צוהריים טובים!
קודם כול אני שמח שמיימוני התחיל לפתוח את המטה שיטתו, כדי שמה שהרבה חברים בפורום מרגישים ומבינים ששמה נמצא עיקר הדיון לפחות עם מיימוני ועוד אחרים , כלומר באמת הדיון הם על ההנחות יסוד של מיימוני או חברים אחרים בפורום, או אותו הדבר שלי למשל.
וכאן אני רוצה לעמוד על דבר שבעיני חשוב להדגיש בצורה חזקה ולנושא העיקרי בעיני והוא עניין מטא הלכה באופן כללי, ובשיטתו של מיימוני.
מיימוני כתב כך:
"מטא" מלשון "מעבר". אלו הדברים שמשתתפים בקביעת הלכות (או באמירתן) אבל אינם חלק מן העקרונות הנוגעים להלכה מסויימת.
כל הלכה מסויימת נקבעת לפי הנושא והכללים שיש אודותיו בידנו. אבל לפעמים לא רק על פי זה.
אסור לחלל שבת, אבל פיקוח נפש דוחה שבת. האם זה נלמד רק מפסוקים ומדרשותיהם, או שיש כאן סברה בסיסית שחכמים מצאו בעזרתה את הרעיון בפסוקים? .
עד כאן ציטוט.
וכאן הבן שואל:
מנא לן, מי גילה רז זה למיימוני שלפני הדרשה היה להם סברה בסיסית שבעזרתה מצאו את הרעיון בפסוקים, אין ספק שכל דין שהתורה אומרת יש לו סברה, אבל מי אמר שחכמים קודם היה להם סברה בעניין שפיקוח נפש צריך לדחות שבת שזה דרך אגב גוף הנידון שבו התלהט הנידון, אני אומר למשל בדיוק הפוך רק כדי להציג את הצד השני, בעצם חז"ל הבינו שכיוון שיש מצוות שבת הרי שאדם מחויב גם למסור את הנפש על פיה, וזה דבר ברור ופשוט, ואין לחז"ל שום בעיה עם זה, אלא שחז"ל על פי כללי הדרשה שלהם היה להם דרשה לדרוש ולחדש את הדין, ולכן קבעו שפיקוח נפש דוחה שבת.
הבה נעיין ביחד בסוגיית הגמרא וננסה לראות האם היה לחז"ל סברה בסיסית שבעזרתה הם מצאו את הרעיון בפסוקים או שבאמת ובתמים הם פשוט דרשו כדרך כל הדרשות, והסיבה היחידה על כל פנים מה שנראית לעינינו לא על פי משאלות לב היא, כיוון שכך נדרש.
וזה לשון הסוגייא ביומא דף פה עמוד א-ב:
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?
1. נענה רבי ישמעאל ואמר: אם במחתרת ימצא הגנב.
ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
2. נענה רבי עקיבא ואמר: וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות. מעם מזבחי - ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות - אפילו מעל מזבחי.
ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת - קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
3. נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם - דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו - שדוחה את השבת.
4. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: את שבתתי תשמרו יכול לכל - תלמוד לומר אך - חלק.
5. רבי יונתן בן יוסף אומר: כי קדש היא לכם - היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.
6. רבי שמעון בן מנסיא אומר:ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
7. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם - ולא שימות בהם.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.
1. דרבי ישמעאל - דילמא כדרבא, דאמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מידע ידע דקאי לאפיה, ואמר: אי קאי לאפאי - קטילנא ליה והתורה אמרה: בא להרגך - השכם להרגו. ואשכחן ודאי, ספק מנלן?
2. דרבי עקיבא נמי, דילמא כדאביי. דאמר אביי: מסרינן ליה זוגא דרבנן, לידע אם ממש בדבריו. ואשכחן ודאי, ספק מנא לן?
3. וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן?
4. ודשמואל ודאי לית ליה פירכא.
עד כאן הסוגייא הנוגעת לעניינינו.
ובכן, כל מי שמכיר את התלמוד החכמים התייחסו לסוגייא בדיוק כמו בבירור של סוגייא שאין בה שום רגישות הומנית וכבוד האדם וכוו', קל וחומר, אך חילק, פירכא, וכוו'.
וכל שאר המחשבות והרעיונות הם משאלות לב ותו לא מידי.
המשך ציטוט מיימוני:
המונח הזה, "מטא הלכה", הפך לתחום מחקר אם כי, כפי שטענו (למשל פרופסור אבי שגיא אם כי הרחיק לכת), זה לא דבר מוגדר וניתן לכלול בו נושאים רבים ואכן כך הוא. מטא הלכה עוסקת בכל מה שאינו ההלכה המסויימת עצמה. לכן שייכים לכאן ערכים, הסתכלות תועלתנית על העתיד שנקבע לפי הכרעתנו בשאלה המסויימת, ועוד ועוד.
כפי שכתב ת"ט, המטא הלכה נובעת מן הערכים הבאים מסברה אך היא נלמדת גם מן התורה עצמה. דברי הרמב"ם [הלכות שבת פרק ב ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם-צבי] שציטטתי יכולים להחשב כנובעים מסברה למרות שהוא בא לעגנם בתורה עצמה.
עד כאן ציטוט.
וכאן הויכוח, כאשר הרמב"ם אומר הא למדת זה באמת הא למדת, אין שום סיבה לומר שהם נובעים מסברה, להיפך הרמב"ם מעיין היטיב בתורה הכוללת גם את דברי החכמים שלה, ולפי זה הוא בונה מטא הלכה, ולא להיפך.
המשך ציטוט מיימוני:
איני הראשון שמביא את הדוגמא הבאה שהוזכרה גם באשכול זה. "דרכיה דרכי נועם". ויש כמה מקומות שבהם תוספות מנתח ומזהה שימוש אפשרי בכלל הזה בעיצוב הכרעות, והפטור של אשת אח שלא היה בעולמו הוא אחד מהם (שבהם הענין נידון, לא שרק זה קובע).
עד כאן ציטוט.
למי ששכח דרכיה דרכי נועם אינו אימרה מוסרית עממית, זה פסוק במשלי שהוא אחד מכד' ספרים, כך שגם את הרעיון הנשגב הזה לא חידשו חז"ל אלא ראו אותו באחד מן הכד' ספרים.
המשך ציטוט מיימוני:
אני רוצה להדגיש שוב מה שכבר כתבתי, וכנגד מה שניתן להבין מדברי ת"ט: אותה מטא הלכה שעליה אני מדבר אינה בסיס חיצוני שאני מבקש לכפות על ההלכה "מבחוץ". אלו עקרונות שכבר קיימים בהלכה או שהתורה מתירה ומזמינה להשתמש בהם.
עד כאן ציטוט.
וכאן אני רוצה להדגיש בדיוק בנידון הזה, האם אלו עקרונות שאנו מוצאים וקיימים בהלכה, או שאנחנו חושבים כך ומשליכים את דעתינו על הדברים של הקודמים.
