מה ההבדל בין ת"ח לבין פילוסוף?

מסורתי

ננסה ללמוד את הענין ביחד. כי יש כאן לדעתי נושא מאד חשוב לברר. ואבקש ממי שיש לו מה להוסיף שיוסיף.

טענת שאי אפשר להיות עניו אלא אם נהיים ת"ח-שלומר שמתרגלים לקבל את דברי התורה אפילו שלא מבינים אותם. ולהיפך-שאי אפשר להיות גאוותן אלא אם כן נכשלים תחלה בפילוסופיה. שהיא האמונה רק בהשכל שלי.

ובזה שאתה עושה את ההשואה הזו ת"ח=ענו פילוסוף=גאוותן אתה עושה כאן סטייטמנט נגד הפילוסוף. שהרי כולנו אמורים להודות שענווה הוא מדה טובה בעוד שגאווה היא מדה גרועה.

השלב השני שלך זה כנראה להאשים כל מי שמביע דעה נגד התורה או המסורה בגאווה, היינו לומר שהגאווה היא שהביאתו לכך וממילא זה מוכיח שהטענה שלו שקר.

אני רוצה לשאול. האם ענווה זה ענין בדעות או ענין במדות? לכאורה לפי מה שאנחנו מורגלים ענין הענווה שייך לתחום המדות. ולא קשור לענין הדעות בכלל. האם ייתכן להאשים דעה מסויימת בגאווה? אם לא, אז מה מקום להאשים האדם המחזיק בדעה מסויימת בגאווה?

האם לחשוב על דברים לבד לעומת רק לקבל מאחרים הוא גאווה? לכאורה זה ענין בדעות. כלומר לא יכול להיות ערך בפני עצמו לקבל דברי מישהו או משהו אלא מכיון שהוא צודק. וממילא כל הנושא לא יכול להיות שייך בכלל למדות וערכים אלא לדעות, שב יש שאלה אחת , אמת או שקר, ואין ענין המדות שייכים שם כלל.

ואולי צריך לחדש כאן קטוגריה חדשה-"ענווה אינטלקטואלית" היינו הענווה שאומרת שלא לבטל כ"כ במהירות דבר שאנשים גדולים מאתנו אמרו וסברו וכו'. ולדון כלפיהם בכובד ראש.

ואני מסכים שחייב להיות כזה דבר, אך בסופו של דבר זה בעיקר ענין של סגנון של לכתוב צ"ע תחת דבריו הבל. ולא ענין עצמי.

סוף סוף צע"ג אם טענה של גאווה יש לה מקום בכלל בוויכוח אינטלקטואלי.