היתה הלכה קבועה על מה יהרג ועל יעבור.
האם עלינו לומר שהלימודים הם הסיבה להחלטת הרוב ("נמנו וגמרו") ש(רק) על שלוש אלה יהרג ואל יעבור, ולא שההחלטה על שלושת העבירות קדמה ללימודים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2012 17:28 |
|
| |
נישט
נניח שההחלטה קדמה, אבל מדוע לא מצינו שהקשו על הלימודים את שאלתי, הרי גם אם המדרש סומך, מעלים שאלות על צורת הלימוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2012 07:43 |
|
| |
אנציקלופדיה תלמודית כרך כב, יהרג ואל יעבור
ב. שלוש העבירות החמורות. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאמרו חכמים שאם אנסוהו לעבור על עבירות אלו יהרג ואל יעבור, כתבו ראשונים שהוא מפני שהן חמורות מכל העבירות, עבודה זרה, כדי שלא יכפור בהקב"ה, ושפיכות דמים, כדי שלא יציל נפשו בדמו של חבירו172, בגילוי עריות כתבו גאונים הטעם, מפני שהוא פוגם את הנבעלת173, והרי זה כאילו הורגה174
|
|
|
|
|
