לגבי שימוש הלשון בגמרא. חיפוש מחודש בפרוייקט השו"ת, והפעם לפי "נ.כ.ר" כשורש עם שתי המילים הנוספות גילה את המקום בסוטה ט ב וכן שני מופעים נוספים בבמדבר רבה (נשא פרשה ט כד) וילקוט שמעוני (רמז ע ד"ה ויהי אחרי כן) אבל אלו פשוט מקבילות.
ראוי כמובן לנתח את המקור בגמרא, וצריך להתחיל בסיפור המקראי ומשם לעבור לדיון בגמרא ומשם אפשר לעבור למפרשים.
***
העלילה
אני מניח שסיפור שמשון מוכר, אם כי עלי לציין שבמבט בוגר אפשר למצוא בו רעיונות שנעלמים מעיני הילד שלומד זאת.
שמשון, הגיבור הגדול בחסד אלוקים, חומד נשים פלשתיות ונופל ברשתה של דלילה. היא מנסה לגלות את סוד כוחו, מה שיאפשר, וכך יודעים כולם, לקחת את כוחו ממנו. ההנחה הזו משותפת לשמשון, לדלילה, לסרני פלשתים האויבים, וגם למספר.
דלילה מנצלת את כוחה של האשה לסחוט את הגבר (סליחה על המבט המגדרי). וראו שם בגמרא כיצד לחצה עליו לדעת האמוראים (פשוט צינזרתי... וד"ל).
שמשון הפיקח מנסה לשקר לה, והיא פעמיים מנסה את כוחו ומגלה ששיקר. שמשון, באופן תמוה מאד, ממשיך להיות קשור אליה למרות שהוא רואה שהיא בוגדנית.
ובפעם השלישית -
שופטים פרק טז
(טו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל:
(טז) וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת:
(יז) וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר א-ֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם:
(יח) וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לה לִי אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם:
כצופים מן הצד בסיפור אנו כבר יודעים ששמשון אמר את האמת. ראשית, בגלל שאנו יודעים מתחילת הסיפור שהיה עליו להיות נזיר (אם כי לא ברור עד כמה שאני זוכר שכוחו יהיה תלוי בשערותיו). שנית, המספר מגלה לנו שאמר לה "את כל ליבו". כלומר חשף את כל מה שהוא חושב לאמת.
על זה שאלה הגמרא בציטוט שלנו:
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד ב
ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו - מנא ידעה?
ויש לנו שתי תשובות.
א"ר חנין א"ר: ניכרין דברי אמת.
אביי אמר: ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר: +שופטים טז+ נזיר א-לוהים אני, אמרה: השתא ודאי קושטא קאמר. (=ודאי אמת אמר).
התירוץ השני קל יותר. היה סימן חיצוני בדבריו. אם שמשון הזכיר את שם ה' (נזיר אלוקים) ודאי שמה שהוא אומר הפעם אמת (אם כי איך ידעה שזו כ-ל האמת?).
דברי רב חנין אכן מעוררים את השאלה מה מצאה דלילה בדברים הפעם.
האם זה קשור לצורת האמירה או לתוכנה?
מעניין שבשוטנשטיין הציעו הסבר מאד מודרני שמזכיר את התיאור של תיאוריה מדעית.
"האמת ניכרת ומתקבלת, משום שהיא מסבירה תופעות ודברים שהיו בלתי מובנים עד כה".
וזה נכון. דלילה שאלה אותו שתי שאלות: מה סוד כוחו ואיך שוברים אותו. שתי התשובות הקודמות ענו תשובות שקר לשאלה השניה ולא ענו לראשונה. הפעם הוא הוסיף הסבר לא רק כיצד להתגבר עליו אלא גם מהיכן כוחו.
השאלה היא האם התוספת החדשה היא אמיתית. האם זה ששמשון הסכים לומר מה שלא אמר קודם היא עדות שהפעם זו כבר האמת. (או מה שהוא חושב לאמת).
יתכן כמובן שסגנון דיבורו הפעם היה שונה מהפעמים הקודמות, כלומר הסגנון ולא התוכן. אבל לפי שוטנשטיין זה נעוץ בתוכן ולא בסגנון. בהע' 40 שם מפנים ל"תפארת ציון" (איני יודע מיהו ומהו) שלכאורה תולה את זיהוי אמיתות דברי שמשון בסגנון. (דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב).
אז יש לנו כאן שני בחנים.
א. התוכן. אמת אמורה להסביר מה שלא היה ידוע קודם.
החסרון: יש תיאוריות שקריות.
ב. הסגנון. המניע של האדם ניכר מתוך סגנון דיבורו. לכן "דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב".
חסרון: האם תמיד אנו מזהים את המניע באמת? יש רמאים מוצלחים מאד. שנית, יתכן שאדם ידבר מתוך אמונה נלהבת אבל הוא עצמו טועה באמונתו. אז להפך, צריך להיזהר לא להאמין לו.
התשובה שהגמרא לכאורה לא מביאה בחשבון, אבל היא מאד אמיתית ומתאימה למה שאנו יודעים בפילוסופיה של המדע, היא שדלילה לא יכלה לדעת במובן החזק של המילה ששמשון דובר אמת. היא רק יכלה לשער שזה כך. אז נעשה ניסוי - היא גזזה את סוד כוחו, שערותיו, וערכה ניסוי - הפלשתים התנפלו עליו - והתוצאה איששה את ההנחות. הוא אכן נחלש.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
