מטה הלכה ביסוד איסור בל תוסיף
אני בא לדון באיסור הידוע של בל תוסיף ובל תגרע, שעל פי הרמב"ם הוא אחד מיג' עיקרים של נצחיות התורה, ומה שאני בא לדון שבעצם יש כאן חידוש, או אם תמצי לומר המצאה של הרמב"ם בעקבות הרמב"ם הפילוסוף והתיאלוג, ואם כן יש לנו גירסה נוספת של מטה הלכה, וכאן בעיקרי התורה.
למדנו השבוע בפרשה פרשת ראה איסור להוסיף ולגרוע.
וזה לשון המקרא:
אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:
[דברים פרק יג פסוק א ]
פשט המקרא, בא ללמד על להיות יהודי ירא שמים ולשמור את התורה בדקדוק, מבלי להוסיף בה ולא לגרוע.
אין כאן שום מצווה או איסור חדש, אלא השלמה וזירוז על כלל התורה.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה א' למד מן הפסוקים על נצחיות התורה והיותה בלתי משתנה, ואין בה שום נתינה או גילוי מחודש מעבר לתורת משה.
וזה לשון הרמב"ם:
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה,
מכוח זה הרמב"ם חידש דין הלכה למעשה, שנביא הבא בשם ה' לפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, אפילו שאינו סותר כלל לדיני התורה, דינו בחנק.
וזה לשונו שם:
לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
גדולה מזו בהקדמה לפירוש המשנה כתב שאם בא הנביא בשם ה' לפסוק כפלוני הרי זה נהרג, וזה לשונו:
וכן אם אמר הנביא שה' אמר לו כי הפסק במצוה פלונית כך, ושדינו של פלוני הוא הנכון, הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר כמו שביארנו, לפי שאין תורה אחרי השליח הראשון ואין תוספת ואין גרעון, לא בשמים היא, ולא המחנו ה' אל הנביאים אלא המחנו אל החכמים בעלי הדין, לא אמר ובאת אל הנביא, אלא אמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, וכבר האריכו חכמים בענין זה מאד מאד והוא הנכון, עכ"ל.
וכך פסק להדיא בפרק ט' הלכה ד', וזה לשונו:
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל, עכ"ל.
והוא חידוש דין שלא אמרה אדם מעולם, הלוא בגמרא בסנהדרין צ' עמוד א' יש מחלוקת אפילו במבטל מקצת מצווה בשאר מצוות שלדעת רבא שלכאורה לפי הכללים הפשוטים צריכים לפסוק כמוהו פטור לגמרי, ק"ו בבא לקיים את התורה, אלא שאומר בנבואה.
לסיכום:
א. בתורה נאמר איסור ואזהרה פשוטה שאין בה שום חידוש, אלא שמירת המצוות בדקדוק בלא שום תוספת ומגרעת.
ב. הרמב"ם חידש שהתורה באה לומר כאן יסוד ככלי בעניין נצחיות התורה ואינה בת שינוי תוספת או מגרעת אפילו על ידי גילוי נבואי.
ג. מכוח זה חידש שכל נביא המתנבא בשם ה' על גילוי נבואי בתורה אפילו שאינו סותר לדברי התורה הרי זה חייב מיתה כדין נביא שקר.
נראה שכאן יש הצטרפות של הרמב"ם הפילוסוף התיאלוג לתוך ענייני הלכה.
נשים לב למושגים ידועים שמשנים צורה.
א. בל תוסיף ובל תגרע.
ב. לא בשמים.
ג. נביא שהדיח.
יש הרבה מה לדבר בזה, אבל קודם נפתח את הדיון.
