בעיתון 'הארץ' הבוקר הופיעה מודעה צנועה:
מודעה זו הציפה אותי בזיכרונות, שכן מנדל פְּייֶקַאז' (2011-1922) השפיע רבות על דרכי כחוקר חסידות למרות שלא הייתי תלמידו והוא לא היה מורי. במשך כמה שנים הייתי קרוב אליו מאוד, עד שגבהו הרים ביננו.
הוא היה החוקר הראשון שעסק בצורה מעמיקה ומקיפה במה שקוראים היום 'החסידות המאוחרת', כלומר בחסידות של המאות 20-19. תנועה דתית וחברתית שמילאה תפקיד כל כך חשוב בחוויה היהודית המזרח-אירופית, ואף על פי כן דורות של חוקרים התעלמו ממנה והזניחו את חקירתה. למרות שהיתה לו דעה שיפוטית נחרצת על חסידות זו - בדרך כלל ראה אותה כ'מנוונת' ולא כמורכבת ורב-קולית - חקר אותה ואת כתביה במלוא הרצינות, מתוך ידע אנציקלופדי, מחשבה מקורית ועט סופרים מחונן.
הוא נולד בשנת 1922 בעיירה פולטוסק (Pultusk) שבפולין (מחוז ורשה), למד בחדר ובישיבות (נובהרדוק), אך בשלב מסוים נטש את הדת ואת שמירת המצוות. בימי מלחמת העולם השנייה נמלט לברית המועצות, ואחר כך שב לפולין. הוא עלה לארץ באניית המעפילים 'אקסודוס', שירת בצבא ועד שנת 1954 היה חבר קיבוץ גלאון של השומר הצעיר (סמוך לקרית גת). ב-1954 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים ליידיש ולספרות עברית. מוריו המובהקים היו דב סדן וישעיה תשבי, ובהדרכתו של תשבי גם כתב את עבודת הגמר ואת הדוקטורט. בשנת 1958 החל לעבוד ב'יד ושם', וגולת הכותרת של עבודתו שם היו ארבעה כרכים גדולים, פרי של עבודת נמלים: 'השואה והגבורה באספקלריה של העיתונות העברית - ביבליוגראפיה' (תשכ"ז). מאוחר יותר פרסם עוד שני כרכים נוספים: 'השואה וספיחיה בספרים העבריים שיצאו לאור בשנים 1972-1933' (תשל"ב).
פייקאז' עבד ב'יד ושם' עד צאתו לגימלאות. במהלך כל אותן השנים, למרות שלא היה קשור לאף אוניברסיטה או מוסד מחקר שיאפשרו לו לעסוק בחקירת התחום הקרוב ללבו - חסידות - הוא פרסם בהתמדה ספרים, מחקרים ומאמרי ביקורת לרוב. לאחר שפרסם את ספרו הראשון 'חסידות ברסלב - פרקים בחיי מחוללה ובכתביה' (המבוסס על עבודת הגמר שלו לתואר מוסמך), ועוד קודם שסיים את הדוקטורט, נפנה פייקאז' לגמול חסד עם זכרו של החוקר המובהק של חסידות ברסלב, יוסף וייס, שנפטר בטרם עת.
בשנת 1974 (תשל"ה) כינס פייקאז' את כל מחקריו של וייס והוציאם לאור בעריכה מוקפדת, עם הערות והוספות שלו.
עגמת נפש רבה נגרמה לו כאשר היו שהאשימוהו שבמקום לכבד את זכרו של וייס, הוא העיר על טעויותיו. פעם, כשסיפר לי על כך, הראה לי מכתב ששלח לו גרשם שלום לאחר שהופיע הספר:
בשנת תשל"ז סיים פייקאז' את עבודת הדוקטורט ושנה לאחר מכן ראה חיבורו זה את אור הדפוס בהוצאת מוסד ביאליק, שהפכה להיות 'הוצאת הבית' שלו:
לספר 'בימי צמיחת החסידות' (תשל"ח; מהדורה שנייה מורחבת: תשנ"ח) היתה השפעה רבה על מחקר ראשית החסידות ובעיקר שורשיה בספרות הדרוש והמוסר שקדמה לה. מכאן ואילך הפנה פייקאז' את עיקר כוחו המחקרי למחקר החסידות תוך קריאת תיגר על מוסכמות רווחות. הוא לא היסס לצאת כנגד עמדותיו של גרשם שלום - לא מן הדברים המובנים מאליהם באותם ימים - ותקף את השקפתו על מקומה החשוב לכאורה של הדבֵקוּת (לדעת פייקאז', המפתח להבנת החסידות, בוודאי זו המאוחרת, הוא הצדיק והממסד החצרני העוטף אותו). פייקאז' גם ביקר את השקפת שלום על הקשר בין החסידות והשבתאות וגם את תפיסתו של שלום על ניטרול המשיחיות בחסידות.
ספרו החשוב ביותר הוא בלי ספק 'חסידות פולין - מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ('השואה')', שראה אור בשנת תשמ"ו (פייקאז' טען שהמונח 'שואה' הוא ערטילאי ולכן העדיף להשתמש במונח היהודי המסורתי 'גזרות') .
מחקר מונומנטלי זה עורר סערה, במיוחד בחוגי החרדים, שכן נכללו בו כמה פרקים ביקורתיים קשים ביותר על ר' אהרן רוקח האדמו"ר מבלז ואחיו מרדכי, שנטשו את צאן מרעיתם בבודפשט, נמלטו לארץ ישראל והשלו את חסידיהם כי מאומה לא יקרה להם. פרקים אלה נקראים בנשימה עצורה, ולימים הם ראו אור בפרסום נפרד 'ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי' (תשס"ג).
קפדן ומחמיר היה פייקאז', וביקורות הספרים שפרסם בעיתונות המדעית והפופולרית נבעו מסוג של אש קודש, 'חסידית' כמעט, של רדיפת אמת ושל נכונות לשלם את מחירה החברתי. לעתים נדמה היה כי הוא שש אלי קרב ואלי פולמוס, חריף ככל שיהיה. הוא פרסם ביקורות, בדרך כלל שליליות, על ספרו של ישעיה טרונק 'יודנראט' ועל 'האנציקלופדיה של השואה' בעריכת ישראל גוטמן, קטל את האנתולוגיה 'תיקון הלב' של פנחס שדה ואת 'בעל הייסורים' של ארט גרין, וביקר בחריפות את ספריהם של משה אידל, מרדכי רוטנברג, אליעזר שביד, צבי מרק, ובעוונותיי, גם את את ספרי שלי, 'דרך המלכות'.
פרשה כשלעצמה, שלא כאן המקום לספרה בהרחבה, היא ספר היובל לכבוד יום הולדתו השבעים וחמש, שאותו יזמתי בשנת 1997, ואמור היה לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק. פרופ' יוסף דן ופרופ' עמנואל אטקס נענו לפנייתי והסכימו לערוך יחד אתי את הספר. פייקאז' ידע ממני על הכנת הספר, ואף סייע לי בהכנת הביבליוגרפיה של פרסומיו, אך בשלב מסוים החליט לברוח מן הכבוד וביקש שהספר לא ייקרא על שמו.
וכך היה, הספר יצא לבסוף בשנת תשנ"ט תחת הכותרת 'מחקרי חסידות' (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך טו), בעריכת עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן. שריד יחיד שלא נמחק מהספר נמצא במאמרו של שמואל פיינר (שם, עמ' 90), שבו נכתב:
ומי שלא מכיר את הרקע יתקשה להבין מיהו 'בעל היובל'...
לספר היובל שנתבטל נכתב גם מבוא והוכנה ביבליוגרפיה מפורטת של כתבי פייקאז'. מטבע העניין שחומרים אלה נגנזו. עתה, לזכרו של מלומד דגול זה שהלך לעולמו, אני מתיר לעצמי לפרסם את המבוא האבוד, שנכתב על ידי פרופ' יוסף דן ועל ידי:
 |
| 1 |
 |
| 2 |
 |
| 3 |
 |
| 4 |
 |
| 5 |
 |
| 6 |
את הביבליוגרפיה אפרסם, אם אוכל, במקום אחר.
יהי זכרו ברוך.
