| נשלח ב-9/8/2011 00:09 |
 |
| |
הרפואה שבמכה: היתרונות לדורות של חורבן המקדש
אני מבקש להעלות שאלה שבמקרה הטוב ביותר ניתן לומר עליה שהיא חצופה.
ובכל זאת.
האם היו גם תוצאות חיוביות לחורבן המקדש?
***
הקדמה היסטורית
בעצם אין. אני מניח שכולם כאן מכירים את ההיסטוריה היהודית. השבטים בארץ ישראל התאחדו תחת שלטון דוד. בנו שלמה בנה מקדש שבו רוכזו הקרבנות, או לפחות היו אמורים להתרכז.
לאחר כמה מאות שנים, על חטא של עבודה זרה ועוד חטאים קשים, חרב הבית הראשון. עם ישראל יצא לגולה. ובכל זאת, היתה הבטחה שתוך כמה עשרות שנים (70, אבל שאלה איך סופרים) יוקם שוב המקדש ו"גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון".
ובאמת היתה עליה יהודית, נבנה המקדש מחדש, וחזר יישוב יהודי ואף ממשלה יהודית עצמאית לתקופת מה.
אני מדלג עד לסוף התקופה. המרד נגד מלכות רומא הסתיים בחורבן המקדש השני.
יש עדויות בתלמוד על התחושה הנוראה של החורבן. על הייאוש. על המחשבה שה' עזב אותנו, הרס את ביתו, ואיך עתה נוכל לעבדו? אם "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה במקדש ועל גמילות חסדים", מה יהיה עכשו?
שמא ייאסר עלינו לאכול בשר ולשתות יין? או גם לאכול לחם ולשתות מים? שהרי כל אלו היו במקדש.
***
תקנות חכמים
חכמים בנו מחדש את התקוה. הם קבעו כי גמילות חסד באה במקום הקרבנות. כי התפילה מחליפה את הקרבנות ו"נשלמה פרים שפתינו". הם קבעו שלוש תפילות ביום (מה שנקרא אצלנו היום "18").
הם גם קבעו תקנות רבות שבין שאר טעמיהן, הן שמרו על התקוה שהמקדש עומד בכל יום ויום לחזור, בין במעשי אדם, או בנס משמים.
שימו לב: למעשה, האמונה בנס היתה יותר טובה ובריאה לעם באותה שעה! היא מנעה את הרצון למרוד שוב ברומאים ולבנות את המקדש בכוח הזרוע. זה היה מסוכן מדי, כפי שמעידה ההיסטוריה של המרידות שהיו בכל זאת, והחריבו חלקים מארץ ישראל, וכאשר העם בתפוצות הצטרף לכך, גם לכך היו תוצאות קשות ולא אפרט (גם בגלל שהנושא לא מוכר לי כראוי).
ניתן למיין את תקנות חכמים לפי סוגים.
עשיתי חיפוש בפרוייקט השו"ת על "משחרב בית המקדש" וקיבלתי 86 תוצאות בספרות חז"ל.
רבי יוחנן בן זכאי תיקן שיינטלו ארבעה מינים ב"מדינה" זכר למקדש שבעה ימים למרות שתחילה זה היה רק במקדש (איני בא לדון בהתפתחות הלכה זו לדורותיה אלא להציג התייחסות).
תקנה זו למעשה משדרת שני מסרים הפוכים. מצד אחד, היא שומרת על הזכרון של המקדש. שם היו לנו שבעה ימי שמחה וכאן יהיו עכשו שבעה ימי שמחה. לא נשכח מה שהיה. נחיה זאת כל שנה. אך מנגד: אנו עושים זאת כאן אצלנו כי כבר אין אנו יכולים לחכות למה שיהיה.
לעומת זאת, התקנה על "יום הינף" מוסיפה איסור אך היא מחיה את התקוה. יש איסור חדש, על יבולי התבואה החדשה שלאחר הפסח. בימי המקדש הם מותרים לאחר הקרבת קרבן. ללא מקדש, יום הקרבת הקרבן מתיר. רבי יוחנן בן זכאי מוסיף יום אחד של איסור לפי שההיתר חל אוטומטית. אם התוספת הזו אכן היתה בעלת משקל (אני סבור שכן), אזי איזה מסר היא העבירה לעם? חכמים חוששים לנו שאם נתרגל לאכול מייד, במהרה ייבנה בית המקדש ואז נטעה. כל התקנה היא משום הציפיה הגדולה שבית המקדש. ייבנה.
האם התקנה היתה בגלל האמונה החזקה שהנה הנה משיח בא, או מפני שחכמים רצו לחזק אצל העם את התחושה שזה כך?
אך ריב"ז גם תיקן שיתקעו בשופר בשבת במקום שיש בית דין חשוב. בימי המקדש היתה תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת רק במקום המקדש. עתה זה נעשה במקום שיושב בו בית הדין הגדול של חכמים. מה זה אומר? שבית הדין של חכמים הוא היורש של המקדש!
זה מביא אותי לשינוי הנוסף. עבודת הקרבנות בטלה, אבל התורה מחליפה אותה. לימוד תורה הופך לחשוב יותר מאשר הקרבן.
זה גם אומר שכל אדם יכול לעבוד במישרין את ה'. אין צורך בכהנים. הכהונה איבדה את המונופול שהיה בידיה עקב כך שרק כהנים עובדים במקדש.
***
שינויים לדורות
אני מסכם את השינויים המרכזיים שנקנו בצער כה כבד ובמכה כה אנושה:
1. הכהנים איבדו את המונופול על עבודת השם. כל אדם יכול.
לא עוד הפקדת העברת ההלכה מדור לדור בידי קבוצה קטנה של מיוחסים הנבחרים על פי הרקע המשפחתי. התורה ניתנה לכל. אפילו לבני גרים ולגרים. (.ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ). שמעיה ואבטליון הופכים למנהיגי דורם. רבי עקיבא, בן גרים, הופך לאדם שראויה היתה תורה להינתן על ידו.
2. תפילה מהלב (ומהפה) מחליפה את עשיית הקרבנות.
3. תלמוד תורה הופך להיות המצוה המרכזית.
האם אין אלו שלוש התקדמויות בחינוך האדם והחברה?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 00:15 |
|
| |
על ההסטוריה אפשר להתתוכח.אבל מה שאתה מחליט כהתקדמות אפשר באותו מידה לחראות כנסיגה. עד שלא תביא ראיה למה זו התקדמות ולא נסיגה. לא אמרת כלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 00:21 |
|
| |
יהי אור
אם לא הסברתי היטב, אנסה שוב.
בסיכום דברי הצבעתי על שלוש תופעות שבהן ההיסטוריה היהודית השתנתה.
האם העמדת עבודת השם לרשותו של כל אדם, כך שאין אדם זקוק עוד לעליה לרגל למקדש ולשירותי הכהנים כדי לבוא לפני ה' ולבקש ממנו, האם זה אינו דבר חשוב?
דוגמא. כאשר חנה מבקשת מה' נס, לקבל תינוק, היא נכנסת לתוך המקדש זוטא שהיה אז בשילה, עומדת כמה שיותר קרוב למקום העבודה, ומתפללת.
היום אמור כל יהודי לדעת שדי להיכנס לבית הכנסת, להסתובב לכיוון ארץ ישראל וירושלים, ולהתפלל. (למעשה, זו תקנה שנועדה לשמור על הגעגועים למקום המקדש לשעבר וליפות כוחה של ארץ ישראל, לדעתי). למעשה, המסר הוא שאין צורך במקדש כדי שהתפילה תישמע. כמו בסיפור הליטאי המפורסם, בו המשגיח טפח על הסטנדר ואמר לבחור שביקש לנסוע לכותל: הכותל שלך זה פה!
האם זה טוב או רע, לדעת שה' שומע תפילה בכל מקום? שאין צורך בקרבן פיזי עם שפיכת דם (כי הדם הוא בנפש) אלא די במחשבה טהורה וברצון טוב?
כבר שמואל אמר כי "שמוע מזבח טוב" אבל המסר הזה לא חדר כל עוד לעם ישראל היתה ברירה לבנות במות ולהקריב קרבנות. גם היום רבים יעדיפו את ה"נשלמה פרים שפתינו" (או צדקה, או תרומה ל...) על פני מאמץ של תפילה עצמאי ותשובה.
אבל השער לשינוי נפתח בגלל שהמקדש נלקח.
לפעמים ילד מסרב להתבגר עד שאבא מכריח אותו.
ושוב, האם הפקדת לימוד תורה בידי כל אדם, שיכול לגדול ולהפוך לרבי עקיבא, האם זו אינה התפתחות חיובית?
מקוה שהפעם אובן יותר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 00:29 |
|
| |
אתה באמת חושב שבימי המקדש לא האמינו שה' שומע תפלת כל פה בכל מקום?
אולי יש באמת איזה מעלה בתפלה במקום המקדש שחסרה לנו היום על אך שאנחנו יודעים שה' שומע בכל מקום? אולי בבית המקדש אחוז יותר גבוה של התפלות נענו?
בענין שומע מזבח טוב, זה מזכיר את דברי הפוסקים על טוב מעט בכוונה וכו', שהרבה בכוונה בוודאי יותר טוב. וכמו כן, אולי קרבנות עם הציות ביחד הם "טוב מזה מזה"
בענין לימוד התורה, האם עכשיו לא נאמר בגויים אין תורה? האם באמת פעם התורה היתה יותר קשה להשיג לכל אדם או היום? פעם הלכת לבי המדרש של מעתיקי השמועה בכמה חדשים או שנים ידעת את כל התורה כולה. היום אחרי שוטשנטיין והכל אין שום ברירות בתורה. מה עדיף?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 00:32 |
|
| |
הרב מיימוני שכחת את העיקר הרווח,
שהיא חוסר אחריות של הנהגה על הציבור היום ולעתיד, ולכן אנו בגלות הארוך הזה,
כלומר מאז אין מי שיתן חשבון על מעשיו בהנהגת הציבור, אין את מי לאשים, ואין מי שיקבל עליו את האחריות על האומה,
תוקן על ידי maxmen ב- 09/08/2011 00:37:14
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:15 |
|
| |
הרב המיימוני, בהנחה שציווי ה' היה לעבדו דרך הכהנים, מדוע זה תקרא לעבודת ה' בצורה אחרת כהתקדמות?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:19 |
|
| |
לדעתי כן המיימוני גילה את מצפוני ליבו, שהוא מעדיף עבודת תפילה על עבודת הקרבנות, ואנשים מיוחדים שהם ורק הם יכולים לעבוד את ה' אמנם בשליחותינו, אבל לא כל אחד, וכן מצוות תלמוד תורה על חשבון מצוות מעשיות
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:20 |
|
| |
הרש"ר הירש בעניין החורבן ופירותיה.
"הנה הדברים שאינם תלויים במקדש ואחדות האומה בארץ כי אם בחזקת האדמה, נשארו חובה עלינו גם בימינו אלה בארץ, כי כן אמרו חז"ל: אף שסנחריב ונבוכדנאצר בטלו כבוש יהושע, כי על ידם אבדה הלאומיות החיצונה העצמאית, הרי לא יכול היה טיטוס לבטל מפעלו של עזרא, דווקא לפי שלא הייתה זאת החזרת הלאומיות העצמאית, כי אם כבוש למשך תקופת הפיזור הארוכה שלאחריו, כי על כן נתקבצו בשעתו חלקי העם מחדש בבית השומם לפני צאתם לנדודים הארוכים, ובזה ניתנה ערבות להתאחדות האמיתית העתידה. מתוך כך זכו נדחי ישראל לא רק לקשר רוחני ביעודם המשותף בחיים,אלא גם למרכז נראה לעין באדמה אשר חזרה להיות ארץ ההבטחה. (חורב פרק חדש, ערלה וחלה)
ועוד הוא כותב במקום אחר
"עצם בנין הבית השני והשיבה לציון בימי הבית השני לא היו אלו אלא כעין הכנה ותחנה להמשך הגלות, שהיתה מיועדת למלא תפקיד גדול ונישא. לכן בטרם יצאו לגולה להיותם נודדים בין עמים רבים ימים רבים, נקבצו עוד הפעם לזמן קצר בבית אביהם, על אדמת נחלתם, למען יקשרו נפשם ביתר עוז אל אחוזת נחלתם הרוחנית, אל זאת התורה מורשה קהלת יעקב, אשר מכאן ואילך עתידה, היא בלבד, שתשא אותם עד דור אחרון" (אגרת ט)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:23 |
|
| |
יהי אור
אנסה לענות
אתה באמת חושב שבימי המקדש לא האמינו שה' שומע תפלת כל פה בכל מקום?
איך אפשר לדעת מה שלא נאמר לנו בטקסטים שיש בידינו.
אך הבה ונבדוק דוגמא אחת.
יש מעשה המובא בתלמוד על המלך (אגריפס?) שביקש יום אחד להביא כולו עולות משלו. אסר על הכהנים לקבל משום אדם קרבנות רשות.
בא צייד אחד והתחנן לכהן שיקבל ממנו ציפור אחת. אמר לו שכל יום הוא צד שני ציפורים, אחד מקריב ואחד אוכל.
הכהן ריחם עליו והקריב.
בלילה ראה המלך בחלומו שקרבן הציפור הקטנה של הצייד קדם לכל הקרבנות הרבים שלו.
המסר: טוב מעט מכל הלב כי הצייד נתן את כל מה שהיה יכול וכו' וכו'.
אבל מה עוד הנחת יסוד כאן? שהצייד זקוק לקרבן היומי כדי שעבודתו תצלח למחרת. למה לא די לו בלא קרבן כלל, או פעם בשנה?
דוגמא אחרת: אותו תנא שמבקש להקריב כל יום אשם תלוי. מדוע? הרי לנו שהכפרה, הסליחה, הברכה, כולם יוחסו לקרבנות.
לאחר שהמקדש חרב היתה כנראה תקופת גמילה: איך נסתדר בלי. אבל לומדים מהנסיון. יש חיים גם לאחר המקדש.
זה המסר שלי. האם הוא עולה מהמקורות, מההיסטוריה? סבורני שכן. האם אלו הוכחות שאין לערער עליהן? איני יודע. אני מנתח טקסטים ומיישם מה שנראה לי עקרונות בפסיכולוגיה שלנו, האנושית. אולי אני טועה. טוב שאתה שואל.
אולי יש באמת איזה מעלה בתפלה במקום המקדש שחסרה לנו היום על אך שאנחנו יודעים שה' שומע בכל מקום? אולי בבית המקדש אחוז יותר גבוה של התפלות נענו?
וכי אני יכול לדעת? וכי מישהו עשה סטטיסטיקה?
אני סומך במידה רבה על העיקרון שה' רוצה את הלב. רחמנא ליבא בעי. והלב כלומר הכוונה אינו תלוי במקום פיזי. נכון שאדם שמתאמץ ועולה לרגל, מטהר את עצמו, וכו', ודאי מרגיל את עצמו למאמץ ולתשובה. ומצד שני, מי שרגיל לקרבנות, משתמש בהם במקום עבודה עצמית. הלא זו היתה טענתו של ירמיהו.
אבל למעשה, שאלת שאלה שאין לי תשובה עליה ולא יכולה להיות לי תשובה. האם תפילה מהלב עם מקדש עדיפה על תפילה מהלב ללא מקדש. אני יכול לענות מתוך אמונתי ומתוך העקרונות התאולוגיים והפילוסופיים שאני מוצא במסורת שלנו, אבל זה באמת ענין של פרשנות.
בענין שומע מזבח טוב, זה מזכיר את דברי הפוסקים על טוב מעט בכוונה וכו', שהרבה בכוונה בוודאי יותר טוב. וכמו כן, אולי קרבנות עם הציות ביחד הם "טוב מזה מזה"
אותה תשובה כמקודם.
בענין לימוד התורה, האם עכשיו לא נאמר בגויים אין תורה? האם באמת פעם התורה היתה יותר קשה להשיג לכל אדם או היום? פעם הלכת לבי המדרש של מעתיקי השמועה בכמה חדשים או שנים ידעת את כל התורה כולה. היום אחרי שוטשנטיין והכל אין שום ברירות בתורה. מה עדיף?
לא הבנתי את השאלה. ודאי שתכולת התורה שנלמדה אז והיום היתה שונה. אבל יש גם משותף. צריך להאריך. התרצה? מצד שני, זה לא בדיוק נושא האשכול. הנושא שהעלית עכשו הוא "צורת לימוד התורה, אז והיום".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:26 |
|
| |
אשתדל לענות אחד אחד.
מקסמן
לא הבנתי איך שאלתך קשורה לנושא האשכול הזה שלי. האם כוונתך שאז השתדלו חכמים לשאת באחריות ועשו תקנות והיום אין שעושים זאת? ובכן, יש בזה משהו, אבל אני כן סבור שחכמים משתדלים גם היום בתקנת הציבור. אמנם התפיסה שלהם מה צריך לתקן אינה מטפלת בנושאים הנכונים וגם לא בצורה הנכונה. ויש להאריך. ושוב, זה לא נושא האשכול, אם כי מתוך מה שאני בא להבהיר כאן אולי יתבאר קצת גם מה צריכה להיות התרופה למכות הדור שלנו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:28 |
|
| |
אלי
אכן אני מניח שהתורה מבוססת על תכליות שאפשר להגשימן רק חלקית לפי ההתפתחות והרמה החינוכית, המוסרית, החברתית.
כפי שה' נתן מצות גאולת דם והתיר לקחת עבדים לפי שזה היה הכרחי לדורות ההם, כך גם מצוות אחרות. האם אין מי שמפרש כי המקדש והקרבנות ניתנו רק לאחר שעבדו עם ישראל את העגל?
לפיכך, התגברות על התלות הזו היא התקדמות.
וכמובן, לפי הדגם הרמבמיסטי, כל התרחקות מעבודה פיזיקלית היא התקדמות. אך לא רק לפי הרמב"ם, שההתקדמות אצלו היא בירור קוגניטיבי ופילוסופי. גם לפי השקפה שבוחנת את הכוונה והיא עיקר, כמו של המהר"ל, זו לדעתי התקדמות (אם כי לא אוכל לומר מה שכתבתי לדעת המהר"ל ורק את הרעיון העקרוני הזה לקחתי ממנו).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:32 |
|
| |
צבי
ברוך הבא אל הפורום!
הצבעת על מספר נקודות. אבל לא שלי הן אלא רק הליקוט והיישום עד כדי פרדוקס לכאורה כאן שלי הם.
1. עבודת תפילה עדיפה על עבודת קרבנות.
אכן כן, וראה את המקורות והטעמים לעיל.
שים לב שזה לא חידוש שלי, אלא, לדוגמא, של שמואל הנביא.
ושל חכמינו שפירשו שהקרבנות ניתנו רק לאחר הכשלון בעגל.
ועוד טעמים ומקורות שכתבתי לעיל.
2. האם רק "אנשים מיוחדים" יכולים לעבוד את ה' בשליחותנו? חלילה! אפשר לפרש כמוך, אבל זו תהיה טעות.
האם אני זקוק למתווכים?
3. מצות תלמוד תורה על חשבון מצוות מעשיות. היכן כתבתי כן? באתי לומר שתלמוד תורה תפס מקום מרכזי והוא עד היום מצוה מרכזית בחיינו, בפרט ובכלל. האם זה לא כך?
כן כתבתי שתלמוד תורה חשוב היום יותר מקרבנות. אבל גם שאין להצטער על זה. האם זה אותו דבר שכתבת אתה?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:32 |
|
| |
עיירה ישנה
אולי תרצה לבאר מה אתה בא להסיק מתוך דברי הרשר הירש. מהמעט שהבנתי, הוא מפרש משהו אחר לגמרי ממה שכתבתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 01:41 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | מקסמן
לא הבנתי איך שאלתך קשורה לנושא האשכול הזה שלי. האם כוונתך שאז השתדלו חכמים לשאת באחריות ועשו תקנות והיום אין שעושים זאת? ובכן, יש בזה משהו, אבל אני כן סבור שחכמים משתדלים גם היום בתקנת הציבור. אמנם התפיסה שלהם מה צריך לתקן אינה מטפלת בנושאים הנכונים וגם לא בצורה הנכונה. ויש להאריך. ושוב, זה לא נושא האשכול, אם כי מתוך מה שאני בא להבהיר כאן אולי יתבאר קצת גם מה צריכה להיות התרופה למכות הדור שלנו. |
|
השאלה אייך אתה רואה את האומה היהודית ? כאומה וכל הצרכים של האומה, או אתה רואה באומה היהודית רק כדת, ואז היא לא צריך יותר מהדת,,
אם אתה רואה את היהדות כדת: אוקיי צודק אתה שהם הפכו את האומה לדת והצליחו לעשותו כדת הנצרות והאיסלם, כמין חסידות שפעם מצליחה ופעם לא,
אבל אני חושב שהאומה היא אומה והתורה היא תורת החברה, וככזה צריכים הנהגה, ושיקח אחריות על האומה, 1, האומה צריך לחזור לארצו (כמו למשל שר' עקיבא השתתף במרד בר כוכבא) 2, האומה צריך דיני חברה צודקים ורלוונטיים בכל דור ודור, בקיצור האומה צריך הנהגה שיקח אחריות על האומה, מי אשם לדעתך על השמדת שש מיליון יהודים בשואה ??
מי אשם בכך שרוב האומה מתבולל בעמים ??
אם האשכול דן בתיאוריה כאילו היהדות היא דת כמו כל הדתות ?! אז באמת טעיתי ואיתכם הסליחה !
אבל זו טעות היהדות היא אומה ולא דת,
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 02:04 |
|
| |
מדברי הרש"ר עולה תמונה של מעז יצא מתוק.
אכן מחלקו הראשון של הציטוט עולה ניגוד לדבריך כאשר הוא מדבר על כך שבאמצעות הקיבוץ בבית הלאומי בבית שני נוצר כאן יעד משותף לאומה שהיא לא רק יעד רוחני אלא גם יעד ממשי מוחשי היא היא הארץ המובטחת לכאורה שוב בית מקדש שוב כוהנים ודומה..רק שהפעם זאת תהיה גאולה שלמה.
אך שים לב (בעיקר בציטוט השני) מה הרש"ר הירש רואה כמטרה נשגבת שלשמה חווינו את עצמאותינו ולאומיותינו. מבחינת הרש"ר הירש החזרה למקדש אינה ערך עליון אלא הנחלה הרוחנית היא המטרה שלשמה קיבלנו עצמאותינו בבית שני בכדי שנוכל בעת זו להקשר ביתר עוז למה שאתה אכן רואה כדבר נעלה יותר שזה עולם הרוח היהודי ולא ניצול של הכהונה וללא קורבנות וכדומה. כלומר תקומתינו בבית שני באה כדי להפיח חיים ולקשור את העם אל נחלתו הרוחנית אל התורה שהיא ורק היא תלווה אותו עד סוף הדורות.
תוקן על ידי עיירהישנה ב- 09/08/2011 02:17:13
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 02:05 |
|
| |
מקס, לא זכיתי להבין מהיכן הפשיטות שהיהדות היא אומה ולא דת, אני מסכים שהיא לא רק דת, אבל בודאי לא רק אומה
|
|
|
|
|
