החלום: לחיות עם אישה שאוכל להזדקן איתה
זה מה שמרגש אותי עכשיו. התובנה הזאת של מה חשוב ומה לא חשוב נחתה עליי באיחור קל, אבל בשלב בו זה עדיין ניתן לשינוי. הבעיה הכי גדולה שלי היא שבינתיים, הרגשות והתובנות נמצאים רק בכתב, ולא כלפי חוץ
תמיד האמנתי שאני אדם חזק. את הטור הקודם סיימתי בכך שאילו הייתי קורא אותו מהצד – כנראה לא הייתי מאמין שזה אני. ככל הנראה גם לא הייתי מצליח להזדהות איתו. אני חושף כאן חולשות וכאב, פחדים ודברים נוספים שאנחנו לא חושפים במהלך היום יום בהתנהלות הרגילה שלנו. זה ממש לא נעים לחשוף חולשות, לא מדליק במיוחד, אבל בכל זאת זה מה שזורם כרגע.
נקודת המוצא שלי היא שכולנו בעלי חולשות. יש מי שמחצינים אותן יותר, ומי שמחצינים פחות. מי שמכיר אותי באופן שטחי ולא קרא את הטורים האלה יכול לחשוב שמדובר בקרייריסט חסר תקנה, כמעט רובוט: לימודים, שפע עבודות ,פרויקטים מגוונים, הישגים.
הכתיבה, כמו העבודה, כנראה משחררת. זאת, אגב, הסיבה המרכזית לכתיבה כאן. הייתי צריך מסגרת, וידעתי שאם לא תהיה לי כזאת – לא אכתוב, ולכן גם לא אפנה זמן להתבוננות פנימית. קצת לחשוב על עצמי. כי בלי מסגרת אני פשוט לא מספיק חשוב.
פעם ראשונה שזה קורה לי בחיי. אז נכון, רק צעיר ועדיין לא סבא, ובכל זאת: פעם ראשונה שאני אנוכי. אם עד כה חשבתי ודאגתי לבעיות של כל מי שמסביבי – עכשיו הגיע הזמן להקדיש זמן גם לעצמי. קצת. במשך חמש שנים דאגתי לבעיות של החברה , הנדכאים, החלשים, והנחשלים, וטיפלתי בהם. דאגתי גם לבעיות של אחרים בחיי (אבא) וטיפלתי בהם. עצוב ככל שזה יישמע, עד עכשיו בקושי חייתי בשביל עצמי. כלומר: עשיתי ופעלתי, המון. אבל הזמן לחשוב קצת על עצמי - עד כה לא היה בנמצא. במשך רוב חיי הבוגרים, תמיד חשבתי שצריך לפעול ולחיות למען מטרות גדולות יותר בחיים.
בכלל, אחרי הגירושין חזרתי רגשית לתקופה מוקדמת יותר בחיים, שבה הרומנטיקה שלטה. עוד לפני שכבתה. אני תמיד מקנא בילדים בכל הנוגע לאופן שבו הם יכולים לתפוש את העולם. הכול כל כך טהור, חשוף, מלא. אין שיקולי בעד או נגד מעמיקים. מרגישים כאן ועכשיו.
הצלקות שרובנו צוברים עם ההתבגרות כבר לפעמים מונעות מאיתנו לחשוב באופן פשוט על החיים בתחום הרגשי. בכלל, לפעמים מפסיקים לחשוב ופועלים בעיקר לפי ניסיון העבר. כך מי שסבל מאישה לא קלה, כל אחד מסיבותיו שלו, יתקשה להשאיר את זה מאחור, ובעתיד כנראה יבחן נשים לפי הבעיות שחווה בעבר.
נראה שהדחקתי את השאיפה לאהוב באמת
פעם היה לי חלום, חלום ילדות, שלצערי כבר כנראה לא יתגשם. החלום היה להתחתן עם מישהי תאומה, הנפש התאומה שהחיבור ירגיש הכי טבעי, מישהי שאהבתנו תהיה כה גדולה...לנצח נצחים וכל הסיסמאות ... נראה שהדחקתי את זה, כי לא מקובל לחשוב ככה. הוא כבר לא אפשרי. את השאיפה לאהוב באמת. מישהי שתהיה נפש תאומה ועוד מחשבות שלא אעז לחשוף בחברת חברים.
בחבר'ה שלנו יש חבר שמבטא מחשבות מן הסוג הזה, ומפאת התקינות הפוליטית לא אציין את הכינוי שהוצמד לו. למרות שאנחנו באותו גיל, הוא נשאר עם התמימות הזאת. וגם אם אני מאמין שהוא סובל מאוד בגלל שגם הוא, כמוני, לא חלקלק עם המין הנשי – זה משהו שאני מאוד מעריך.
אגב, אם אפשר לשתף עוד קצת מחוויות הכתיבה, אז בכל פעם שאני כותב וקצת מתרגש – אני יודע שקלעתי. הפיסקה על חלומות הילדות הייתה כזאת, וזה כנראה אומר משהו.
החומה הזאת שבניתי ביני לבין העולם החיצון, חתיכת חומה, אני לא מצליח להשתחרר ממנה. כל הכתיבה הרגישה הזאת, אני לא מצליח להוציא אותה באמת בחיי היום-יום, עם הזהירות הזאת שבחשיפת הרגשות. לא שעסקינן כאן באוטיסט מוגבל חברתית לחלוטין, אבל יכולת ההבעה שלי, החשיפה מעבר לכתיבה, שונה לחלוטין בהתנהלות הרגילה שלי.
החזרה הזאת לאחור שציינתי גם גורמת לי להרהר על מה חשוב ומה לא חשוב בחיים. אם החלומות שלי לפני כן היו על הישגים וקריירה, על אידיאלים ושינוי, היום אפשר לומר בהחלט שהחלום שלי הוא להיות בן 40 עם אישה ראויה להזדקן איתה. זה מה שמרגש אותי עכשיו. התובנה הזאת של מה חשוב ומה לא חשוב נחתה עליי באיחור קל, אבל בשלב בו זה עדיין ניתן לשינוי.
הבעיה הכי גדולה שלי היא שבינתיים, הרגשות והתובנות נמצאים רק בכתב, ולא כלפי חוץ. הרגש כלוא בפנים (משהו שקרה אחרי הגירושין) כשמסיבה לא ברורה, לא הגיונית, אני מתקשה להוציא אותו. השיחות הקולחות שביכולתי לבצע בכל תחום אחר פשוט נעלמות בכל הנוגע לענייני רגש אישיים. כך אני מתקשה להיפתח, וכך כל הכתיבה והחלומות שלי לא מוצאים ביטוי. קצת עצוב, חוסר האונים הזה, בכל זאת עד כה לא מצאתי לזה פיתרון.
