על הספר: הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו

דמותו המרתקת של אדמו"ר חב"ד מוצגת כמי שהלך בצעירותו בנתיב נבדל מהדרך החסידית, ואולי דווקא משום כך הצליח באחריתו להביא תנועה שהייתה על סף היעלמות לאחר השואה לממדי הצלחה עצומים. ביוגרפיה בסגנון ידידותי, שלעתים עומד לה לרועץ

הרבי מלובביץ'-מנחם-מנדל שניאורסון בחייו ובחיים שלאחר חייו, מנחם פרידמן ושמואל היילמן; מאנגלית: עמוס כרמל, דביר ומרכז זלמן שז"ר, תשע"א 2011, 400 עמ'

ספרם של מנחם פרידמן ושמואל היילמן הוא קודם כול ביוגרפיה של אדם, וככזה הדמות שבחרו בה ללא ספק ראויה לביוגרפיה: בעולם היהודי של המאה העשרים אין עוד הרבה דמויות מרכזיות ומרתקות כמו רבי מנחם מנדל שניאורסון, השביעי והאחרון בשושלת אדמו"רי חב"ד. הפיכתו בעיני רבים ל'שבתי צבי של העידן המודרני', האחרון (בינתיים) מבין שורה ארוכה של אישים בהיסטוריה היהודית שהתנדבו לשמש מושאים לתשוקה המשיחית העתיקה של עמם, היא מרתקת. אך מרתקות לא פחות גם הדרך הלא צפויה שעשה עד שגיבש את חזונו המשיחי והדרך שבה מימש אותו.

המחברים, צריך לומר, מיטיבים לתאר את שני צידי הדרך הזו. מצד אחד, האיש אמנם גדל בבית חב"די, אפילו נצר לשושלת האדמו"רים, ובכל זאת סלל לעצמו במשך שנים ארוכות דרך נבדלת: הוא מעולם לא למד בישיבה חב"דית; הוא נפגש עם בת האדמו"ר, לימים אשתו, לאורך יותר מחמש שנים עד שהתחתנו (תקופה ארוכה מאוד אפילו בחוגים לא דתיים, לא כל-שכן בחוגים חסידיים מחמירים). גם כשהתחתן, התמיד בדרכו הנבדלת: סטודנט בברלין ובפריז; רואה את עתידו המקצועי והאישי כמהנדס ולא כבן-תורה או רב; נתון להשפעת אשתו – שלהערכת המחברים הייתה עוד יותר 'מודרנית' ומתרחקת מהווי החסידות ממנו, ואף השפיעה עליו בכך – הרבה יותר מאשר להשפעת חותנו ושאר בני המשפחה.

והנה, הנסיבות הטרגיות של מלחמת העולם השנייה קטעו את קריירת המהנדס האירופי של חתן האדמו"ר, והביאו אותו לארה"ב. שם – כמהגר חסר-כול שכבר אינו איש לגמרי צעיר (בן קרוב ל-40), גם ללא עבודה במקצוע שייעד לעצמו – הפך תלוי בחותנו, ואת התלות הזו הוא הפך לאתגר וייעוד: דווקא הוא, 'המודרני', יהיה מסוגל להנהיג את החסידות בצורה טובה יותר ממתחרהו, הגיס שמריהו גורארי, שהיה חתנו המבוגר והמקורב יותר של האדמו"ר הקודם, הרבי יוסף יצחק. דווקא הוא יוכל לאפשר לחסידות להתמודד טוב יותר עם אתגרים חדשים, מודרניים בעיקרם, ואף להצעיד אותה לשיאי מעמד והשפעה שראשיה לא דמיינו כלל בעבר.

הספר מתאר בהרחבה את תהליך התקרבותו המחודשת של שניאורסון לחצר חותנו; את מאבק הירושה, שהסתיים אמנם בהכתרת שניאורסון לאדמו"ר, אבל הדיו לא שככו כמעט עד אחרון ימיו; את הסיבות להעדפת החתן הצעיר וה'מודרני' על פני המועמד הטבעי יותר (שניאורסון הצליח לשכנע את החסידים שהוא כריזמטי ומתאים יותר לאתגרי הזמן). המחברים גם מתארים היטב, באופן נוגע ללב, את בדידותו ההולכת ומקצינה של הרבי: לבדו בראש הפירמידה, ללא ילדים, ללא חברי נעורים בעולם החסידות (שהרי כאמור מעולם לא למד בישיבה חסידית), כשהוא הולך ומתרחק אפילו מאשתו, שדבקה גם בניו-יורק בחלומות התרבות המודרנית שאותם הותירה בלנינגרד, ברלין ופריז. החזון המשיחי של הרבי – חזון שאותו ירש מקודמיו (כבר האדמו"ר החמישי התחיל לדבר על ימי משיח, כתגובה למאורעות מלחמת העולם הראשונה, תחושה שהתעצמה בחב"ד בעקבות השואה) אבל טיפח לממדים גלובליים, המוכרים היטב גם ללא-יהודים – מתואר בספר לא רק כתגובה תיאולוגית לשואה, או כאמצעי פוליטי-סוציולוגי להקפיץ תנועה שעמדה על סף התרסקות לשיאים חדשים, אלא גם כביטוי למצוקתו האישית של אדם בודד, חשוך-ילדים, שלא היה בעל רקע רבני או חינוכי לפני מינויו לתפקיד.

טוב עושים המחברים שאינם מסתפקים בפרישה יבשה של העובדות, אלא מרשים לעצמם, כמי שלמדו את הנושא לעומקו, להעלות השערות על מניעי דרכו של הרבי והכרעותיו. היעדרם של המקורות בהקשר זה בולט מאוד בספר. לא ברור אם הרבי עצמו כתב למי ממיודעיו, או אפילו לעצמו, מסמכים המעידים על מניעי הכרעותיו המרכזיות. אבל גם אם כתב, סביר שמסמכים אינטימיים כאלה לא היו נחשפים לעיני צמד חוקרים אקדמיים. בהיעדרם של מקורות ראשוניים מסוג זה, אך טבעית הפנייה להשערות.

ועם זאת, דומה שבמספר מקומות הנטייה הזו עולה מעט על גדותיה, והמחברים נסחפים להשערות שלא רק שאינן הכרחיות, אלא שגם ניסוחן דרמטי ופסקני מדי. ציר חייו של הרבי, בין התרחקות מהמורשת החב"דית להפיכתו למנהיגה המשיחי של החסידות, הוא מפתיע ומרתק כשלעצמו, אבל המחברים נוטים לאורך הספר לחדד ולהדגיש אותו עוד יותר, כאילו יש חשש שלא נבין עד כמה הסיפור ייחודי ומפתיע. כך, למשל, הם חוזרים ומדגישים שוב ושוב את סממני התנהגותו 'המודרניים' של שניאורסון הצעיר, למשל עד כדי התעכבות ארוכה על העובדה שבחתונתו סירב חותנו האדמו"ר להצעתו לחלק איתו משקה לאורחים, מתוך השערה שהחותן לא רצה להיראות בקרב האורחים החסידים יחד עם החתן, שהיה בלבוש מודרני.

בצידה השני של דרכו, הצד המשיחי, שוב ניכר רצונם של המחברים לתלות את כל הנהגותיו של הרבי בעניין המשיחי. כך, למשל, הם קושרים בין מות הרבנית ב-1988 לקמפיין שעשתה חב"ד בישראל, חודשים אחדים לאחר מכן, למען גיור כהלכה, בהנחה שמות הרבנית והעצמת בדידותו חיזקו אצל הרבי את נטייתו המשיחית, וזו התבטאה בין היתר בקמפיין הגיור. אבל המציאות יכולה להיות מורכבת ופרוזאית יותר: את קמפיין ה'גיור כהלכה' בישראל ניהל הרבי לראשונה עוד ב-1974, כאשר לחץ על המפד"ל שלא להיכנס לקואליציה שלאחר מלחמת יום כיפור בלי הבטחת התנאי הזה, ובשני המקרים הדבר יכול להתקשר בפשטות לקוניוקטורה פוליטית נוחה: ב-74' התבלטו במפד"ל חוגי גוש אמונים וסיעת הצעירים, שרצו כשלעצמם לאתגר את המנהיגות הוותיקה של המפלגה בעמדות 'אידיאולוגיות' יותר, ואת כוחם יכול היה הרבי לנצל, וב-1988 הייתה סיעת אגודת ישראל מחויבת לרבי, בשל התמיכה האדירה שהעניק לה לראשונה באותה מערכת בחירות (אכן, שאלה נפרדת היא מדוע סטה ב-88' מדבקותו בניטרליות פוליטית ותמך באגודת ישראל, אבל דווקא על שאלה זו אין המחברים עונים, והתשובה יכולה להיות גם רצון פוליטי וארצי מאוד 'לחטוף' את אגודת ישראל מידי יריבו, הרב שך).

יתר על כן, תיאור העובדות של המחברים עצמם יכול היה להוביל אותם לניתוח שונה מזה שנקטו, לפחות בעניין מרכזי אחד. הכוונה לנטייתו של הרבי להסתמך לחלוטין על קודמו. כביכול, כל מה שיש לו אינו אלא ביטוי של חותנו. כל בקשה שהופנתה אליו הבטיח להעלות על קבר חותנו ('הציון'), והוא עצמו המשיך לראות בחותנו, גם לאחר מות החותן, את 'נשיא הדור' ומנהיגו. המחברים מסבירים שזו הייתה דרכו של שניאורסון בראשית הדרך לזכות בלגיטימציה בחצר שבה נחשב פחות מקורב מהגיס המתחרה, ואילו בהמשך הדרך הדבר מוסבר בבדידות ובצורך לחלוק עם מישהו, ולו חותנו המת, את המשא הכבד. אבל התיאור המדוקדק של המחברים את מידת ניכורו הראשונית של שניאורסון לא רק לחצר אלא גם לכלל החיים החסידיים, מצביע על אפשרות מרתקת נוספת: שההישענות על החותן המת לא הייתה רק אמצעי פוליטי של טוען לכתר בראשית הדרך, אלא ביטוי אותנטי של אדם שלכל אורך כהונתו אולי חש שאינו ראוי מצד עצמו להוביל את החסידות, והוא באמת נזקק להישענות על החותן, שהיה בוודאי 'אדמו"ר אותנטי'.

הספר הוא כאמור קודם כול ביוגרפיה, אבל מעבר לביוגרפיה אישית הוא גם סיפורה של תנועה, חב"ד שתחת מנהיגותו של האדמו"ר השביעי. האפיון הזה מודגש בעובדה שהספר נפתח בפרק המוקדש ל'שלוחים' של חב"ד לאחר מות הרבי, ומסתיים בפרק המוקדש לניתוח כלל דרכה של חב"ד לאחר המוות. ניכר במחברים, סוציולוגים ותיקים במקצועם, שהסיפור הזה, ולא סיפורו האישי של הרבי, הוא מבחינתם מטרת כתיבת הספר. ואכן, ככזה הוא לא רק מוסיף פן מרתק על הסיפור האישי, אלא בעיקר פן חשוב יותר: כיצד הפכה תנועה שכמעט התרסקה בעקבות השואה לתנועת המונים מודרנית, המזוהה במקומות רבים עם היהדות עצמה. ברור לגמרי שהמוקד להסבר הוא אישיותו של הרבי, ולכן הפן הביוגרפי כל-כך דומיננטי, אבל הוא בסופו של דבר רק אמצעי מבחינת המחברים כדי לגולל את הסיפור שמעניין אותם באמת.

בהקשר הזה חוברים הביוגרפיה והסוציולוגיה: הרקע המודרני (ודווקא המדעי-טכנולוגי, להבדיל למשל מהרקע הפילוסופי-מודרני של דמות כמו הרב סולובייצ'יק) של שניאורסון מאפשר לו להבין את העולם החדש שאליו נקלעה החסידות טוב יותר מכל אדמו"ר, או רב אורתודוקסי אחר, במחצית השנייה של המאה העשרים; המוטיבציה שלו ליצור צידוק להישרדותו מן השואה ברגע האחרון (לעומת מות אביו, אחיו וגיסו) ומסלול חלופי לקריירת המהנדס הבינוני שלו. בתוך כך הם גם מתארים היטב את הסוציולוגיה של הקהל שנענה לחזון המשיחי של הרבי ומימש אותו; קהל שהרבי העניק לו אתגר דתי מסוג חדש; אתגר המבטא שותפות בווריאציה הדתית הבולטת ביותר של עולם התאגידים הגלובליים שהתפתח בעשרות השנים האחרונות; לגיטימציה לחיות בו-זמנית בתוך העולם הדתי וגם מחוצה לו (במובן של פעילות במקומות ובקרב קהלים הרחוקים ביותר מהשטעטל החרדי).

סגנונו של הספר ראוי מאוד לשבח. המחברים, חוקרים אקדמיים ותיקים ומוערכים, בחרו במודע לגולל סיפור עיתונאי בסגנונו: עם הרבה עובדות עסיסיות, ותוך התמקדות בסיפור ולא במודלים תיאורטיים שמדע הסוציולוגיה, ומדעי החברה בכלל, כל-כך משופעים בהם. לזכותם ייאמר שזכרו היטב שמדעי החברה עוסקים בסופו של דבר בבני-אדם, שאת סיפורם צריך לספר כפי שהוא, כסיפור מרתק, ולא כאוסף של נוסחאות ומודלים מעין-מתמטיים. גם כשהם נזקקים לתיאוריות, וטוב שהם נזקקים להן, הם עושים זאת בסגנון סיפורי, באופן שמעמיק את הסיפור מבלי להכביד עליו.

ועם זאת, צריך להודות שפה ושם הסגנון העיתונאי מוגזם ודרמטי מדי. כך למשל, בסגנון של שדרי ספורט הם כותבים על נטייתם של פוליטיקאים אמריקנים להצטלם עם הרבי, בשל רצונם לאותת לבוחריהם היהודים על זיקתם לצורכיהם: "איש לא התאים לכך יותר מרבי מנחם מנדל", ועל נטייה דומה אצל הפוליטיקאים הישראלים הם כותבים: "כל (הדגשה שלי; י"ש) הפוליטיקאים הישראלים החשובים נשאו עיניים לעבר קראון הייטס והרבי". אבל הגזמה מסוימת בסגנון העיתונאי עדיפה בכל מקרה על הניכור המאפיין בימינו את עולם המחקר הסוציולוגי (ניכור שגם משטיח את כל התופעות הייחודיות ואת סיפורן החד-פעמי לכדי כמה מודלים מופשטים). קל וחומר שאין בה כדי להמעיט מחשיבותו הכללית של הספר – בידע הרחב ובשטף העובדות, כמו גם בניתוחים מאירי העיניים על הרבי עצמו, על התקופה בכלל ועל חב"ד של ימיו.