ואם הושפעו מהאסלאם, מה בכך ?
כבר כתבתי כי מצאנו שחכמי ישראל נטלו מהאסלאם כלים, כי יש חכמה בגויים. אך לא למדו מהם, לא יסודות אמונה ולא הלכות.
אם הרמב"ם כינה את ה' בחיבוריו הכתובים בערבית "יתעלה" [הכינוי נפוץ מאוד בספר המצוות], מה בכך ?
זו רק צורת התבטאות.
אמנם, נמצא כבר בתורה כי ה' נקרא עליון [דומה ליתעלה, בשני השפות מתכוונים לתואר]. למשל, בפרשת אברהם ומלכי צדק נמצא כמה פעמים הביטוי "אל עליון".
ועתה לדוגמאות, בהם מוזכר עליון ככינוי לה', ללא הזכרת שם ה' לפניו.
בדברי בלעם "נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם"
שירת האזינו "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם"
בתהילים המילה "עליון" לבדה, שגורה מאוד ככינוי לה'.
דוגמה אחת מיני רבות, [מזמור עח] "וַיּוֹסִיפוּ עוֹד, לַחֲטֹא-לוֹ, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, בַּצִּיָּה".
גם שלשום, באיכה פ"ג, קראנו פעמיים:
"לְהַטּוֹת, מִשְׁפַּט-גָּבֶר, נֶגֶד, פְּנֵי עֶלְיוֹן".
"מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב".
חז"ל לא הרבו להשתמש בכינוי עליון לה', אך מצאנו כי תקנו ביטוי זה בנוסח,
"התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון".
ומעניין, כי כאשר החלו לכתוב את ה' בשטרות בתקופת בני חשמונאי, בחרו בביטוי "אל עליון".
ר"ה יח:"וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים, בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום. ואותו היום עשאוהו יו"ט".
אף על פי כן, ברור כי הרמב"ם בכתביו הערביים בחר במילה "תעאלי", משום השפה הערבית שבה נהוג כינוי זה. ועובדה היא, כי בחיבורו שנכתב בעברית לא הזכיר ביטוי זה כלל.
כלומר, ההשפעה כאן, היא יותר של השפה הערבית, מאשר השפעה רגילה [שגם היא איננה פסולה].
אך, בניגוד אולי לביטויים אחרים, יש לתואר "יתעלה" לה' עיגון במסורת היהודית.
כנ"ל גם הביטוי "עליו השלום" שאינו נמצא בפי חז"ל, שגם הוא בהשפעה ערבית [כמובן, שאין בזה כל פסול].
מכל מקום מצאנו כבר בתורה ביטוי דומה לברכת הנפטר, כך שהחידוש בביטוי זה אינו גדול.
בבראשית [טו טו], הבטיח ה' לאברהם אבינו "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם. תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה"
ובישעיהו [נז ב], על צדיק שנפטר "יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם; הֹלֵךְ, נְכֹחוֹ".
ובכתובות קד. "דאמר רבי חייא בר גמדא, אמר ר' יוסי בן שאול. בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא. אומר להם, יבואו צדיקים. ויצאו לקראתו, ואומרים לו, יבא בשלום ינוחו על משכבותם. אמר ר' אלעזר: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו. אחת אומרת לו, בא בשלום. ואחת אומרת, הולך נכחו. ואחת אומרת לו, יבא שלום ינוחו על משכבותם".
ונראה, כי הכוונה "בא בשלום" היא אל הנשמה.
אמנם, בשבת קנב: נראה כי פרשו זאת על הגוף "אף הקב"ה, על גופן של צדיקים אומר: יבא שלום ינוחו על משכבותם, ועל נשמתן הוא אומר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".
[השפעות היו לאורך כל הדרך אצל כולם, וכי מהיכן באו המקאמאת של החזנות הספרדית, והאופרה של החזנות האשכנזית ?]
