בין רציונליזם למיסטיקה

האם הנושא של האשכול הוא מידת ההתנגדות למיסטיקה עממית בין ה"ליטאים" של היום?

כמה הערות.

1. יש להבדיל בין מיסטיקה למיסטיקה עממית. הראשונה, לפי שימוש המילה המוכר לי, עוסקת בנסיונות של יחידים (לפעמים בעצמם לפעמים במסגרת זרם ואסכולה, כגון הסופים או תלמידי זן בבית ספר זה או אחר) להגיע לפיתוח של יכולות אישיות חריגות ולקשרים בין עצמם לבין ישות על טבעית (לפעמים אלוקים, לפעמים היש הכללי שמאחורי המציאות, לפעמים יש עוד אפשרויות).

המיסטיקה העממית אינה אפילו מיסטיקה מבחינה זו. האם אין זה השם שאנו מכנים להתעסקות ולאמונה בכוחות חריגים, לא טבעיים, של אישים שונים, וכאשר זה בעם ישראל, בזכות היותם מצטיינים בתכונות שאמורות להיות הלכתיות, תורניות או קבליות? (גדולה בתורה, יכולת תפילה, שליטה בקבלה, ידיעת שמות מלאכים, מסירות לרצון השם)?

מיסטיקה עממית כזו, שיש לאפיין את תחומיה, אכן ניכרת בכל התקופות. 

שאול ונערו פונים ל"רואה" מפני שהלכו להם לאיבוד האתונות ולא נמצאו.

רבן יוחנן בן זכאי משבח את ר' חנינא בן דוסא על שהוא מתפלל ומציל את בנו (ברכות לד ב).

בספרי מאגיה מתקופת בית שני ואחריה, כגון "חרבא דמשה" או ספר המלאכים שפירסם מרגליות, יש לחשים ודרכים לכופף מלאכים לציית למשביע.

בגמרא יש לנו פטנטים שונים למאבק בשדים ועוד.

ציינו כאן לקמיעות שחילקו לא רק ר"י אייבשיץ, שסוף סוף יכול להימנות בין השבתאים לדעת מתנגדיו, אלא גם לפי המובא כאן רעק"א (מקור?)

בוודאי שסיפור הדיבוק שגירשו תלמידי הח"ח מובא כעובדה היסטורית וכסמל לרוחניות שאינה קיימת עוד.

אני הייתי משייך זאת יותר לתחום המאגיה מאשר המיסטיקה. וזו שאלה של שימוש במונחים טכניים.

2. שוב, כמו פעמים רבות בדיונים שלנו, מה הוא המצוי ומה הוא הראוי? האם באמת יש למקם באותו תחום את הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי ועל ר' חנינא בן דוסא עם הסגולות של "חרבא דמשה" שיש בהן איסורים רבים, ולפעמים עבודה זרה ממש?

האם השאלה היא סוציולוגית, על טיב החברה החרדית בת ימינו (לאפוקי=להוציא מלפני 20 שנה) ואולי על החינוך שמוענק לילדים (על תהליכי חיברות והקנית אמונות) או על מה שראוי להתקיים?

לשון אחרת וסיכום: עממיות, אם נקרא לתופעה כך (אולי זה חידוש שלי?), היא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה. אבל האם זה ציון עובדה או שבח?

תוספת שלאחר כתיבה: אולי יש מקום לדרג את העממיות על ציר. כאשר מאגיה נמצאת בקצה האחד והאמונה בנכונות האלקים לקבל משאלתו של העבד הנאמן לו בביתו בקצה השני.

כאשר ריב"ז מאשר את חביבותו של רחב"ד לפני המקום בהיותו כעבד, וכאשר הרב שך מאשר את חביבותם של תלמידי חכמים באופן דומה, אפשר אולי למקם את ההתייחסויות האלו בראש הציר. הן מעניקות מקום מיוחד רק לאלו שמצטיינים במידותיהם הטובות ובגדולתם בתורה (וכמסתבר עוד כמה תכונות שיכולות להחשב לחיוביות). כאשר היכולת המאגית מיוחסת לאדם שדומה יותר לשמאן מספרות המחקר האנתרופולוגית יש למקם אותה בתחתית הציר.

הציבור הליטאי כמדומה עדיין נמשך לגדולי תורה ואמונה, וגם אם הוא אימץ את הבבא אלעזר הרי זה לא היה בגלל שייחסו לו כוח מאגי אלא בגלל שחשבו אותו לתלמיד חכם וירא שמים. אולי הם צדקו ואולי הם טעו. אך אם הם טעו, זה היה בגלל המעלות העקרוניות שסברו שהיו לו, ולא בגלל ייחוס או כישורים שאינם נחשבים למעלות במסגרת המסורת שלנו.

הערה קטנה מאד. הסיפור שמספרים על הגר"א הוא שאכל כל מה שהוגש לו ובסוף יצא והקיא. לא שאכל את קיאו כפי שהבנתי מדבריך. וגם הסיפור הזה, האם יש לו מקור וראיות?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");