יעקב וואזנה: תופעת הבאבות המסוכנת

יש רבנים ויש באבות.

וגם בין הבאבות, יש ויש.

באבא ציורי, מרתק ועבריין ללא שום ספק היה יעקב ואזנה, גיבור ספרו ומחקרו של פרופסור יורם בילו, "ללא מצרים".

בשורות הבאות אני מסכם מן הספר (מאגנס תשנ"ד).

וזה תוכן הענינים:

יורם בילו והקשר שלו לואזנה. שיטת המחקר שיצרה את הספר.

קורות חייו ומעשיו של ואזנה. עובדות, שמועות וניתוחים.

התופעה המסוכנת של הבאבות – הערות הלכתיות ואחרות לפי שיקול דעתו של כותב שורות אלו.

(לפי הצעת ספרן, השארתי את השם שנבחר לתופעת הבאבות כדי ליצור קישור נוח לחיפוש האשכול בעתיד לפי הכותרת).

קורות חייו ומעשיו של ואזנה.

1.      המקום, הזמן והרקע התרבותי

זה לא מעניין לקרוא, אני מודה, אבל זה עשוי להיות חשוב. אפשר גם לדלג.

הרי האטלס שוכנים בדרום מרוקו. יישובים קטנים, שבהם מעטה מאד ידיעת התורה, ומספר קטן של בני אדם משמשים בתפקידי קודש.

כאן יש אמונות טפלות, אם כי התופעה אינה ייחודית לאיזור זה או למרוקו. אמונות הבל, לפי דעת הכותב לפחות, היו מצויות בגרמניה של בעל ספר חסידים ובמזרח אירופה של החסידות (ולא רק שלה).

היהודים התפרנסו ממקצועות שירות, כמו בעלי מלאכה (חייטים, נפחים וכיו"ב) או מסחר. היו גם מגדלי בקר וצאן או כנראה גם חקלאים. הם היו תלויים בהגנת המושל. היה דו קיום עם השכנים המוסלמים, אבל כבר החוק הפך את היהודים לסוג ב'.

החיים היו מסוכנים לא בגלל העוני והמעמד החברתי. העולם היה מסוכן מפני שהיו בו ישויות שליליות שארבו לתמימים. למשל, שדים. למשל, כישופים, שיכלו להעשות בידי מומחים או כאלו ששכרו את המומחים למטרות נפשעות.

אין מדובר באמונות חדשות שפרצו לעם היהודי, אם כי מסתבר שהסביבה גרמה ובעיקר כמובן הבורות. יש לנו תיעוד על מגיה, השימוש בה והזהירות מפניה, גם מעט בגמרא ויותר מכך בממצאים מימי חז"ל ואפילו בספרים.

אולם דומה שבמרוקו התופעה היתה נפוצה ביותר.

2.      המשפחה

אבי המשפחה המפורסם היה רבי אברהם אל כביר. אילן היוחסין של ואזנה נמשך ארבעה דורות בהרי האטלס של דרום מרוקו. אברהם הוליד את דוד שהוליד את אברהם שהוליד את יעקב.

אברהם הראשון מוגדר כ"צדיק יהודי". הופעתו הראשונה באיזור היא "דרמטית". הוא מגיע בעמק הדרעה לעיר ערבית מלאה ליסטים ורוצחים. הוא משתטח על קברים בבית עלמין יהודי עתיק.

עימות! הוא דודרש מרועה ערבי להרחיק את צאנו "מן השטח המקודש". הרועה רוצה להרוג את אברהם, אולם ראו זה פלא. הרובה שלו הופך לאבן וכל הצאן הופכים לאבני מצבות. המושל מגיע כדי להתנצל, מתחייב לפי דרישת אברהם שבית הקברות יוקף חומה ואכן הערביים עושים זאת "תוך יומיים". ואז מובל אברהם בתהלוכה גדולה של נצחון.

מכאן מוליכה אותו קפיצת הדרך למעיין אבן זגארת בחבל פרנין. יש לו מלוים רבים, יהודים וערבים. הם רוצים להתקדם אך הוא נשאר עקב התקרבות השבת. היהודים מגיעים לעיר וארזזת בקפיצת הדרך כדי להודיע שיצטרף גם הוא בצאת השבת (ההגיון הסיפורי אינו מסביר מדוע הם זוכים לקפיצת הדרך ורק "הצדיק" נשאר מאחור. מן הסתם היתה לכך סיבה מאגית או "תיקון").

למרות החיות הנוראות, כמו אריות וזאבים שמגיעים בהמוניהם, אברהם אינו חושש. כמו בסיפורים מוכרים אחרים (הזדמנות לחוקרי ספרות שעוסקים בפולקלור) החיות מקיפות אותו ושומרות עליו. בגרסה מאד מודרנית, אליהו הנביא ניצב לשמירה על הגבעה ורובה (!) בידו (עמ' 29).

בעקבות שיחה עם אחד האריות אברהם רוכב עליו במוצאי שבת ומביא אותו בדהרה לעיר.

וכך החלה לפרוח איית ואזנה כמשפחה קדושה (עמ' 30).

בנו של אברהם שנולד לו בוארזזת הוא דוד. גם הוא עושה נפלאות. באחד מן המקרים, נחטפה תרנגולת מילדה יהודיה. דוד קלל את החוטפת וראו זה פלא, בת הנציב, שגנבה את התרנגולת, הפכה בעצמה לתרנגולת. הנציב התחנן להצילה אולם דוד תבע ממנו לבחור בין אשתו לבתו. הנציב בחר בבת, היא חזרה ואשתו מתה. לעומת זאת, דוד, לפי גרסה אחת, התחתן עם הנערה בעלת התרנגולת.

עם מותו של אברהם נמצאה גופתו במרחק גדול מעירו, אולם הוא התגלה בחלום ואמר להביאו לעיר בודיאל. בשרשרת מופתים, כך נעשה. הבן דוד הרגיע את התושבים של ורזזאת. אביו נקבר שם והוא ייקבר כאן וכמובן כך היה.

דוד נלחם נגד השדים שהיו מציקים הרבה במרוקו. לשל, כלות נעלמו כאשר טבלו בנהר לפני החופה, ודוד הצילן על ידי שזימן את כל השדים וכפה עליהם להשיב את החטופות. כתוצאה, "היהודים הנדהמים נודרים לכלכל אותו כל ימי חייו" (עמ' 33).

לפי המשך הגרסה המובאת אצל בילו, דוד היה פיקח וסרב לקבל שטר בלי קצבה. במקום זאת, מי שיש לו מאה פרות יתן יום אחד חמאה, וכן עשירית מן החיטה והשעורה, ומי שחוזר ממסחר נותן עשירית.

יותר מכך, "היכן שתשמעו את השם ואזנה, מי שבא לבקש והוא בעל שם זה, תנו לו". (שם ובעמוד הבא).

ה"קדושה" מיתרגמת להכנסה מעשית שמוטלת אם כן כחובה כספית על תושבי המקומות.

לפי עדות המספרים שאסף בילו, המס הזה נהג אם כי לא מתועד אם היתה כפיה. מצד שני, אברהם בן דוד ואביו יעקב היה מקבל כל ראש חודש "מתנות מהתוצרת החקלאית או מהצאן והבקר. אם לא היית נותן לו משהו בראש חודש, הפרה לא תניב כלום, לא תלד ולא תיתן חלב" (עדות משהו טובול, שוחט וסופר סת"ם מאמסין שבעצמו היה "מרפא". עמ' 34).

אך לא ברור אם ההכנסות מיישובים קטנים עם משפחות מועטות יכלה להספיק לחיי שפע. ערב מותו, אברהם אבי יעקב הולך לתלואין, מדרום לחבל תיפנות, כדי לקבל את ה"נדבה" שלו. קצת שמן ודבש. מקצועו, לפי המסופר שם, "אבא שלו לא כותב קמעות, אבל נותן זכות, נותן ברכה. רק יברך אותם, כולם בריאים" (עמ 41).

בין משפחת ואזנה למשפחת אביחצירא

במקום אחר בספר (עמ' 60), מזכיר בילו את חלוקת האיזור בין בני ה"איית" (משפחה). הנוהג שרד כנראה גם בישראל כי בילו מצא צאצאים של המשפחה שממשיכים לקבל מתנות, אם כי הם מסתייגים מיעקב ואזנה (בצדק, כפי שיתבאר).

כמו כן, הם מלאים תיסכול וקנאה במשפחה אחרת של קדושים, משפחת אבו חצירה (עמ' 36). יש רמז לסכסוך על רקע תורני בין מייסדי המשפחות, רבי אברהם "הגדול" מכאן ורבי יעקב אביחצירא". אין פירוש והעד מסרב לספר על המשמעות והתוצאות.

בילו מספר (עמ' 20) על הילולא של יוסף אביחצירא (צאצא מאוחר של המשפחה שהתגורר בצרפת והילולתו נערכת בעתלית). מכלוף, מנאמני ואזנה הבודדים, תוקף את עורך ההילולה, ראש המועצה המקומית. "אתם מכירים את איית אבוחצירא. אילו הכרתם את איית ואזנה". מכלוף היה עורך הילולה בביתו עם מספר קטן בהרבה של משתתפים. אם כי יתכן שהפולחן סביב משפחת ואזנה גדל עם פירסום המחקר. כאמור אין לי את הגרסה המכילה את התוספות.

יצויין כי בין יוסף אביחצירא לבין יעקב ואזנה היתה תחרות "מקצועית" (איני יודע אם זה אותו יוסף. לפי חשבון השנים נראה שלא). אביחצירא נהג להסתובב באותם מקומות כמו ואזנה ולכן היתה תחרות טבעית (עמ' 68) על התרומות. יצחק פחימה היה תלמיד וידיד של ואזנה אבל גם שימש את רבי יוסף וליוהו במסעותיו. הוא מספר:

"הייתי שליח של רבי יוסף אבחצירא והלכתי אתו לאגויים לקבל נדבה...

בהמשך מספר יצחק כיצד יוסף אביחצירא ביקש לישון בין העצים וביקש שישמור עליו. יצחק גם עיסה את רגליו לפני השינה. ואז

"בא ואזנה, נתן לו עשרה ריאל. אמר לו: תברך אותי. בירך אותו, קיבל את הנדבה.

מתי שהוא קם משניה, והכסף כל הזמן בידו. אמר לי: תן את זה לאיזה עני. אני לא מקבל את זה שלו.

שאלתי: למה ואמר לי: אתה מה אכפת לך? תן לאיזה עני. לא רוצה שייכנס לכיסי.

לקחתי את התרומה, עליתי לכביש, נתתי אותה לאיזה בן משפחה שלו" (עמ' 68).

האם סרב יוסף אביחצירא לגעת בכסף בגלל שואזנה היה מכשף או בגלל היריבות וכדי שלא יאמרו, למשל, שואזנה טוב ממנו? התיעוד על חוש ההומור של ואזנה, כדלקמן, יכול גם הוא להסביר זאת. מצד שני, ואזנה היה עבריין מדאורייתא, גם אם חסידיו לא השגיחו בכך.

1.      ואזנה יעקב

ילדות ויתמות

הוא נולד "בתחילת המאה", כלומר המאה העשרים בכפר אסרג, שבו התגורר אביו אברהם, שירש את המקום כחלקו כמקור הכנסות. במשפחה של יעקב היו 12 ילדים, אך רק הוא ואחות אחת, חנה, שרדו.

משום מה אברהם נקבר בעיר אחרת, לא בכפר אסרג. הוא מת ביום ששי, אך נקבר בקפיצת הדרך ובלי שהמשתתפים ייאלצו לחלל שבת. (עמ' 41-43). בילו אינו מכיר את המקור בתלמוד והוא רואה בכך מוטיב נפוץ בסיפורי צדיקים על פי בן עמי במחקרו על קדושי מרוקו.

יעקב היה ילד. לפי גרסה אחת בן 12. אולי צעיר יותר. כשגדל, שאל היכן אביו קבור. התברר לו שהאב קבור בתמזרשת, אז הוא לוקח "כמה אנשים שאוהבים אותו ואת אביו כשהיה חי" ונוסע לשם.

עם הגיעו הוא ממהר אל בית הקברות כדי להשתטח. הוא מבקש להישאר לבדו ליד המצבה וקורא תהלים. ואז יוצא האב.

איך יודעים זאת אם לא היו שם? השאלה יכלה כמסתבר שלא להישאל. אין קושיות על סיפורי קדושים. הנוסח המתועד של האב אומר:

"יעקב, יעקב בני, רק תלך. השארתי לך מה תעשה ובמה תחיה כל ימי חייך. יעקב בני, רק תלך, יברך ה' וישמרך".

הנוסח יפה אם כי אין לדעת מה הוא מעובד. אני מדייק מכאן אודות הפרנסה של הקדושים מברכותיהם ושירותי השאמאן שלהם. האב יכול לומר לבנו שלא ידאג. יש לו מה לעשות וממה לחיות.

לפי גרסה אחרת (עמ' 46) יעקב פתח את הקבר כדי לראות את אביו, למרות שאמרו לו שהדבר אסור. (ראו שם על המופתים שארעו עם פתיחת הקבר).

בילו טוען כי הקשר שניתק בגיל צעיר בין יעקב לאביו יצר טראומה שתשפיע על יעקב בעתיד, ומסתבר שהוא צודק.

יעקב נותר רווק כל ימיו אך היה קשור מאד לאמו. בגיל מבוגר יותר נפטרה בשעה שהיה טרוד במלאכתו, מלאכת השאמאן, עבור שייך כלשהו. הפעם ינצל יעקב את הידע שלו בשדים כדי לגרום להם להביא את אמו כדי לראות אותה שוב.

יעקב שמר בקביעות את מקל ההליכה של אביו ועוד שמלה של אמו.

המתקצעות: עוסק בשדים

איך הפך הצעיר יעקב למרפא בעל שם? (עמ' 53). ראשית, תרם הרקע המשפחתי, "זכות אבות" מבחינה מסויימת.

בילו משער שהסיפורים המשפחתיים ויחס הסביבה יצרו או העמיקו תחושה של חוסן ועוצמה. אליהם יש לצרף, לדעתו, בטחון עצמי ואומץ לב שמשתקפים מן הסיפורים אודותיו.

במה עסק יעקב? ממה התפרנסו ה"קדושים" ובעלי ה"מופתים"? גם התשובה לכאורה מוכרת, כדאי לפרט ולמיין.

יש כאן כמה בעלי מקצועות שיש ביניהם חפיפה. החלוקה אינה מן המסורת ולא מן החברה אלא מן המחקר.

בעל ברכות. מחלק ברכות שמתקיימות.

בעל הדבר נותן מענה לסובלים: חולים בגוף ובנפש, נערות שלא נישאו והוריהן המודאגים, חשוכי ילדים, מי שאיבד או נגזל מרכושו או תקותו, החל בממונו וכלה בבת זוג שעליה חלם.

מהי הטכניקה שמאפשרת סיוע? לפעמים ברכות, לפעמים "שמות", שמות קבליים או שמות מלאכים.

לפעמים יש מאבק מול כוחות הטומאה. כאן יש להבחין בין סוגים שונים של מזיקים. יש שדים, אך הם נתפסים באופן שונה בתרבויות שונות, או בתקופות שונות בהיסטוריה של אותה תרבות. לקמן נעבור על סוגי השדים שבהם האמינו.

יש גם כישוף. טכניקות מגיות שפועלות בדיוק כמו תרופות, על בסיס של תיאוריות שאינן אמנם מדעיות אלא מגיות. הצד השווה ביניהן שהן עובדות, ניתנות לבחינה אמפירית ולחזרה.

על זה יש להוסיף בעלי ידע נסתר, שמסוגלים לגלות גנבים והחבאה של חפצים גנובים, או את העתידות, לזהות גזירות ולבטלן או להחליף רע בטוב. או להפך, כאשר מדובר באויבים, בדרך כלל גויים. מצד שני, גם הגויים מגיעים אל השמאן היהודי להעזר בו.

איך מושג הידע הנסתר המשמש את המומחה? לפעמים על ידי שימוש מומחה מהדור הקודם. לפעמים על ידי ספרים, כלומר חיבורים, כמסתבר בכתב יד, שבהם נמצא ידע מהסוג המבוקש. ליעקב היו ספרים כאלו, וכנראה חלק מהם נמצאו בידי קרוביו וחבריו שלקחום אחרי מותו והחביאו אותם. בילו מצליח להסיק, על פי צורת התנהגות המרואיינים שלו, שחלקם השיגו את החומר הזה ואף עשו בו שימוש כדי להעניק שירותים דומים לשלו.

ספר אחד שיעקב עשה בו שימוש היה שייך לאביו ויעקב הקטן קרא את העמוד הראשון שלו בילדותו, בלי רשות. "ממה שקרא רק בדף הראשון היה יודע מה שיודע. אם היה הופך את הדף, לא יודע לאיפה היה מגיע" מספר אחד המקורות של בילו (עמ' 54).

אבל רוב הגרסאות מזהות את הידע של יעקב ממקורות אחרים ושונים מאד.

יעקב החל ללמוד שיטות מקצועיות מן המוסלמים. כלומר, שמות "טומאה". הוא הגיע לאיזור סוס בדרום מערב מרוקו. הקוסמים שם היו מופיעים בשווקים ומחוללים קסמים, כמו הפיכת חבל לנחש, גילוי אוצרות ועוד מעשי פלא, שרובם זריזות ידם.

הקסמים התבססו, לפי בילו (עמ' 55), על שני אמצעים ידועים במחקר. שדים (ז'נון) או כשפים (סחור).

יעקב למד ערבית כדי לעיין בכתבי המכשפים הערביים. הוא התקרב לאחד מהם, שגרם לו לחלום שהוא יורד מתחת לאדמה ונושא לאשה שדה ואף מוליד ממנה ילדים (פרפרזה על סיפור מפורסם המיוחס לר' יהודה החסיד. שוב נושא מעניין לחוקרי פולקלור, האם יש כאן השפעה או התפתחות מקבילה).

ששה חודשים למד יעקב אצל המוסלמי. הוא הביא ממנו שלושה כללים: להיות נקי כל הזמן אבל גם "להתפלל בבוקר תפילה של ערבים" וכן "להתחתן מהם (עם השדים) עם בחורה שהוא רוצה מתחת לאדמה" (עמ' 57).

כיצד יוכל בן למשפחת צדיקים ורבנים, שבעצמו מכונה 'רבי', להתפלל תפילה מוסלמית מעשה שגרה? ומה משמעותה של החתונה עם בחורה מתחת לאדמה? שואל גם בילו (שם).

קצת על אמונת השדים: הז'נון "רוחניים", בעלי כוחות על אנושיים, ולכן הם יכולים לגמא מרחקים, להזיק בקלות ומרחוק. למרות שהם בלתי נראים, הם מסוגלים ללבוש צורה ולפשוט צורה ולהראות כבני אדם או חיות. הם אוכלים, שותים, פרים ורבים ואף חולים ומתים. יש ביניהם טובים ורעים והם מתחלקים למחלקות או לשבטים. יש ביניהם מוסלמים, נוצרים ויהודים. יש ביניהם שולטים ונשלטים, רעים טובים ואף קדושים.

הלילה הוא זמן ממלכתם. אסור להזכיר את שמם. הם מהירי חימה ועריצים והתנהגותם קפריזית ושרירותית. עם זאת, הם לא תמיד מתחילים בהיזק אלא מגיבים.

כשהם פוגעים באדם זה יכול להיות באופן חיצוני, כגון פציעה, או בהשתלטות או נוכחות מבפנים, בתוך הגוף והנפש.

הם נמשכים לחום, מים, דם, בשר ולכלוך. הם מצויים יותר בלילה, במקומות מסויימים, במצבים מסויימים, כמו בזמן רגש שלילי של האדם או שינוי במחזור החיים. הם נמצאים בבתי קברות (כמובן) אך גם בשווקים, במקוי מים, במערבות ונקיקים סלע, בתעלות ביוב ובמשחטות. אך יש שמתגוררים בקרקע הבית או בסיפו. נשים פגיעות בתקופת ההריון ובמיוחד בזמן הלידה וסביבותיו. זמן מותו של אדם, מהפטירה עד הקבורה, מסוכן לקרוביו.

(תוספת של המעתיק: בזמנים אלו אכן מצויים נזקים מסיבות שונות, ולכן סביר להניח שיתפתח זיהוי של תלות בין מצבי סיכון לבין התוצאות. התיאוריה שהגורם הוא שדים היא מתבקשת אם גם שגויה. כפי שטענתי בעבר כי המאגיה היא צורה מוטעית של החשיבה המדעית שלנו).

היו הנהגות תרבותיות שנועדו להגן מפני השדים. פיזרו מזונות כדי לפייס את השדים או סגרו את האוכל כדי שהשדים לא יימשכו אליו. מלח, ברזל, כסף וזפת מרתיעים אותם. חינה, סוכר, שמן ועוד אהובים עליהם ומושכים אותם אבל גם מפייסים אותם.

המומחה יכול לרתום אותם לשירותו וכך עשה יעקב בשיטות שלמד מן המכשף המוסלמי.

העדים מספרים על נקיונו והקפדת לבושו של יעקב. הוא לבש בגד לבן ועליו לעתים עטה כיסוי שחור. לראשו צניף אדום כדרך המוסלמים. בגדיו מהודרים ותמיד נקיים, גם בדרכים. הוא גם התפלל תפילת מוסלמים, כידוע למקורביו אם כי עשה זאת "בסוד" (אז איך ידעו? האם זו היתה שמועה או עובדה שנוכחו בה? ובכלל, מהי תפילה של מוסלמים? בעמ' 62 מביא בילו מעשה באדם אחד שראה אותו גוהר כדרך המוסלמים, אבל יתכן שהטענה שהוא מתפלל כך בקביעות היא פיתוח מאוחר ובכל אופן לא עובדה).

במקביל, מספרים חסידיו על תפילתו של ואזנה בבית הכנסת, עטור טלית ותפילין, בכוונה עמוקה ובהטעמה, "מילה, מילה, מילה". האמירה "תפילה שלך כמו של ואזנה" היתה שבח. [ייראה לי המעתיק שהשבח כאן על הדיקלום האיטי ואיני יודע אם היתה בה אותם פנים תוכניים שהם עיקר התפילה: בקשה ודיאלוג עם ה'].

גם כשהיה בין מוסלמים אומרים חסידיו שהקפיד על דיני כשרות. זה היה ודאי נסיון לא קל.

שאלה מעניינת היא איך קיבלו חסידיו את הנהגתו האסורה. התשובה היא שזו לא סובלנות דתית אלא ההכרה שהוא "אדם יחיד ומיוחד שאין לשפטו על פי אמות מידה מקובלות". "בכל מרוקו לא היה איש כמו ואזנה" חוזרת הקביעה אצל המספרים, כותב בילו (עמ' 61).

[האמונה שלצדיק או הקדוש יש חיים ומעשים שאדם שלא בא בסודו לא יוכל להבין אינה מופיעה רק כאן. לאחרונה בפורום השכן שלנו דנו באדמור שנוהג להתפלל מחוץ לשעות, כגון לומר קידוש לבנה ביום, לפי השמועה. התגובה האופיינית היא שלשואלים אין זכות לערער על מעשיו כי "הוא יודע מה הוא עושה" ו"אנו קטנים" ובדרך כלל גם "חוטאים" מכדי לשפוט אחרים].

לפי מכלוף בן חיים, שהיה חסידו הגדול של יעקב בכפר אגויים, יעקב הצטדק בפניו שהשימוש בשמות טומאה מיועד רק ללקוחותיו הגויים. "מדוע אכתוב להם בשמות שלנו? מדוע ששמות הקודש יבוזו על ידם?" (עמ' 62).

נישואין עם שדה היו אפשרות מוכרת בתרבות המרוקאית. אולם מי שעשה זאת היה מחוייב להיות רווק "על האדמה" (עמ' 63). במקרה של נישואין עם בת אדם זו היתה בגידה שעלתה במחיר קטלני מצד בת הזוג השדה הקנאית.

בילו מציע לבחון את האפשרות מה מעניקה בחירה בנישואין עם שדה לאדם? נישואי דמיון שאולי מהולים בחויות דמיוניות. אני מוסיף: מה היחס של האדם למה הוא טוען שקרה לו, והאם הוא יודע שהוא מבלף או שהוא מתאר חויות אמיתיות לגביו? אם האפשרות האחרונה נכונה, האם זה חלום, פסיכוזה? יש לזכור כי גם אותם אנשים כמו יעקב ואזנה שמתארים חויות כאלו עדיין תיפקדו בצורה נורמלית ובריאה ככל בני תרבותם בכל מובן מלבד החלק שבו יצרו קשר עם העולם שמעבר.

האם השאמאן והמיסטיקאי הוא פסיכוטי? האם הוא חולה נפש? מסתבר שלפנינו תופעה מסוג אחר וגם אם אנו סבורים שהיא קיימת רק בפנומנולוגיה האישית וגם אם ניתן להסביר את היווצרותה על ידי תיאוריות שונות ששוללות את ממשותה ומסבירות כיצד היא יונקת מן התרבות ולא רק מן האישיות, עדיין יש כאן נושא מעניין למחקר. כמובן, כיהודים החיים על פי ההלכה יש לנו בוחן נוסף לאירועים כאלו. והחיים שיעקב התיימר להם ואולי חוה אותם הם איסור גמור וחמור.

אני מדלג על כמה סיפורי שדים ואפילו על הסיפור שמציג את השדה שאולי יעקב התחתן עמה. אולי כן אציין כי רחל בן חמו מאגויים היא היחידה שראתה את ילדיו מן השדה.

היה להם קשר מיוחד, לרחל וליעקב. היא היתה עקרה שבע שנים עד שריפא אותה. היא סבלה מ"מחלת רוח רעה" (אסלאי בלשונם). בעלה מספר כי "היתה איתו ממש כאילו היה אבא שלה" וכי היה אומר "תעזבו את האשה הזאת, היא שלי". (אין שם קנאה או בסיס לקנאה לפי המצוטט, עמ' 67). היא עזרה לו, כיבסה לו, ו"אוהב אותי כאילו הייתי בתו", היא מספרת.

וזה סיפורה:

"אמר לי: את רוצה לראות את הילדים שלי? אני פחדתי. אבל אמרתי כן. עשה ככה (הניף ידו). אמר: מה תשתי, תה, קפה? אמרתי: כלום, אני מפחדת. אמר לי לכסות את העינים. ואז אמר: הנה ילדה, הנה ילד. ראיתי ילדים גדולים מחשקים. שלושה... שתי בנות ובן". (שם).

רבים מספרים כי כאשר התארח יעקב בבתיהם, הקצו לו חדר נפרד ושם שמעו אותו "משוחח עם קרוביו השדים עד אשמורה אחרונה" (שם). הוא מקורב לשדים בלילה ויהודי ביום. בילו מוסיף שהוא מוסלמי בבין הערביים אך אין תיעוד להשערה זו ומסתבר שהיא חלה דווקא עם בוקר, כאשר הוא חייב בתפילה המוסלמית.

על התגובה של יוסף אביחצירא כתבתי לעיל. אם ידע המקובל שהתפרנס באיזור מחייתו של יעקב ואזנה על הנהגתו, אפשר להבין את הסתייגותו ממנו. כמובן, אפשר שיש כאן התחרות בין שני אנשי מקצוע על הטריטוריה שלהם.

בילו מביא עוד מפגש שעימות בו בין השנים. אם אמצאנו אצטטנו.

חייו, מעשיו, אישיותו ומותו של יעקב

סיפורי יעקב ואזנה הם מופלאים אך יחסית לספר הם מועטים. נראה שכמות החומר המעשי בידי בילו לא היתה גדולה למרות כל מאמציו. יתכן כמובן שלא הביא הכל, אם כי יש לשער שאת הדברים המעניינים ביותר הביא גם הביא.

ראוי להוסיף שיעקב היא "איש רעים" ואהב צחוק. הוא התחבר עם הכל: אשה, ילד, ערבי (עמ' 70). היה נדיב מאד אם כי יכול היה להתעלל במי שלא נענה לדרישותיו. כמו כן, היה תובע מבני אדם שיתנו לו ולאחרים לפי הוראתו. לפי הסיפורים, היה גומל טוב למי שגילה נדיבות או להפך...

יעקב סיפק לחבריו סיגריות ועראק ("הנשמה שלו עראק, אבל לא היה משתכר חס ושלום" – עמ' 71). ובכל זאת, תמיד היה נזקק למתנות שהיה תובע אם לא קיבל. מי שלא רצה לתת לו מוגדר בסיפורים כ"קמצן". סיפור אופייני יציג את יעקב מבקש עראק, את בעל הבית מסרב בתואנה שאין לו, ואז יעקב מוציא עראק בדרך מאגית מן המזוה. כשבעל הבית מתרעם, מגיב יעקב בצחוק רועם: "אבל אמרת אין לך בכלל". העדים מחשיבים זאת לסיפור הומוריסטי מעולה.

אבל לא תמיד זה רק הומור. אחד העדים מספר על יעקב שביקש מאשתו "קצת עראק" (עמ' 72). היא מסרבת. אין לה. הוא מבקש שתחפש. והיא בשלה: אין לי. ראה שאינה רוצה לתת, העביר לה את היד על העינים והיא "לא רואה יותר שום דבר". העינים שלה התנפחו, אדומות, דמעות. לא יכולה לזוז, לעבוד. מי שהציל אותה היא חמותה שהלכה ליעקב והוכיחה אותו. הוא טען "לא עשיתי שום דבר". בא אליה, אמר לה: עכשו יש עראק? רק תוציאי לי מה שיש. היה חצי כוס ואת זה היא נתנה לו. "עשה לה ככה עם הידים. אין לה יותר שום דבר". כשהבעל חוזר ושומע את הסיפור, הוא אינו מתאפק. למרות הכבוד והסיכון הוא אומר ליעקב: ככה עשית לי? והלה "צוחק, צוחק, אוהב לצחוק".

מסתבר לי שיעקב באמת ראה בכך דבר של צחוק, אבל זה רק מעיד על אישיות מסויימת, ולא רק על אופיו שלו, של אדם המאמין שרכוש חבריו צריך להיות נגיש לו לצרכיו, אלא גם על המעמד שמוקנה בתרבות לשאמאן מהסוג הזה. [כמדומה שסיפורי תביעות ועונשים דומים מיוחסים גם לבני משפחת אביחצירא, אם כי שם טוענים שהם הופצו בידי שונאים].

לפי סיפורים אחרים, ידידיו של יעקב מסרבים לצאת לכפר שכן בחצות הלילה להביא עראק, ואז הם סופגים מכות נמרצות כל הלילה ובבוקר הם יוצאים לדרך.

עוד סיפור: רוכל מעז לגעור ביעקב על שמולל באצבעותיו מעלי התה שהציע למכירה. בתגובה, יעקב הופך את התה לסובין. הרוכל מקונן ומתחנן. יעקב "טוב הלב מתרצה כתמיד" אבל גם מטיף מוסר: "אתה לא צריך לדבר ככה לבן אדם שאינך מכיר. אתה לא יודע מי טוב ומי רע. רק הקדוש ברוך הוא יודע. זה החשבון שלו".

לדעתי סיפור זה ראוי לתשומת לב רבה, ובמיוחד הסברו של יעקב ואזנה. מצד אחד, בסיפורי פולקלור, ולדעתי סיפור זה משתייך לסוג ונשען על הנחות יסוד אופיינות – ובסיפורים כאלו יש כוחות שתובעים מן הגיבור לתת ולפעמים לא בצורה הכי נאותה. וגומלים טוב למי שמציית להם. מצד שני, האם חייב אדם להניח לזולתו לפשפש בסחורתו בלי רשות ובגסות, כפי שמשתמע מן הסיפור?

תגובתו של יעקב מלמדת הרבה, גם אם אין הציטוט מדוייק, הוא משקף את החשיבה של מאמיניו. בעולם שלהם, גם אם פגעו ברכוש שלי, עדיף לשתוק. יתכן שהפוגע הוא סוג כזה של אדם שמותר לו לפגוע באחרים. רק הקב"ה יודע מי טוב ומי רע. אולי הנצלן והפוגע הוא באמת צדיק נסתר שמסוגל לגמול על הנסיון או להעניש את מי שאינו מקבל באהבה את הייסורים שהוא גורם.

במקרה אחר נשלח נער להביא עראק משכן בכפר. בדרך, בשעת ערב מאוחרת, כמעט נדרס הנער בידי סוסים דוהרים. הסוס הגדול מתנגש בו ומנפץ את הפנס שבידו. בעל הבית שמספק לו את העראק מזהה מייד את מעשה ידיו של יעקב, וכאשר הנער מספר ליעקב על מה שארע, הלה מגיב "בפרץ של עליצות" (עמ' 73). והוא לוקח אחריות על הנעשה.

בסיפור נוסף מתגרה אברהם חזן מאסרג ביקב. "אתה יודע לעשות משהו, תעשה מה שאתה יודע לעשות". יעקב מזהיר: אעשה לך משהו שתחרט כל החיים". הוא אינו מפחד. יעקב שואל: אתה איש או אשה? שאלה שצריכה ללמד מה שיקרה. יעקב שולח את אברהם לחדר שיבדוק את עצמו, והלה מגלה שהפך לאשה. הוא מתחנן לבטל את התוצאה הנוראה ואכן כך הוא.

לפני שנעבור לסוף חייו ולהרפתקאותיו הגדולות, כמה מילות הסבר על המעשים המיוחסים לו. האם ואיך ניתן להסביר בלי להניח יכולת על טבעית, כישוף ושימוש בשדים?

חלק משליפות הסיגריות והעראק עשוי להיות זריזות ידים של קוסמים (למעשה, זו לא זריזות ידים, אבל לא אגלה סודות מקצועיים...).

חלק נובע לדעתי מסוגסטיה. רחל שראתה את צאצאי יעקב ואזנה משדים היתה נוחה מאד להשפעות, כפי שמעידים היא ובני משפחתה, כולל עבר של מחלת נפש (דיכאון? פסיכוזה?).

יתכן שזה גם מה שקרה לאברהם חזן מאסרג.

הסיפור על הנער והסוס יכול להיות מקרה שנוצל בידי יעקב כדי ליטול לעצמו את הבעלות על מקרה חיצוני, כפי שהאמינו הכל. יתכן אמנם שיעקב באמת ובתמים האמין שהשדים שלו עשו זאת.

סיפורים שיובאו לקמן אינם ניתנים להסבר עד כמה שאני מבין. שאלה אחרת היא אם הם אמיתיים...

יעקב ואזנה הגיע לקזבלנקה, ושם נעזר בו קצין גבוה שאשתו ברחה ממנו לפריז. אביה היה גנרל. איכשהו הסיפור מגיע למתווך, בנו של סוחר יהודי עשיר, והלה מציע לו את יעקב. יעקב והקצין נפגשים בביתו של הקצין, ויעקב שואל אותו מה השעה. עשר דקות לעשר, עונה הקצין. יעקב אומר לקצין להכין לאשתו ארוחת ערב. יעקב עושה בכשפיו והאשה מופיעה. שיחת טלפון לפריז מבהירה כי האשה נעלמה משם דקות ספורות קודם לכן, בעוד הדלת נעולה.

לסיפור גרסאות נוספות. לפי אחת מהן, הקצין והנערה לא היו נשואים, אלא מאוהבים. הקצין לקח את בתו לפריז. הכישוף מביא את הנערה לפגישה קצרה, ואז היא חוזרת לצרפת.

אם נראה את האירוע כפעולה של יכולת הסוגסטיה של יעקב – שהיא עצמה חורגת מעבר ליכולת מוכרת וסבירה – זה יכול להיות הרקע לצמיחת הסיפור. הקצין פוגש את הנערה בדמיונו והיא חוזרת ומתפוגגת. אולם הסיפור עובר מפה לאוזן ומתחדשות גרסאות.

כמה מילים על הסוגסטיה. זה נושא בפני עצמו, אולם הכנה מתאימה, בתחום הנפשי, האמונות בתרבות ויצירת סביבה מתאימה, כמו תנאי אפלה, נוכחות של קטורת או סממנים אחרים, יכולים כולם לתרום לחויה דמיונית או לאירועים שמתפרשים כגילוי של מציאות אחרת. כך ניתן להבין דיווחים על גילוי רוחות רפאים, סיאנסים ועוד, אם כי ודאי דברי כאן אינם הסבר לכל התיאורים מסוג זה אלא רק למקצתם. כמובן, צריך גם שהאדם שחווה את החויה יהיה בעל פסיכולוגיה מתאימה, אולם אלו שלא ראו ולא חוו אינם משאירים לנו את סיפוריהם. ומצד שני, כאשר אדם מעוניין לראות ולחוות, השיכנוע כבר מוכן בחציו. יותר מכך, האם אלו שפונים לקבל סיוע כזה אינם ממילא בעלי אמונה מראש? אולם יתכן מאד שזו נטיה אנושית כללית, שרק נדחקת מפני חינוך תרבותי מודרני – כמו אצל הקצין גיבור הסיפור, שמוכן להרוג את יעקב אם לא יקיים את הבטחותיו.

לפי סיפורים נוספים, יעקב זכה להצלחות אך עורר נגדו את רדיפת השלטון הצרפתי. יש מספרים שנשלח לכלא אך נחלץ בכוחותיו המיוחדים.

יצויין כי רוב הבעיות שפתר יעקב היו תולדה של כשפים. (עמ' 81 ואילך). בעיות של פוריות, הריון ולידה, כמו אין אונות של גברים, יש לחלקן לפחות מקור פסיכולוגי. סיבוכים בין איש לאשתו גם הם שייכים לתחום הפסיכולוגיה, וכאשר הרב מבטיח שיהיה שלום בית, זה יהיה. בדרך כלל. יוצאי הדופן אינם מתועדים...

עוד דוגמא קלה לניתוח. אהרן ביטון מוארזזת סבל מהעדר כוח גברא במשך ארבע שנים מליל החתונה. הוא הלך דרך ארוכה, שלושה ימים בהרים, אל "המרפא הגדול" (עמ' 89). יעקב עושה טכס שכולל העברת פיסת נייר במדורה. על הנייר מופיעים סימנים שיעקב מפענח כשם אשה, חנה. אהרן מזהה את השם כשמה של שכנתו שאת בתה סרב לקחתה לאשה, והיא נוטרת לו טינה.

מה העובדות ומה הפרשנות? האם יש הסבר פסיכולוגי ומהו? הופעת הסימנים יכול להיות פיוח של הנייר או טריק קוסמות פשוט. יעקב מציע את השם חנה בגלל שקל לייחסו לצורות שנתהוו על הדף, או שהוא מכיר את השם. השאר נעשה בידי השואל. השם "חנה" מתאים לתיאוריה על מישהי שתרצה להתנקם בו.

כיצד זה מועיל. ובכן, יתכן שהצעיר סבל מבעיה ארעית בליל החופה, וכמובן הפחד שהבעיה תישנה גורם לה לחזור. נושא זה הוא אחד הרגישים ביותר להשפעה שלילית של פחד. האמון שיעקב הסיר את הבעיה יכול להחזיר לו את יכולת התיפקוד שלו, לפחות במידה חלקית והצלחה גוררת הצלחה. ושוב, אילו הטיפול לא היה מספיק, הוא היה חוזר ליעקב, והלה היה מסביר (אולי מתוך אמונו המלא) שהסרת הכישוף לא הספיקה, אולי בגלל שיש כישוף נוסף מצד אותה אשה או אדם אחר.

בילו מקדיש מקום לתיאור האיתינזל, טכס שבו ילד מתחת לגיל ההתבגרות מושיט יד, בה מניחים שמן, מבעירים חומרים שהשדים אוהבים (ויש לשער כי ריחם יוצר השפעות) והילד נועץ מבט בשמן ורואה מה שרואה ומספר מה שמספר. (עמ' 84). יש להעיר, כפי שעושה גם בילו (שם) כי הפרקטיקה מופיעה כבר בתלמוד וכל שכן לאחר מכן בתור "שדי שמן". אני אסיר תודה לבילו שכותב (שם הערה 30) כי "נראה שחכמי התלמוד מתירים להשתמש בשיטות איבחון אלו דווקא משום אינם מאמינים בתקפותן".

המדיום מוכנס למצב היפנוטי, ואילו החזיון שלו מתפרש בידי החוקר שיכול לכוונו כחפצו. גם אם מדובר בהיעלמות של חפץ, או בהשפעה של כישוף, די שהחוקר יהיה בעל אינטואיציה על מנת לזהות אדם שיש סיבה טובה לחשוד בו, והדרך לפתרון התעלומה קלה.

התיאורים בספר על איסתינזול ראויים לדעתי לעיון בנפרד על תופעות אלו.

נשאר עדיין להזכיר כי יעקב ואזנה עקר לכפר אגויים, ושם התאכסן לא אצל קרוב משפחה אלא אצל חסיד נאמן, שהיה חשוך ילדים עקב הפלות. כאן מציינים כי יעקב התרחק מן ההתנהגות המוסלמית וכאן מצא את מותו בהרפתקה הגדולה שלו.

שייך מזמין את יעקב לגרש שד. אף אחד לא הצליח לפניו. יעקב מקבל את האתגר, אם בגלל השכר הגבוה או בגלל אומץ ליבו. בילו מעיר נכונה כי מסתבר שהגרסאות מתחלפות לפי מה שהמספר החשיב ביותר: הערכת שווי השירות או אומץ הלב והנכונות להסתכן.

יעקב לפי הגרסאות נתקל בקשיים רבים. הוא אינו מצליח לכתוב קמיע. שדים מזהירים לא לנסות לרפא את בת השייך שנגזרה עליה גזירה, או שהשדים שלה משבט שאינו כפוף לו. הוא מתעלם ומצליח.

חנה בוסקילה, נערה צעירה ונשואה, מכינה לו תה כשהוא חוזר מותש מן המאבק. הוא פוחד. "מוכרח מישהו ימות היום". לפי גרסתה, בת השייך היתה בהריון וילדה ולד מת. אז נרגע השאמאן היהודי.

אבל לא. השדים רודפים אחריו והורגים אחריו. בילו משוה בין סיפור מותו של השאמאן למות אביו. האחרון מת בערב שבת ונקבר בזמן לפני כניסת השבת. יעקב נקבר רק ביום ראשון, מה שמעיד על כשלונו בתחום ההלכה. יש מקבילות רבות בין הסיפורים והם נושא שיעסיק את חוקרי הפולקלור.

מה יש להוסיף עוד? הקהילה נתמעטה ונחלשה. בסופו של דבר עלו יהודי מרוקו לארץ. אך כאן שמרו את זכר "הצדיק". הם ראו אותו בחלומות, חשו בברכותיו, והם עדיין מאמינים שהוא שומר עליהם. התגלויות כאלו וברכות כאלו הן אמתלה להילולות מתחדשות.

בילו מציע הסברים פסיכולוגיים להתפתחותו הנפשית של יעקב ואזנה, שדחפה אותו ליצור יחסים הפוכים ליחסים נורמליים עקב נסיבות חייו. יתכן שהוא צודק.

אותי מעניינת שאלה אחרת, או שתיים. מדוע יעקב התפתח כשאמאן יהודי ולא כרב, תלמיד חכם אם גם מקובל, כמו בני משפחת אביחצירא? עליהם יש לא רק סיפורי מופתים ועראק, אלא גם סיפורי מצוות. שנית, איך התקבלו מעשיו החריגים והאסורים בלי ביקורת?