לט"ו באב, קצת מאוחר.

                                              ט"ו באב                     

  ט"ו באב, יום טוב הוא, והגמ' בסוף מסכת תענית אומרת :

 אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. שואלת הגמ' : בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?

 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף - יאסף: מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.

 הגמ' מביאה כאן שלושה דברים שאינם קשורים לשאלה, משום מה נחשב יום ט"ו באב ליום טוב .

     א., שפסקו לכרות עצים לבית המקדש .וקשה, מה השמחה הגדולה שלא היה כזה יום טוב     

          שהפסיקו לכרות עצים למערכה?. הרי הפסיקו לכרות עצים כי לא היו יכולים לכרות יותר

          עצים למערכה, כיון שהם לא היו מתיבשים יותר והיו מתליעים?, ומה השמחה?.

     ב. שמאותו יום מתחילים הלילות להתארך ויש להוסיף שעות לימוד בלילה?. וקשה. מה זה  

          שייך לכאן?, והאם זה סיבה ליום טוב?

ג.       שמי שלא מוסיף ללמוד עוד שעות בלילה ימות. וזה תמוה מאד, מה החטא הנורא הזה שמי שלא מתמיד גדול חייב מיתה? ולמה הגמ' בכלל מביאה את זה כאן? האם זה סיבה ליום טוב ? 

.

 בפרשת שופטים מצינו איסור קציצת עצים בדרך של השחתה – דהיינו שלא לצורך.

  יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: פ

והרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו' הלכה ח' כותב :

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.   

 ובמסכת בבא קמא דף צ"א עמוד ב' אומרת הגמ' :

 א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.

ר' חנינה אומר כי בנו שיבחת מת בצעירותו כי קצץ תאנה שלא בזמנה

רואים בגמ' שאיסור קציצת אילנות שנותנים פירות משול להריגת אדם כי האדם עץ השדה ולכן אומר ר' חנינה שבנו , שיבחת , מת בגלל שקצץ תאנה כאשר היא עדיין היתה ראויה לתת פירות.

המשנה במסכת תמיד בדף כ"ט עמוד א' אומרת :

 כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, של אגוז, ושל עץ שמן.

 ושואלת הגמ' למה עצי זית וגפן אסורים ומתרצת הגמ' משום ישוב ארץ ישראל. ושואלת הגמ' אם כן שגם יהיה אסור לקצוץ למזבח עצי תאנה? ומתרצת הגמ' כי קצצו רק תאנים שלא נתנו פירות. 

   אולם הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ז' הלכה ג' כותב :

כל העצים החדשים כשרים למערכה, ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל, ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חדשים שאינן ביישוב,

 יוצא לפי זה שהיו קוצצים למזבח עצי תאנה אפילו שנתנו פירות אלא שלא היו בתוך הישוב לנוי ולצל. אבל משום איסור קציצת עצי פרי לא חששו כי היו צריכים אותם למזבח.וזה לא נקרא דרך השחתה . 

 ולכן הקוצצים חששו שאם יקצצו עצי תאנה מתולעים שלא כשרים למזבח , הרי חששו לדברי ר' חנינא שאמר כי בנו מת בגלל שקצץ תאנה שנותנת פירות. ולכן כאשר הגיע ט"ו באב וסיימו מלאכת קציצת התאנים למזבח היו עושים יום טוב .

 וממשיכה הגמ' . מכאן ואילך דמוסיף, שמפסיק לקצוץ מלשון "ולא יסף ולא הפסיק . יוסיף ממשיך לחיות. ודלא יסיף, מי שלא מפסיק לקצוץ תאנים, יסיף, ימות כמו בנו של ר' חנינא.  

                                                              www.deotai.com