פרשת שופטים

כי  יפלא ממך דבר, אע"פ שצויתי למנות שופטים בכל עיר ועיר, אבל לא תמיד ידונו השופטים שבאותה עיר, שאם יפלא דבר שיהיה נבדל ומכוסה מן הדיינים כיצד נוהגים באחד הדינים, יעלו לירושלים. בין דם לדם בין רציחה לרציחה, שיש רציחה שחייבים מיתה עליה כגון שהיתה במזיד, ויש רציחה, שהרוצח אינוו חייב מיתה, כגון שהיה בשוגג. וגולה לאחת מערי המקלט. ויש מפרשים שיש ספק בטומאת נידה בין דם טהור לדם טמא. בין דין לדין שיהיה ספק אם לפסוק הדין שפלוני זכאי או שפלוני חייב. בין נגע לנגע, בין נגע טהור ובין נגע טמא כפי הדינים בפרשיות תזריע ומצורע.

דברי ריבת בשעריך, שחכמי ישראל חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה, ויש מפרשים בדינים הנוגעים לריבות ומחלוקת בין אדם לחברו. וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו. שתעלה אל ירושלים שבו נמצא בית המקדש שהוא גבוה מכל המקומות, ושם תשאל את פי בית דין הגדול שבירושלים שהם יבררו לך כל הספקות, ששלשה בתי דינים היו יושבים שם האחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאת לכל ישראל (מעם לועז)

ריב נפל בין פריץ העירה לבין היהודי שחכר (שכר) את משקו ואת פנדקו. כעס הפריץ על היהודי והודיע לו שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל!

נדהם היהודי: בלא השדות והפנדק החכורים - נותר הוא ללא מקור פרנסה! עצוב ומדכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האמלל אל הרבי מלובביץ, בעל ה"צמח צדק", וסח באזניו את הצרה שפקדה אותו.

הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר’ משה, המתגורר בעירתו. "מכתב זה יעזר לך", עודדו הרבי, והיהודי יצא מחדרו רגוע.

בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר’ משה ראטנר". היתכן? התפלא היהודי האומלל, היתכן שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה?

כי זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעירה. אחד מהם, המכנה "משה הקטן" (על שום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור - מצוינים היו. ואלו משה השני, שהכל כנוהו "משה הגדול" (על שום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך בצרכי הצבור לא עסק. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר.

התפלא היהודי: מדוע ולמה פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות??

נבוך ואבד עצות עמד בפתח ביתו של הרבי. להכנס ולשאל את הרבי על הענין - לא ההין. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להמלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם.

הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעירתך ועשה כפי שאמר לך לעשות".

כשהגיע היהודי לעירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי הממענת אליו. אך את מצות הרבי החליט לקים. בלי הרהור ופקפוק.

"עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו" אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא, ואולי תבוא היא באמצעותי".

עלה החוכר לחדרון, ובעינים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומים תמימים ישב שם, והישועה עדין לא באה.

ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר’ משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה - נשבר. יום חרף גשום וטחוב היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרם.

היום רד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעלית גג סמוכה.

בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עלית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, הרעועה, והחוכר - שזה שלשה ימים אומר הוא תהלים בעלית הגג - נגש אל הדלת ופתחה לרוחה.

ממצמץ החוכר בעיניו בהפתעה. את מי רואה הוא אם לא את הפריץ, אותו אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו?! ואולם, הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה ואיננו יכולים להחלץ מן הבץ".

פנה החוכר להעיר את ר’ "משה הגדול" ולספר לו על ה’אורח’. "משה הגדול" לא התרגש למראה הפריץ. הוא נגש אל הפתח והזמינו ללגם כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בתו של הפריץ - והשנים נהנו מהכנסת אורחים למופת. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבקר תוקנה הכרכרה והיתה נכונה לצאת לדרך.

בטרם יצאו, נגש הפריץ אל בעל הבית ואמר לו: "ברצוני לגמל לך על הכנסת האורחים שלך. אלמלא עזרתך - איני יודע אנה היינו באים. נקב אפוא את השכר המגיע לך, ואשלם לך בעין יפה".

"לא אקח כסף מעמך", סרב "משה הגדול". "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. ואולם", המשיך, "אם באמת ברצונך לגמל עמי טובה - הנה, תוכל לעשות זאת: אחד מידידי היה בעבר חוכר השדות והפונדק שלך. אתה נשלת אותו מתפקידו, והאיש נותר חסר פרנסה. מצבו של ידידי בכי רע: אשה וילדים רעבים תלויים על צוארו - עליו לפרנסם, ואין לן מנין. זאת הטובה אשר תוכל לגמול עמי: השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!"

"מסכים אני, מסכים אני", התלהב הפריץ. אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לו, לידידך במתנה!"

ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפנדק הפך לנחלתו. עתה הבין האיש כי ה"צמח צדק" ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך, כלל וכלל... (מעשיהם של צדיקים).

חסיד אחד נהפך עליו הגלגל, ירד מנכסיו ונעשה עני גדול. מאחר שבחוץ לארץ היו לו קרובים, עשירים גדולים, שאל בעצת הגאון הקדוש מגור, בעל "חידושי הרי"מ", אם יסע לקרוביו בחו"ל לבקש מהם עזרה, שיוכל לעשות איזה עסק להתפרנס ממנו. והצדיק לא הסכים. שאל האיש: אם כן אולי אכתוב להם מכתב, אתאר להם רוע מצבי, וישלחו לי סתם סכום מסויים למחייתי, כי הם נדיבי לב, כל שכן שאני קרוב משפחה להם. השיב הרבי: - אף לזה אינני מסכים.

הדבר היה לפלא בעיני האיש, נסע בפחי נפש הביתה ובמצבו לא בא כל שינוי לטובה. אחר כך נסע עוד פעם לגור, שאל שוב את הרבי והוא שוב לא הסכים שיבקש עזר וסעד מקרוביו, וכן חזר הדבר כמה פעמים.

וצרת האיש גדלה. עולליו שאלו לחם וביתו ריק, ואשתו מציקתו מאוד על שאינו חס על נפשו ונפשות ביתו ואינו נוסע לקרוביו. כשבא עוד פעם לגור, בכה הרבה לפני הצדיק ואמר: - איני רואה שום עצה לפני אלא לפנות לקרובי שבחוץ לארץ שיתמכו בי. השיבו הרבי: - מה אעשה לך. אני כבר אמרתי לך דעתי.

ולא יכול עוד האיש להתאפק וכתב מכתב לקרוביו על מצבו. מכתבו עשה פרי, קרוביו שלחו לו תיכף סכום הגון ומצבו השתפר. אחר כך שלחו לו עוד כמה פעמים סכומי כסף, בלי שום דרישה מצדו, והוא נחלץ מן המיצר. אבל מיד אחר זה חלה האיש במחלה אנושה, ומצבו הלך ורע מיום ליום, ולא יכול לרדת ממטתו. צערו היה גדול ביותר, שלא יכול לנסוע לגור ולהתנצל לפני הצדיק, כי הוא תלה את סיבת מחלתו בזה שעבר על דעת הצדיק. ביקש את אחד מידידיו שיסע לגור על אודותיו. הלה נסע, הזכיר את החולה לפני הצדיק ואמר שצריך לרחמים גדולים. הצדיק שתק כמה רגעים, ואחר כך אמר: - דע לך, שלפעמים כשנגזר על אחד מיתה ר"ל, יש עצה בשמים להסיר ממנו רוע הגזרה על ידי יסורים. עני חשוב כמת, ועל ידי כך היה יכול עוד לחיות, ומה אני יכול לעשות אם הוא בעצמו דחה את העניות מאתו, כשקרוביו הסירו ממנו את הדחקות, נפסקה חיותו.

ידידו של אותו חסיד נסע תיכף מגור אל החולה, וכבר לא מצאו בחיים. (סיפורי חסידים)

העיר אלכסנדריה שבמצרים נוסדה על ידי אלכסנדר מוקדון ונקראה על שמו. יהודים רבים התישבו בה מראשית יסודה. אלכסנדר מוקדון הושיב בה יהודים ובני עמים אחרים, כדי להביא להתקרבות בין אזרחי ממלכתו הגדולה.

במשך הדורות הלך וגדל מספר היהודים שבאלכסנדריה, ובסוף תקופת בית המקדש השני היו למעלה משליש תושביה יהודים.

יהודי אלכסנדריה נהנו מזכויות אזרחיות רבות, הם תפסו עמדות חשובות בצבא ובפקידות ממשלתית, היו ביניהם אזרחים עשירים והרבה אומנים יהודים.

בית כנסת גדול ומפואר בנו להם יהודי אלכסנדריה במצרים. רבי יהודה במסכת סוכה אומר: "מי שלא ראה בית כנסת בעל מבנה מיוחד של אלכסנדריה, לא רע בכבודם של ישראל".

שבעים ואחת כיסאות של זהב היו בה, כנגד שבעים ואחד זקנים, ובמה של עץ באמצעיתה. וחזן בית הכנסת עומד עליה והסודרים בידיו. וכיון שהגיע לענות "אמן", הוא היה מניף בסודרים והם עונים "אמן".

שגשוגה של קהילת אלכסנדריה הגיעה לקיצה עם בואו של מלך רומי טרכינוס, מלך רע ואכזר.

טרכינוס הרס את העיר, והכניע את היהודים באכזריות רבה. ומדוע נענשו? משום שעברו על האיסור "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", עברו על האיסור לרדת חזרה למצרים.

טרכינוס האכזר התנפל על היהודים והרג בהם, כשהוא תולה זאת במרידתם בו.

כיצד הוכיח זאת? היתה זו אשתו של המלך שהתלוננה על היהודים. לאשת טרכינוס נולד בן בתשעה באב. יום זה הוא, כידוע, יום שמתענים ואבלים בו. לא מצא הדבר חן בעיני המלכה, שביום שמחתה היהודים אבלים. והנה לתקופת זמן מת בנו של המלך בחנוכה, והיהודים מדליקים נרות וחוגגים בזמן זה.

כעסה המלכה על היהודים ובאה אל המלך ואמרה לו: "היהודים מורדים בך, לך וכבוש אותם. ביום שמחתי בוכים וביום צרתי שמחים". שמע לה המלך עלה עליהם בחיל רב והכניעם, וכך נחרבה לה יהדות אלכסנדריה (סוכה נא: ירושלמי סוכה פה, א. דברי ימי הבית השני פל"ו לוקט מ-613 סיפורים על תרי"ג)

בפסוק הזה מבוארים שתי מצות, האחת מצות התרומה, והשניה מצות ראשית הגז.

ובזה שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו’ תתן לו, נכללת אחת ממצות עשה שבתורה, להפריש תרומה גדולה מן הדגן והתירוש והיצהר, ונותן אותה לכהן. ומדין התורה אין שיעור לתרומה, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת את כל הערמה, אבל חז"ל אמרו להפריש יותר, ומי שיש לו עין בינונית מפריש אחד מחמישים וסמכו על הלשון תרומה, תרי ממאה (שנים ממאה, והיינו אחד מחמישים)

תמים תהיה עם ה’ אלוהך (שופטים יח-יג)

 "תמים תהיה" בגמטריא תשרי (910) והיינו: ראה לשוב בתשובה בימי אלול כדי שתהיה תם ושלם בחודש תשרי בימי הדין הבאים עלינו לטובה, ואמרו כי הצדיק הוא תם, והרשע הופך סדר האותיות ונהיה מת. והענין הוא כי הלא האות ת’ בסוף האותיות והאות מ’ באמצען, הצדיק חושב על העתיד, מקדים הת’ ועל פיו פועל בהווה ונשמר מטעויות, ואילו הרשע מקדים לחשוב על ההווה ונופל ברשעו (רבינו  אפרים זצ"ל).

כמו כן כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, הקדוש ברוך הוא מסדר את המילים שלו לטובה, למרות שהתמים הופך את משמעות המילה, כמו שמסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שראוהו תלמדיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים שבמקום לומר מברך השנים אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שילדו בנים בני קיימא.

יתר על כן אף אם תצא חלילה קללה מהתמים בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש מילים של הפסוקים ושל תורה לא ידע. וה’ יתברך חננו בעושר וברבוי בנים ובנות. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן קורא את הקרבנות בנעימה וכשמגיע לפסוק, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שאינו  יודע פירוש המלים חשב שכנראה תיבות האלו הם ברכות גדולות ובהם החזן מברך את הקהל, ולכן מגביה קולו בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשה תיבות האלו בעל פה וכשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".

פעם התארח בביתו תלמיד חכם וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם?! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד החכם הזה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכשהעם הארץ הזה היה אומר את המלים הללו בתמימות בחשבו שזה ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.

ועל כיוצא בזה דרשו, "ודגלו עלי אהבה" ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או תתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו).

אולם יש לציין שכל זה למי שתמים ואינו יודע מימינו ומשמאלו, אבל מי שיודע לקרוא ואינו מדקדק בתפילתו עונשו כפול ממי שאינו מתפלל כלל, כי אם כבר הוא מתפלל סימן שהוא הגיע להכרה שהוא מחוייב בתפילה ומדוע הוא מזלזל בכך? וכמו שאמרו חז"ל כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ומדובר באחד שכבר נוטל אלא שהוא מזלזל בכך, ודאי שעונשו חמור יותר ממי שאינו נוטל כלל. (לבוש יוסף)

מעשה ביהודי אחד הדיוט שהיה כפרי ולא למד תורה מקטנותו, אבל היה בעל אמונה, היתה לו עגלה שפעם בשבוע היה מביא בה ירקות מהכפר לעיר. והנה פעם אחת בא לעיר כרגיל ומצא כל החנויות סגורות ואפילו ילד אחד לא נמצא ברחובות ולא ידע מה קרה? רק שמע קולו של בכיות, הלך באותו כיוון וראה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה וכולם בוכים, שאל מאחד מה קרה? אמר לו אין אתה יודע? הלא ששני ימים כל ישראל בתענית ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שיבטל מעלינו הגזרה הזאת, והגזרה כך היתה שבאותה העיר היה כומר רשע גדול ורצה לנקום מישראל על ידי עלילות דברים ובא לפני המלך ובקש ממנו הרבה שיוצא המלך כרוז כזה בעוד שבוע ימים, אם יש חכם בישראל צריך שיעמוד לפני המלך ביום פלוני, ובשעה פלונית, ושם על ידי המלך יעמוד כומר אחד שרוצה לשאול שלש שאלות, אבל בלי דיבור רק ברמזים בלבד, בפנטומימה והעונה גם כן צריך להשיב לו ברמזים, ואם לא יצליחו היהודים סכנת גרוש מרחפת עליהם וזוהי צרה גדולה. ששמע הכפרי הדברים האלה, רץ אל הרב הקדוש הזקן בתוך בית הכנסת שהיה מעוטף בטלית ומכותר בתפילין ופניו ממש על הרצפה ויורד ממנו דמעות כמים. אמר לו כבוד הרב, מה אתם כל כך מצטערים? בעזרת השם אני הולך תכף ומיד אל המלך ואני אשיב לכומר, אתם תפסיקו הבכיות ותלכו הביתה. הרב וכל הציבור כששמעו את דבריו חשבו אותו למשוגע, אבל הכפרי נסע בעגלה שלו ישר אל המלך, באמצע הדרך מצא יהודי אחד, אמר לו תעשה לי טובה תמכור לי חתיכת גבינה כשרה בגלל שאני רעב, היהודי נתן לו ככר גבינה לבנה הכפרי שם בחיקו והלך, ומכיון שהוא היה לבשו הדיוט שומרי ארמון המלך הכירו בו שהוא בעצמו הדיוט ולא נתנו לו להכנס לפני גדולי המלכות, התפתח בין השומרים ובינו צעקות, אותו הרגע נכנס אותו הכומר ושאל ממנו מה אתה רוצה יהודי? אמר לו שהוא בא לתת תשובות, הוא מוכן להשיב על כל החכמות, צחק הכומר, ואמר לו אם אתה חכם ונבון איפה הכבוד שלך הלא הבגדים מכבדים את האדם ענה לו זה לא עסקך בין היהודים כך הוא. תכף הודיעו למלך שבא עגלון יהודי ורוצה להשיב את השאלות, אבל לא נאה להכניס את היהודי הזה בבגדים סרוחים, שלח לו המלך בגדים נקיים והכניסוהו למרחץ וילבשם ויבוא, לא קיבל היהודי בשום אופן, המלך עלה בדעתו שיכול להיות שבאמת הוא פיקח גדול גדול רק שמראה את עצמו כטיפש, המלך נתן לו להכנס עד הפתח ולא יותר, כי לא כבוד למלכות להכניס אותו כמו שהוא, והכומר והמלך עמדו מרחוק עם כל גדולי המלכות שהתאספו באותה שעה לראות מה השאלה ומה התשובה, כשנכנס היהודי עד הפתח וראה את הכומר עומד על ידי המלך בגאוה ועוז אמר לו היהודי דע מה למעלה ממך. עכשיו בא לשאלה, הכומר הוציא שתי אצבעות ממול היהודי. והיהודי הוציא אצבע אחת ממולו, נשתנו הפנים של הכומר, השביע המלך לכומר שלא ישקר תגדי לי את האמת מה שאלת ומה ענה לך? אמר לו הכומר למלך אני אמרתי לו שיש שני אלוה בעולם, והוא ענה לי שיש אלוה אחד בעולם זוהי שאלה ראשונה ופתרונה, שאלה שניה הכומר הראה ליהודי חמש אצבעות פרודות אחת מהשניה, והיהודי הראה לו אגרוף אמר לו המלך מה זה? אמר הכומר למלך רמזתי לו אתם אומרים שיש אלוה אחד בעולם למה אתם מפוזרים? ענה לי שעתידים להקבץ על מקום אחד זהו האגרוף, בשאלה השלישית לקח הכומר בקבוק יין אדום הראה ליהודי מרחוק, כשראה היהודי את היין האדום תכף הוציא מכיסו את ככר הגבינה הלבנה והראה לו, ראה המלך שהכומר הולך ומתעלף אמר לו המלך שמע אנוכי הרשיתי לך על מה שבקשת ממני עכשיו תגיד לי מה זה היין והגבינה? אמר לו הכומר אדוני המלך יין אדום זה דם, אמרתי לו אתם שפכתם דם נביא שלכם בתוך בית המקדש, ואיך תתקבצו כמו שאתה אומר? והוא הראה לי גבינה לבנה, כתוב בתורת  ישראל אם יהיו חטאיכם בשנים כשלג ילבינו, אותו הרגע שמח המלך ביהודי ונתן לו מתנה הגונה ושלח אותו. למחרת בעתונות יצא דבר המלך, על המעשה שהיה אתמול, ופתאום בא אחד ועתון בידו ואמר לרב: אדוני הרב העגלון שהיה פה אתמול נכון שהלך ועמד לפני המלך והכומר וזה פלא. הנה כתוב בעתון שאלה ראשונה כך וכך והשניה והשלישית והוציא כרוז המלך שהיהודים זכו ונתבטלה הגזרה. תכף הפסיקו את תעניתם, שלח הרב אחרי הכפרי שיבוא ובא. סביב לרב התאספו כעשרים רבנים מגדולי התורה כדי לראות את הכפרי ולשמוע ממנו נתנו לכפרי כסא לשבת על יד הרב ושאל ממנו. ידידי, תגיד לי שאלה ראשונה מהכומר מה היתה? אמר לו הוא הראה לי שתי אצבעות, אני הבנתי שרוצה להוציא ממני שתי עיניים, ואני הראתי לו אצבע אחת, שיבין שאני לא פחדן כלומר, באצבע אחת אני מוציא את שתי עיניו. התחילו כולם לצחוק, כך לא היה כתוב בעתון. הבינו שזה היה באמת נס. המשיך תגיד לי מה היתה השאלה השניה? הראה לי חמש אצבעות, רצה לתת לי סטירה ואני הראתי לו אגרוף. אם תרצה לתת לי סטירה באגרוף שלי אני אוציא את השניים שלו. ונתמלא כל החדר צחוק. אמר הרב: טוב, השאלה השלישית מה היתה? אמר לו הכפרי: כמדומה לי שפחד ממני, הלך והביא בקבוק יין. אני ידעתי שרוצה לפייס אותי ואני נתתי לו גבינה לעשות שלום בינינו. קם הרב ונשק את מצחו. הבינו כל הרבנים שנעשה נס על ידו שאלו אותו, למדת תורה? מניח תפלין כל יום? אמר להם שאינו יודע כלום. רק מניח טלית ותפילין ואומר שמע ישראל וצועק ואומר דע מה למעלה ממך וממנו אני ירא כך למד מבית אביו. נמצאנו למדים כמו שכתוב בתורה תמים תהיה עם השם אלקיך ובכל דרכיך דעהו. (אהבת חיים).

ויש מקומות שמועילה עדותו של עד אחד, כגון עדות מיוחדת בדיני ממונות. שאם עד אחד אומר: בפני הלוה פלוני לפלוני כסף, ואחד אומר בפני הודה לו שהוא חייב, מצטרפים. וכן אם העיד עד אחד בבית דין זה ועד אחר בבית דין אחר, באים בית דין אצל בית דין ועדותם מצטרפת. וכן אמרו חז"ל בשני מקומות האמינה תורה לעד אחד, בסוטה שלא תשתה המים המאררים ובעגלה ערופה שלא תערף, שאם עד אחד מעיד בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה, וכן האמינו חכמים עד אחד שיעיד שמת בעלה של אשה. ואמרו חז"ל הטעם, מפני שאשה מדקדקת מאד אחרי האמת שאם תנשא ואח"כ יבוא בעלה והולד יהיה ממזר. ולכן האמינו לעד אחד.

ובאיסורים יש כלל גדול עד אחד נאמן באיסורים, וטעמו של דבר, יש אומרים מפני שהתורה האמינה לאשה בספירת ימי נדותה, שנאמר וספרה לה, ודרשו וספרה לה, לעצמה, ויש אומרים שהרי התורה האמינה לכל אדם על השחיטה ועל ניקור הגיד ועל הפרשת תרומות ומעשרות

והר"אש קבע י"ד כללים בדיני עד אחד נאמן באיסורים וצריך עיון.

שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות

טעם המצוה: אסור לעדים לדון את האדם, כי אולי מכיון שראוהו עובר עברה לא יוכלו ללמד עליו זכות ויחיבוהו בדין. וענין זה נאמר אפילו בדיני ממונות (ע"פ החינוך).

השמש כבר שקעה, רוח קרירה נשבה בין צמרות העצים. שבת המלכה פרשה את כנפי על העירה היהודית.

מפתח בית הכנסת יוצאים התושבים, לבושים בגדי שבת, ידיהם אוחזים בכפות הזאטוטים המקפצים, ואחד אחד ניגשי הם אל רב העיירה רבי יהודה, לברכו בברכת שבת שלום.

רבי יהודה יוצא אף הוא מבית הכנסת בצעדים מדודים, מוקף בבניו ובאורחים שזה עתה הזמין לביתו.

כמנהגו מידי שבת בשבתו היה מארח את העניים המגיעים לעיירה, ודואג לסעודותיהם.

הירח שהיה במלואו, האיר את הדרך ליהודים, ואחר זמן קצר התרוקנו רחובות העירה ומעבר לחלונות המאירים החלו להישמע זמירות שבת המלכה.

רבי יהודה, רב העיירה, עם אורחיו לסעודת שבת כשמדי פעם הוא מביט ודואג שיאכלו, ישבעו ויתענגו בשבת המלכה. העניים עטו על תבשילי השבת הטעימים שהכינה הרבנית, ונהנו מטעמם המשובח. כשראה הרב את עיניהם הנעצמות של אורחיו קיצר בסעודתו ומיד בסיום הסעודה הפנה את העניים לחדר צדדי, ששם היו ערוכים ומוצעים מיטות לאורחים. העניים השתרעו במהירות על המיטות ועד מהרה שקעו בשנה עמוקה.

כאשר נרדמו האורחים העניים, נכנס הרב לחדרו פתח את הגמרא והחל לשקוע בתלמודו.

שקט השתרר סביב, רק קול תקתוק האורלוגין שבחדר הסמוך נשמע בבית, הרב ישב על כסא במשך מספר שעות שקוע בסוגיה שלפניו. ולפתע, הרים את ראשו, נדמה היה לו כי הוא שומע פסיעות חרישיות מתגנבות בבית. נשא הרב את עיניו ומבעד לדלת הפתוחה למחצה ראה לתדהמתו כי אחד מאורחיו העניים עומד ליד הארון, המגרות פתוחות והוא כולו שקוע, מחטט, מחפש....

"גנב" חפה מחשבה במוחו של הרב "אני מארח גנב בביתי".

לא הספיק הרב לקום ממקומו וכבר הכניס הגנב דבר מה לכיסו, העיף מבט בהול מסביב, התחמק ונמלט מהבית.

דבר הגנבה שארע בלילה נודע למחרת בבוקר, עת נכנסה הרבנית לחדר, המגרות הפתוחות החפצים הזרוקים והאורח שנעלם העידו על שהתרחש בלילה.

הרב, שראה וידע, לא פצה פיו, ולא סיפר מאומה את שראו עיניו, שמחת השבת נמשכה אצלו כרגיל.

חלפו להם שנים מספר, בבית הדין אשר בעיר הסמוכה ישבו הדיינים וחיכו לגביר העיר, הלה הודיע כי יבא היום להתדיין אצלם.

בשעה היעודה הופיע הגביר כשמשרתיו אוחזים בחזקה ביהודי לבוש קרעים, שכל מראהו מעורר חמלה.

"הביטו בו" אמר הגביר בקול רם "עני, מתחזה, כפוי טובה הנהו" המשיך ארחתי אותו בביתי, דאגתי לכל מחסורו ומה הגמול שגמל לי?

באמצע הלילה התעוררתי לקול רשרוש סיפר הגביר ולתדהמתי ראיתי את אורחי זה העומד כאן לפניכם סוגר בחפזה את דלת הארון ומתחמק. לשמע זעקותי הגיעו במרוצה משרתי, לאחר מבט בארוני נתגלה לי כי אבן יקרה שהיתה שמורה בארוני נעלמה, ברור לי כי ידו של גנב זה בדבר, המשרתים החלו לרוץ אחר הגנב הבורח הנמלט, יומיים תמימים חפשוהו והנה סוף סוף מצאוהו והרי הוא כאן לפניכם.

החזר את הגנבה מיד!" זעק העשיר כשפניו מאדימות מכעס "החזר את האבן" הוסיף הגביר כשידיו מנופפות לעבר הגנב.

הביטו הדינים בפני העשיר והעני, העני טרם פצה פיו והנה אחד הדינים הביט בפני העני וזכרון צף ועלה במוחו, הביט בנאשם ברכוז רב ולפתע קם ועמד על רגליו והודיע לשני חבריו הדיינים: "אינני יכול לפסוק בדין זה" אמר את דברו ויצא מן החדר.

הביטו הדיינים בפליאה בחברם הרב רבי יהודה שהגיע זה מכבר להתגורר בעירם ותמהו. הן תלמיד חכם הנהו וכבר דנו לא אחת מקרים דומים, מדוע זה קשה לו מקרה זה, מדוע לא ירצה לדון בדין זה?

מאחר ורבי יהודה עזב את המקום ונשארו רק שני דינים, דחו הדינים את בעלי הדין והזמינום לבוא בשעה מאוחרת יותר.

השנים פנו לרבי יהודה שישב בחדר הסמוך ולמד ושאלוהו לפשר התנהגותו.

השיב להם חברם: "הן מצוה מפורשת לנו כי אין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות במקרה זה אני עד ויודע אני כי אכן אדם זה הוא גנב". וכאן סיפר הרב את אשר ארע בביתו לפני מספר שנים  והוסיף ואמר: "מחמיר אני על עצמי, אמנם אין זה אותו מקרה, והפעם הדין הוא עם גנבה אחרת, אך אני מרגיש שאיני יכול ללמד עליו זכותו לכן איני יכול לדונו ועליכם להביא רב אחר שיוכל לדונו דין אמת" סים רבי יהודה את דבריו, והדיינים פנו לחפש דין נוסף לדון בבית דינם ביום זה. (613 סיפורים על התרי"ג)