וירדף עד דן – גרינץ ומחקר המקרא

1. גרינץ

היכן בודקים אודות מאן דהוא? בויקיפדיה כמובן.

כאן יש מעט מדי חומר.
 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2_%D7%9E%D7%90%D7%99%

D7%A8_%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%A5

פרופסור יהושע מאיר גרינץ (ראדום, פולין, 1911 - תל אביב, 1976 א' באייר תשל"ו), חוקר מקרא ותקופת בית שני, מראשוני המרצים באוניברסיטת תל אביב. גרינץ השתתף בכתיבת ערכים שונים באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה מקראית.

בויקי דווקא יש על הספר שגיליתי. הנה סיכום קצר ולדעתי מסקרן עבור המתעניינים בתחום:

גרינץ כחוקר מקרא

במחקריו על תקופת המקרא יצא גרינץ נגד דעות מקובלות במחקר המקרא (בפרט מבית מדרשו של ולהאוזן) באשר לקדמותו ומהימנותו ההיסטורית, ואת טענותיו תמך בראיות לשוניות וארכאולוגיות רבות. כך, בספרו ייחודו וקדמותו של ספר בראשית הראה גרינץ על קשרים רבים בין עולם המנהגים והריאליה המתואר בספר בראשית, לבין התקופה שאליו הוא מיוחס במקרא, כפי שעולה מהשוואות למסמכים ותעודות בנות התקופה.

גרינץ תקף את תורת התעודות וטען שאין לה כל בסיס, וכי טיעוניה הופרכו לאור התגליות הארכאולוגיות של המאה ה-20. אחת מן הדוגמאות הבולטות בדבריו היא סיפור המבול. תורת התעודות חילקה את הסיפור לשני חלקים עיקריים המשולבים זה בזה, אך גרינץ הראה כי בסיפור הבבלי המקביל שני החלקים נמצאים יחד. על הטענה כי הסיפור הבבלי השתנה בכנען השיב גרינץ בפשטות: בכנען לא היה סיפור על מבול כלל (מה שלטענתו הפריך גם את התאוריה כי עם ישראל התפתח מתוך תושבים מקומיים בכנען או כעם נוודים שהתיישב בארץ וקיבל את התרבות הכנענית). כנגד הטיעון של מצדדיה של תורת התעודות בכך שישנם מילים שונות במקרא לאותו מושג, שמלמד לדעתם על מקורות שונים, טען גרינץ שאין אלו אלא מילים נרדפות וגיוון ספרותי רגיל.

על טענות כי בספרי המקרא ישנם אנאכרוניזמים שונים, השיב עניינית על כל טענה, וניסה להראות כי אין היא נכונה. כך, נטען כי ביות הגמל התרחש לאחר התקופה המיוחסת לספר בראשית, ואם כן הופעתם של גמלים בספר היא השלכה מתקופה מאוחרת - אך גרינץ הראה כי ביות ספורדי [=אקראי] של גמלים היה גם לפני כן, וכי התמונה המשתקפת בספר, של גמלים מעטים, מדויקת. טענה ידועה נוספת, כי קיומם של הפלשתים בספר אינו מתאים לתקופתו, שכן פלישתו של עם זה הייתה מאוחרת יותר, נענתה על ידו בראיות שאין כל דמיון בין הפלשתים של בראשית לאלו של ספר שופטים (לראשונים יש מלך, לאחרונים יש סרנים; הראשונים הם עם שמי, האחרונים עם יווני; גם מיקומם הגאוגרפי בארץ שונה), וכי על כן מדובר בעם אחר, וודאי שאין כאן אנאכרוניזם.

במחקר שערך הראה גרינץ כי בספר ויקרא ישנם מונחים רבים אשר מקורם במצרית עתיקה, מה שמעיד לדבריו על שהותם של בני ישראל במצרים, כמתואר במקרא.

גרינץ יצא גם נגד התאוריה של מ"ד קאסוטו על כך שבישראל היו רווחים שירי עלילה קדומים, שאליהם מרמזת התורה ואשר חלק מהם הופיעו מאוחר יותר, אצל הנביאים. טענתו הייתה כי תאוריה זו, הגם שאין לשלול אותה לכתחילה, אין לה כל ביסוס בכתובים מלבד קישורים מאולצים בין פרשיות שונות.

אולי אעיר כי הספר על "בראשית" מעניין מאד, אלא שאיני יודע לדון כלל על הראיות שהוא מביא מממצאים ארכיאולוגיים ותיאוריות היסטוריות. הספר משנת תשמ"ג והחומר משנים רבות קודם לכן. מצד אחד, המחקר ההיסטורי אינו מגלה הרבה דברים חדשים, ובעיקר מתחלפות תיאוריות פרשניות. מצד שני נכון הוא שיש גילויים חדשים. התחום אינו מוכר לי כלל ולכן איני יודע איך להתייחס לממצאים שהוא מצטט, לדוגמא, על ההיסטוריה המצרית ועל מה שידוע על תקופות המלוכה השונות. כואב להיות חסר ידע...

בחזרה לפרופסור גרינץ. שמו של גרינץ ידוע במיוחד בשל ספר "יהודית" שההדיר. הנושא ראוי לדיון בפני עצמו. אפשר לקרוא עוד קצת בויקי. שוב, על קצה המזלג.

שאלה מסקרנת מאד שאין לי תשובה עליה: האם היה שומר מצוות? מאמין בתורה ובקדושתה? תאמרו: מה אכפת לך? וכי זה משפיע על היחס אליו או להוכחותיו? ובכן, עובדה שזה כן אכפת לי. מספר העוסקים בתחום המקרא ומחקרו שהינם (או שהיו) יהודים שומרי מצוות הוא מספר קטן, אולי נער יספרם.

2. קושיה: הראיה לאיחור המקרא

בספר בראשית מצאנו:

בראשית פרק יד פסוק יד

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן:

מה הוא המקום הזה, "דן"? האם מקום שייכבש לעתיד לבוא בידי שבט דן לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה?

כך אכן הבין למשל רש"י, הכותב:

רש"י בראשית פרק יד פסוק יד

עד דן - שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל

כלומר, אברהם חש או ידע, ברוח הקודש של הנבואה, שמקום זה שאליו הגיע במרדף אחרי חוטפי לוט הוא מקום רע ליהודים. מקום שיעשו בו עבירה. וכיון שכך, כבר לא היה לו ולאנשיו כוח לרדוף הלאה.

רש"י אם כן הבין שהכינוי הקצר "דן" מתייחס למקום שיהיה בבעלותו של השבט הזה לעתיד לבוא. והתורה, שניתנה בידי קורא הדורות מראש, מתייחסת למה שעדיין לא קרה אלא עתיד לקרות.

תמה אני כיצד בני ישראל, שבאזניהם קרא משה את כל התורה עד לפרשת מתן תורה, יכלו להבין את הפסוק הזה. האם לא שאלו את משה מהו "דן". אבל אולי לא שאלו וקיבלו את שם המקום כמות שהוא.

גם השאלה כיצד זה מוכרע מראש שעם ישראל יעבדו עבודה זרה במקום זה אינה כה קשה. זו היתה אפשרות, אבל אפשר שנביא יחוש את האפשרות וגם היא תדאיב את רוחו, הלא כן?

לעומת זאת, בעיני מי שאינו סבור שהתורה תדבר לקוראים עתידיים "מעל ראשיהם" של מקבליה, יש כאן קושי של ממש.

אזכיר רק עוד שיש עוד התייחסות, כנראה לאותו מקום, בפסוק הבא:

דברים פרק לד פסוק א

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:

מדוע מוזכר כאן שם מקום שטרם נכבש?

את ההפניה הזו מצאתי ב"עולם התנ"ך" אולם בספר זה בלטה בחסרונה אי התייחסות להוכחה זו לאיחור המקרא. ואולי לא טרחו המחברים לציין זאת כיון שהעיקרון הזה כבר היה בעיניהם דבר פשוט שאינו עומד עוד לדיון?

כדי למצוא מקורות אחרים להוכחה זו צריך לחזור יותר אחורה.

גרינץ מזכיר את האבן עזרא ואת שפינוזה. אולם גם אם נסכים שאבן עזרא מרמז לנו במקומות מסויימים שיש בהם "אנכרוניזם גיאוגרפי" (=איזכור שאינו הולם את הזמן לפרט מתחום הגיאוגרפיה שיוודע רק בעתיד), כאן הוא אינו עושה זאת.

ניתן למצוא מקצת רמז לביקורת, אם נרצה בכך, בדברי אבן עזרא על האיזכור האחרון בדברים.

אבן עזרא דברים פרק לד פסוק א

(א)   ויעל משה - לפי דעתי, כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו. והעד: ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו (ד), גם ויקבור (ו):

לגבי שפינוזה, אין הספר זמין לי כרגע ולכן איני יודע אם נכללה דוגמא זו בין הדוגמאות שלו לאיחור חיבור המקרא, אך ודאי שהיתה ראויה להיכלל ביניהן.

לפני שנעבור לפתרונו של גרינץ לחידה, אסקור את מה שנראה לי כמכלול הגישות האפשריות.

1. דן הוא מקום שבט דן ולמרות שזה אירוע מאוחר, התורה מסוגלת להתייחס לעתיד (רש"י).

גישה זו פותרת את הקושי אך עולה במחיר תיאולוגי ופילוסופי לא קל. האם באמת נרצה להניח כי התורה מדברת להבנת דורות מאוחרים יותר, מאוחרים בהרבה? האם העתיד נקבע באופן הכרחי עוד לפני שהתרחש?

2. דן הוא מקום שבט דן, והאנכרוניזם הזה מצטרף לעוד ראיות לכך שלפחות חלקים מן המקרא הם מאוחרים ולא נכתבו בידי משה ולא על ידו. המילים האלו יכלו להיכתב בדור שבו שבט דן כבר כבש לו את המקום הזה.

גישה זו פותרת את הקושי אך יוצרת קשיים אחרים. ראשית, היא מניחה שהמקרא הוא מעשה ידי בני אדם או גם מעשה בני אדם, ולא דבר ה' למשה. היא סותרת את המסורת שלנו.

3. תשובתם של גרינץ ושד"ל: שיטת כתיבה עתיקה

פתרונם של גרינץ ושד"ל מופיע בספר "ייחודו וקדמותו של ספר בראשית" בעמודים 69-70 והפניה לשד"ל בהערה 90.

בספרויות קדומות, בזמן כתיבת התורה ובזמן האירועים שמתוארים בספר בראשית, היתה שיטה לכתיבה מקוצרת. (למרבה הצער, גרינץ רק מציין שכך מקובל "בספרויות קדומות" אך אינו מביא לכך דוגמאות כאלו ואינו מפנה למחקרים המעידים על כך. האם זו השערה שלו או נתון ספרותי קשיח?).

אולי קצת רקע שכדאי לזכור, במיוחד בדורנו שבו שאפשר לכתוב כמה שרוצים, מהר ונוח במחשב, ויש מקום בלי סוף לכל הרהור והגיג.

בתקופה שבה מילים נחרטו על אבן או על טיט, או נכתבו על פפירוס או על קלף, כל אות עלתה במאמץ ובמשאבים.

לפיכך, כאשר הופיעו שלוש אותיות זהות ברצף של שתי מילים, כאשר המילה הראשונה מסתיימת באות שמופיעה, פעמיים, בתחילת המילה השניה, אות אחת מבין השלוש תישמט.

[קצת מסובך. לשונו של גרינץ ברור יותר משלי:

במקרא, כמו בספרויות קדומות אחרות, במקום שנסמכות שתי מילים דומות – ולא כל שכן במקום שנפגשות שלוש אותיות דומות בתיבות סמוכות – נהוג היה להשמיט אות אחת בראש התיבה השנייה].

זה יכול לקרות כמסתבר גם כאשר האות מופיעה רק פעמיים, אחד המופעים יישמט. (דוגמאות נוספות בהמשך).

לפיכך, השם הנכון אינו "דן" אלא, כן, כן, "דדן"!

יש דדן שמוכרת לנו בערב, בסמוך לתימא או לשבא (ישעיה כא יג, ירמיה כה כג, יחזקאל כז טו ועוד – גרינץ שם עמ' 70).

כמובן לא זוהי דדן שבכאן. המלכים באו מצפון ולכן המרדף היה בכיוון זה.

זה אם כן "דדן" מבני קטורה, שהתגורר תחילה, לפני שעבר לארץ ערב, בארץ קדם הגובלת בפרת.

שם דומה מופיע בכתובות עתיקות. (פירוט אצל גרינץ).

רגע, מה הרווחנו? הרי אברהם לא נשא עדיין את קטורה ואפילו לא את הגר. אין לו עדיין בנים ודדן יוולד רק בעתיד.

וכלן, עלינו להסיק ש"מפני טעם ספרותי הקדים הכתוב את המאוחר". אני מוסיף: טעם ספרותי לאו דווקא. הקובע בבחירת שמות של מקומות הוא הגיאוגרפיה של זמן מתן תורה. בזמן זה דדן הספיקו לבנות יישוב בצפון ואחר כך לנדוד דרומה. יתכן (מסתבר) ששמו של דדן נקרא על מקום זה ולכן השתמשו בו בזמן הבאת הסיפור לפני בני ישראל. לחילופין, יתכן שהסיפור הזה היה חלק מן המסורת של קורות האבות בארץ ישראל, וכאשר סיפר אברהם ליצחק על המרדף להצלת לוט, או כאשר יצחק סיפר זאת ליעקב, הוסיף את השם שהכיר בזמנו שלו, "דדן", כדי לציין את המקום, והשם נקלט והפך לחלק מן המסורת. לא טעם ספרותי, אם כן, אלא היסטורי, כחלק מהתפתחותה של מסורת.

גרינץ מסכם: "אנו רואים איפוא ש'דן' בכתובנו לא רק שאינו אנאכרוניסם – מה שהיה ברור גם מאופיים של השמות בפרשה – הוא משמש אבן פינה בהערכת קדמותה של הפרשה שלנו בפרט וקדמותו של ספר בראשית בכלל".

ודברי פי חכם חן.

4. דוגמאות נוספות לכלל

והנה עוד כמה דוגמאות:

"אם מאן אתה". הביטוי מופיע כמה פעמים. בכולן חסר.

וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: (שמות ז כז)

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם: (שמות ט ב)

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: (שמות י ד)

ולא רק בחמישה חומשי תורה אלא גם בנ"ך.

וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְקֹוָק: (ירמיהו לח כא ).

אפשר היה לומר כי אין כאן את התופעה של גרינץ אלא צורה קצרה של הפועל בהווה. למעשה, זה מה שתמיד חשבתי עד שגיליתי את החידוש של גרינץ.

ואכן, גרינץ מצביע על כך שהפועל "מאן" יכול להופיע בצורה קצרה כזו.

ירמיהו פרק יג פסוק י

הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל:

מאנים=ממאנים. וכאן אין כפילות צמודה, אם כי אותה אות חוזרת פעמיים.

אבל הדוגמא הבאה מעידה שאכן זה כך. ובכך היא פותרת קושי מוכר.

וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית פרק יט פסוק לג ).

וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: (בראשית פרק ל פסוק טז)

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא  (בראשית פרק לב פסוק כג)

ושוב בשמואל:

וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא: (שמואל א יט י )

לבצע העתק הדבק זו מלאכה ואינה חכמה, אז תסלחו לי אם אפסיק לנצל את פרוייקט השו"ת ורק אפנה לפסוקים ולמקומות שבהם הם מופיעים.

"עזי וזמרת י-ה". נכון שחסר כאן משהו? ובכן, לא חסר כלום, רק אות שנבלעה. צריך להיות עוזי וזמרתי י-ה. והי' בסוף "זמרתי" נפלה במקום ה-י של שם ה'. (שמות טו ב, ישעיהו יב יב, תהלים קיח יד).

ועוד:

והמם מהומה גדולה במקום "והממם" דברים ז כג.

"ויקרא לה נבח" במקום "ויקרא להן נבח" במדבר לב מב.

"משחיתם את הארץ" במקום "משחיתם מאת הארץ", בראשית ה יג.

ומה שבולט מאד בנכונותו:

"והמבי את ישראל" (במקום מביא) שמואל ב ה ב. או "החטי את ישראל" במקום החטיא, מלכים ב יג ו ושוב "החטי את יהודה" ירמיה לב לה.

"נוהגים את העגלה חדשה" במקום "החדשה", שמואל ב ו ג.

ואפילו "השמרו לכם עלות בהר" במקום "השמרו מ" שמות יט יב.

האם תמיד תמיד נשמטה האות? כאן אנו מגיעים להערת שד"ל. יש מקומות שיש תוספת ותיקון.

קודם כל, יש העתקה מלאה.

וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא: (שמואל א כח כה).

ולפעמים יש מצבי בינים.

על הפסוק

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי (בראשית פרק כז פסוק מו )

מעיר שד"ל:

הקו"ף זעירה. נראה לי כי היה מנהג הסופרים בימי קדם, כשהיתה תיבה מתחלת באותה האות שהתיבה הקודמת מסיימת, היו משמיטין אחת מהאותיות הדומות, ואולי היו מציינים האות ההיא באיזה סימן, להודיע שהיא עומדת במקום שתיים, ואחר זמן הוסיפו בין שתי התיבות האות החסרה, ולהיות המקום צר כתבו אותה זעירה".

הדוגמא הבולטת ביותר שמייד עולה על הדעת:

ויקרא אל משה בראש ספר ויקרא, שבו הא' הראשונה זעירה.

שד"ל ממשיך כי לא תמיד תוקנה ונתווספה אות, ולפעמים נתקן הדבר על ידי כתיב וקרי. הוא מביא דוגמאות שכבר ראינו אצל גרינץ, ועוד כמה שאינן אצלו, המבוססות על צירוף של "לבלתי" עם פועל בעתיד המתחיל בי' שנשמטת. ("לבלתי שבו" ירמיהו כז מ, "לבלתי באו").

[ אוסיף עוד הערה מעניינת לדעתי.

ראינו שתי דוגמאות יסוד שיש להן הרבה מופעים, שבהן קשה לומר אם זו השמטה עקב הדומות או סגנון התבטאות.

האם המילה "מאן" היא קיצור עקב השמטה של "ממאן" או שימוש לשוני מקוצר בפני עצמו?

האם כאשר נאמר "אַךְ בַּיקֹוָק לִי אָמַר צְדָקוֹת וָעֹז עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בּוֹ: " (ישעיה מה כד), האם "יבוא" הוא השמטת האות ו עקב הכפולות או סגנון התבטאות שאין מקפיד על יחיד ורבים?

יתכן שהשינויים, הקיצור של הפועל בהווה בעל האות מ' הכפולה, וכן המעבר מרבים ליחיד, נולדו לא כתופעה של השפה המדוברת אלא כהשפעה של הכתיבה המקוצרת על השפה שבעל פה.

תופעה כזו ודאי יכולה להתרחש ומתרחשת אך זאת כאשר יש שימוש נרחב בשפה כתובה, כך שהיא בעלת מעמד דומה לשל המדוברת. האם בהיקף הקטן של שימוש בשפה כתובה יכלה להיות השפעה כזו? אני מניח שאלה זו למומחים לבלשנות ולהיסטוריה של הבלשנות העברית הקדומה. ]

5. המחיר התיאולוגי של הביאור

עד כאן ציטוט והרחבה של דברי גרינץ, המצטט מצידו במלואם את דברי שד"ל.

לכל הסבר ולכל תירוץ יש מחיר. המחיר של גישה זו עלול שלא לשאת חן בעיני יהודי נאמן למסורת. מדוע?

ראשית, יש כאן השערה שכופפת את הכתיב במקרא לכללים חיצוניים כמו נוחות וחסכון של המעתיק. אם כי, במחשבה שניה, מה לא בסדר בזה? ושני נימוקים לכך. ראשונה, התורה מתחשבת בצרכי האדם (וחסה על ממון ישראל) ולפיכך מדוע לא להקל על הסופרים. ושנית, כפי שהתורה אינה דורשת יותר מכח האדם, יתכן שלא היה אפשר בדורות קדומים לדרוש מן הסופר שלא ישמיט.

שנית, האם לא בטלה בכך האפשרות לדרוש דרשות מהעדר אותיות? כמו הדרשה על ענוותו של משה מן הא' הקטנה של "ויקרא אל משה"?

ובכן, לא. דרשות עומדות בפני עצמן. זה נושא בפני עצמו, ולכן אני מקצר במקום שראוי להאריך. הגישה לדרוש דרשות מכל מה שאפשר לדרוש ממנו היא כמסתבר של רבי עקיבא. זו לא רק הערתו של השל, שעשה ממנה ספר רב דפים ("תורה מן השמים באספקלריה של הדורות") אלא גם הערה פרשנית של רש"י. כך.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד א

משמת ר"ע - בטל כבוד התורה.

רש"י מסכת סוטה דף מט עמוד א

בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה.

(רש"י מייחס את ההסבר הזה לרבי עקיבא ולא לרבן גמליאל, שגם עליו נאמר שעם מותו בטל כבוד התורה! זאת בניגוד לרמב"ם המפרש שר"ע העמיד תלמידים הרבה). כפי שאני מבין את דברי רש"י, ר"ע דורש ומראה שניתן לשמוע משמעויות שונות גם מדברים שהייתי יכול לראות כ"דברה תורה בלשון בני אדם". זה יאה יותר שיהיה רובד משמעויות נוסף כדי להפגין את חשיבות התורה.

ניתן להבין את הציטוט שלי כהודאה שהדרשות הן מעשה ידי אדם אך גם אם נניח שהן בהשראה אלוקית זה לא אומר שהתחשבות הכתיב בעבודת הסופרים אינה יכולה לשמש יותר ממטרה אחת. אפשר שהכתיב הוא התחשבות בכללי עבודת המעתיקים אך בתוך כך יש בהם גם רמזים. זה לא סותר. אלו שתי רמות של הסבר.

אולם בכל זאת יש בדברי שד"ל מהפכה שצורמת וכואבת למי שלא הורגל בייחוס שינויים היסטוריים למסורת שלנו.

משמע מדבריו שהיו תקופות תקופות בכתיבת התורה. אפשר שבשלב ראשון ניתנה תורה ונכתבה באריכות. אחר כך קיצרו הסופרים. אחר כך חזרו והשלימו. אפשר שהשלמה זו נעשתה באות קטנה באופן שהציע שד"ל, בשל המחסור במקום. ואפשר שהיא נעשתה באות קטנה כדי להראות שזו תוספת המשנה מן הנוסח שלפני המעתיק, או כפשרה בין ספרים שבהם היתה האות לבין אלו שלא היתה בהם.

אחד החסרונות הגדולים בצורת ביאור זו הוא שלא פשוט לומר עוד שנוסח התורה באותיותיו וספירת האותיות הם ללא שינוי מנתינתה ועד היום.

אבל הודאה זו בשינוי מזערי, של שד"ל וגרינץ (ושלי), אינה דחיה של המסורת הקובעת שכל הנוסח שלפנינו מגיע אלינו ממשה רבנו, אלא שהנוסח עבר הגהה בידי סופרים שהשתדלו ככל יכולתם לשמור על המסורת ועשו את המיטב.