ברוב כתביהם לא כתבו המשכילים דברי גנאי מפורשים על הרבנים. אולם מצאתי כמה מקומות בהם כתבו דברי ליצנות או דופי והנה שניים מהם:
א. שירו הידוע של יהודה ליב גארדאן על הרב שהחמיץ את התבשיל ובגללו גירש הבעל את השואלת וגם היכה אותה.
ב. מאמר של יוסף קלויזנר בו הוא כותב שהרבנים רגילים לחיות על חשבונם של אחרים ודבר זה מוליד בהם אכזריות שגורמת להם להחמיר ולא לחוס על מי שמפסיד בגלל הפסיקה לחומרא.
ואולי לא עשו כן בדורות הראשונים, כגון דורו של יצחק בער לעווענזאהן שקיבל הסכמות מרבנים גדולים על ספרו "תעודה בישראל" שי"ל בשנת תקפ"ח וביניהם ר' אברם אבעלע מווילנא.
