דעת החזו"א על השו"ע

  עד שאתה שואל על השו"ע תשאל על המ"ב שעליו אמר החזו"א את הדברים שהבאת. מילים הן רק מילים וסיסמאות הן רק סיסמאות, "עד שיאמר הלכה למעשה".

אז למה לא לחלוק גם על הגמרא?

_________________

כי הגמרא התפשטה והתקבלה בכל ישראל.. ולכן חייבים להתחשב בה בקביעת הלכה.

הקדמת הרמב"ם ליד החזקה: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם... הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל."

ובהקדמה למשנה: "וכאשר התפרסם אסורה בישראל אין אפשרות לחלוק על אותה גזירה ואפילו הנביאים לא יוכלו לסתרה... תקנות ומנהגות אסור לעבור עליהם בשום פנים הואיל והסכימה עליהם האומה."

אדר היקר עמ' לט:
"כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד העיקרי שלהן הוא קבלת הגוי כולו... היסוד הברור הוא קבלת האומה כמפורסם משום דאיכא הגוי כולו דווקא היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל"

עין איה שבת ח"א פרק ב' קלט:
"יסודה של התורה שבע"פ הוא השמירה של קבלת אבותינו מה שהתנחלו באומה בפרסום והסכמה".

לשב"ו, ס' הדע"ה,ח"ב פא:
"כל מה שנטוע באמונת לב כל ישראל מכל הדורות שלפנינו בכל הנודע ומפורסם בתוך כלל ישראל כל המהרהר אחריהם כאילו מהרהר אחרי השכינה כי קב"ה ואורייתא וישראל אינון מתקשרן דא בדא".

היום, רוב ישראל קיבל שלא לשמור שבת.

האם אין לדרוש ע"ז את מאמרם ז"ל: קשר רשעים/תינוקות שנשבו אינו מן המנין ... ?

ניתן לפרט את המקומות הרבים?

ספרן
היכן הגבול?
האם הצדוקי לא יכל לטעון אותה טענה על אלו שחוגגים חג שבועות שלא בזמנו או שלוקחים כופר לראשי איברים?
ואם נניח שעם ישראל ברובו היום (כדברי ערוה"ש) סומך על עירוב, האם החזונאישניק יאמר שזהו קשר רשעים?

עובדה שהחזונאישניק לא אומר כך ... וכבר כתב החזו"א עצמו באגרת "הרגש החרדי יודע מה לרחק ומה לקרב". אכן על קו  הגבול מהו והיכן הוא עובר, נלחמים, איש לפי אמונתו. הוא אינו נמצא או מסומן מראש באף מקום.

תוקן על ידי ספרן ב- 19/08/2011 16:43:04

אני יכול לומר כי במשך השנים, ככל שלומדים יותר, כך אנו נתקלים בין בסוגיות שבהן היינו (אני נוקט לשון רבים בהנחה שזה לא רק אני) מבכרים דעה שלא נפסקה להלכה. האם עד כדי כך שנציע פירוש שונה לגמרי משל האמוראים ולא רק נבחר בין פירושיהם?

כל זה לעיון ולא למעשה, כי צריך תנאים רבים כדי להציע פירוש חולק ולהסתמך עליו.

העיקרון שיש להתחשב במה ש"התקבל" הוא עצמו שייך למה שכיניתי "מטא הלכה" במובן הרחב (בשימוש הלשון שלי: כל מה שאינו נובע מן הכללים הישירים השולטים בהלכה מן ההלכות). יש לזכור מה שהעיר בשעתו אחד מחברי הפורום הראשונים (כמדומה: אקדמאי) שהלכות משתכחות ולכן נעלמות ולכן אפשר להציע אחרות תמורתן.

אציין שתי דוגמאות, כלומר להעדפות שלא התקבלו להלכה. שיטות שנדחו בנזיקין.

1. רב סובר שמ"שור" לומדים שכל ממון האדם שהזיק - חייב עליו. לפיכך, מי שהשאיר דבר שלו (חבית לדוגמא) ברשות הרבים, ונתקל בה אחר, חייב הבעלים שהשאיר. ולא משום בור, שפטור בו על הכלים, אלא בכל הנזקים.

נפקא מינה לזמן הזה. אחת הבעיות הגדולות בזמננו היא מי חייב בנזקי מכונית שעלתה על מכשול שהשאיר פלוני בכביש. הרי כל מה שמשאירים בכביש הוא רק "בור" ו"בור" פטור בכלים, ומכונית לפי ההגדרה הפורמלית היא כלי ולא "שור או חמור".

(יש דרך נוספת להתמודד עם הבעיה, כמובא באחד האחרונים, שכל מה שרגילות של האדם ליטול עמו היה צריך להתחייב עליו, אבל זה לא נפסק גם כן, שלמדנו "אדם ולא כלים" כלומר גם הכלים שהם לבושו שהוא לובש, גם עליהם פטור חופר הבור.

ב. שינוי במקומו עומד. לכן הגוזל עצים ושיפן (=החליק את פניהן) ועשה מהן שולחן, אע"פ שאין השולחן מתפרק בשלימות למרכיביו, ואין זה שינוי החוזר, אעפ"כ בעל העצים קנה את השולחן לעצמו, ואין בונה השולחן אלא יורד לשדה חבירו שלא ברשות, וידו על התחתונה ושמא אף פחות מכן (היורד לשדה חבירו שלא ברשות=מי שעשה עבודה עבור אחר בלא ליטול ממנו רשות או שליחות, הרי האחר נותן לו את הוצאותיו או שכר מינימום, בתנאי שחפץ בעבודה והיא טובה לו ולא יותר מזה).

להלכה כמובן אנו פוסקים ששינוי קונה, והגוזל את העצים ועשה שולחן בנסיבות כאלו קנה את השולחן לעצמו ואינו חייב אלא דמי עצים.

בשתי סוגיות עקרוניות אלו סברתי נוטה לשתי השיטות הדחויות מהלכה. השניה משקפת את הצדק. מדוע שיקנה הגזלן וירויח? (אמנם להלכה אנו פוסקים שהתורה מתחשבת בגזלן, ודי לו שישלם דמי הגזילה בלבד). הראשונה משקפת את רמת האחריות הגבוהה הנדרשת ממזיק גם שלא הזיק "בידים".

חוששני שיצאתי מנושא האשכול, שהיה החזו"א, לעבר שאלה לגבי חידוש פירושים ושינוי הלכות מקובלות מן התלמוד. אולי ראוי לפתוח על זה אשכול אחר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיכי

איקון ירוק. ודאי שזה הטוב ביותר לאסוף את המקומות ולזהות את טעמם ואת המתודולוגיה. מי יעשה זאת? למי יש את הספר, או שאולי הוא כבר בהיברובוקס?

אפשר לנסות לחפש בפרוייקט השות אם החזו"א מזכיר בהדיא (=במפורש) את המלים "משנה ברורה" או "מ"ב" אבל איני מכיר מספיק את כתיבתו כדי לדעת איך הוא מתבטא במקרים כאלו.

***
אייל

ודאי צדקת. נשמט מזכרוני שגם ר' יהודה חולק בכך וצריך לבדוק את פרטי המחלוקות ומה בין רב לר' יהודה. (זמן רב לא עסקתי בדבר וכתבתי מן הזכרון - הנה עוד דוגמא למי שטוען נגד הסתמכות על זכרון בלבד בכתיבה, אלא שמה שכתבתי לא נועד להיות פסק אלא הצעה לעיון נוסף).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני חוזר לדברי קנר. הרמב"ם, שחי כמה מאות שנים אחרי התלמוד, אינו יכול לתת תוקף אבסולוטי לתלמוד. שכן, אם אפשר לחלוק בהלכות על הרמב"ם, אפשר לחלוק עליו גם במתודולוגיה.

[דומני שלפני שנים היה כאן אשכול שעסק בביטוי "מנהג עוקר הלכה", שבמקורו היה ההסבר האשכנזי לפסיקות ראשונים נגד התלמוד. בשעה זו איני יכול לחפש].

כתבתי כבר בעבר את דעתי, ולפיה ה"הלכה" היא מה שמוכר כהלכה. אין שום כלל שאני מכיר, שיכול לגדור את ההלכה ולומר בצורה ודאית מהי הלכה ומה מחוץ להלכה. ברגע שקבוצת יהודים מבצעת פעולה מסויימת או אוסרת דבר, וקוראת לזה הלכה, זה הופך להלכה. ההסברים הרוחניים והמקור ההלכתי באים אחר כך.

ניתן לראות שמנהג חדש או איסור וחומרה חדשים, יש להם דרך התפתחות קונטרה-אבולוציונית. בתחילה יש 'מנהג טוב' או 'הנהגה' או חומרה. בהמשך נמצאים מקורות מהתקופה הממש חרונה. רב פלוני שנהג כך, או איזכור בספר מסויים. בשלב הבא נמצא מקורות הלכתיים באחרונים - בד"כ בספרות השו"ת - בהם פוסק ידוע התייחס לענין באגב. פלפול בדבריו ימציא לנו מקור הלכתי. בתוך 10 שנים כבר יצא ספר על הענין, או תשובה מרב מפורסם, שיכללו מקורות בראשונים ועד אזכורים בתלמוד.

כך נולד איסור הקטניות לפני 800 שנה, החסה לפני 10 שנים, וכדומה, וכך נעשה כל יום סביבנו.

אגב, בצורה דומה אך איטית יותר, גם באים לעולם היתרים וביטולי מנהגים.

_________________