אודות המצוקה האקזיסטנציאליסטית האברכית-חרדית, (ופתרונה?).

פתיחה
אפתח בהצגת המצוקה הקיומית שבאברכות, אבחין בגווניה השונים, אתמקד בזווית הפסיכופילוסופית של הבעיה, אסקור בקצרה את הפתרונות המוצעים הידועים לי, ואשיג על הפיתרון המהותי המונח בשינוי התפיסה שבלימוד תורה, בשולי הדברים אציג פתרון פשוט – ו...אחכה לתגובת חכמי ביהמ"ד החשוב דפה ק"ק עצכ"ח, שרק לאחרונה נתוועדתי אליו.
יתכן שעיקרי הדברים כבר נידונו במקו"א, ברם אני משער שאין מטרת הפורום רק להסקת מסקנות, אלא לעצם ליבון הדברים, ובזה לכאו' ישנה תועלת אף ב"חזרות", משום הזוויות השונות שהדברים יכולים להיות מוצגים.

המצוקה האקזיסטנציאליסטית שבאברכות.

אקדים ואומר שכל כוונתי היא בייחס לאברכות ולא לבחרות, האברכות אמורה להיות מצב קבוע פחות או יותר, משא"כ הבחרות הישיבתית היא מצב זמני המיועד לתקופה מסויימת.
המצב האברכי הקלאסי [האידיאלי] תובע מהנמנים על שורותיו לימוד תורה ללא כל עיסוק אחר, וגם לימוד זה הוא מאד ספציפי ולא רחב, הן בתכנים, והן בצורה, [אף שבמתודה כמדומה לי ששוררת לאחרונה פתיחות מבורכת], מצב זה נדרש כדרישה כללית מכל הנמנים על הציבור החרדי ליטאי-מסורתי, מצב זה ראוי לדיון משני פנים, הפן האחד הוא הפן ההלכתי-פילוסופי-תיאולוגי, ועליו נשתברו קולמוסים רבים, בש"ס פוסקים ובשאר ספרות רבנית, ובשאינה כזו.
הפן האחר, שאף עליו נשתברו כמה וכמה קולמוסים, הוא הפן הפסיכולוגי-פילוסופי-קיומי(-אקזיסטנציאלי). וגם בו כמה פנים, אתמקד בזווית אחת.
באופן כללי נפש האדם בנויה בצורה שצורכת "עשיה", "פעלתנות", כמדומה שנפש שאינה צורכת פעלתנות היא חריגה, כרגע עומדים לי בראש לשונות שלדעתי זהים לכוונתי, של "התשוקה להיות" (שופנהואר), "התשוקה לעוצמה" (ניטשה) [קראתי לאחרונה, ממש אין להתפס להגותם בכדי לעמוד על כוונתי הפשוטה], ועוד לשונות אפשר למצוא אצל סארטר, היידגר וכיו"ב מהתקופות האחרונות, ובכל תקופת האנושות התבונית, ואף לשונות במקורותינו הקדושים כגון המלאכים כ"עומדים" לעומת האדם, ועוד מקורות שכרגע פרחו מזכרוני.
לימוד בצורה הנ"ל איננו נתפס כ"פעלתנות", לכל הפחות הוא איננו נתפס כן בצורה אינסטינקטיבית.
אמנם ישנם מיעוט אנשים הן בציבור החרדי והן בציבור הכללי, או שאינם צורכים פעלתנות, או שהם מצליחים לחוש פעלתנות בלימוד לשם לימוד, אך על דרך כלל וכמהלך ציבורי, נראה שזה אינו כן.
הרושם שעולה לי הן מדברי חז"ל, הן מדברי הרמב"ם ודעימיה והן מדברי הגר"ג נאדל ודעימיה הוא, שבמובן העמוק כוונתם לזה, ולא כפשטות שכוונתם לעניני פרנסה וקרדום.

הפתרונות המקובלים למצוקה.
באופן בסיסי ישנם שתי גישות לפתרון הבעיה, הגישה האחת היא למצוא פעלתנות בתוך המערכת הקלאסית, כגון הרב שך [ועוד] שדאג לתפקידים תורניים לתלמידיו [שטעלעס' בלע"ז], או כגון הסטייפלער שייעץ להרבות בכתיבת והוצאת ספרים, [ואף נהג כן].
הגישה השניה היא ליצור שינוי בתפיסת המושג של לימוד תורה עד כדי להחשיבו כפעלתנות, וזה ע"י שכנוע של מרביצי תורה, שכל מילה של תורה היא בונה עולמות בשמים והשמים זה לא "שם" זה "כאן", היא מצילה את היהודי בפריז מהתבוללות, היא מבטלת פיגוע באפגניסטן וכדו' [שמעתי מהמשגיחים ביש"ק, קראתי חוברות של הרב שלוזינגר וכיו"ב]. כמובן שעצם הטענות מצויים לרוב בספה"ק, אך לא בצורה של פתרון להנ"ל אלא בתורת עובדות תאולוגיות, ואין בכוונתי לדון כלל על אמיתות הטענות הללו ומקורותיהן.
רצוני לדעת האם אכן זה פתרון נכון, משתי השגות.
השגה ראשונה, האם אכן יש לראות את לימוד תורה כמשתייך ל"עולם העשייה", ולא כמשתייך ל"עולם האצילות", [וסליחה על המטפוריקה].
השגה שניה, האם שייך לאדם לחוש כן בצורה אינסטינקטיבית – עם כל הדמיון שיפעיל בעד הענין.

המחשה לשתי ההשגות הנ"ל מליבוביץ'.
שאלו אותו [אינני זוכר אם זה היה רביצקי או ששר] ואני מקווה שאני מדייק בהצגת הדברים, את מה הוא מעריך יותר האם את הוויתו כאיש מדע, או את הוויתו כאיש תורה [דת], וענה לו שהוא אינו מבין את השאלה, איש המדע שבו זה מקצוע, ואיש התורה שבו זה אורח חיים.
כנראה שמתכוון שאין אלו שני ענינים העומדים על אותה מערכת ערכית ולא שייך כלל להשוותם, זה כמו לשאול מה יותר טוב בית או רכב, וכמדומה שזו דיכוטומיה נכונה ביותר, והיא מסבירה היטב את כוונתי בהשגות הנ"ל.
א"כ השאלה העומדת כעת לפנינו היא האם שייך להעמיד אף התורה כמקצוע [במונחים הליבוביצ'יאנים הנ"ל], או לחילופין לייתר את הצורך הנפשי במקצוע ופעלתנות, ולהסתפק ב"אורח חיים"?

דרך נוספת ופשוטה לפתרון המצוקה.
דרך שלדעתי פשוטה בתכלית, היא ע"י הכנסת מבנה מגמתי ושיטתי ללימוד, כגון מבחנים ושאר פרמטרים אובייקטיבים, הקבלות להקניית תוארים וכדו'.
הרחבת התכנים הלימודיים.- מה שאכן מצוי בישיבות הדתיות והחד"ליות לרוב.
אלא שעל כגון דא יגיבו חכמי ההשקפה, "צורת מסירת התורה", "מטבע של ישיבה", ועוד כהנה סיסמאות, שאני אישית דווקא מקבלם כנכונות וכנזקים אמיתיים, אך נזקם מועט מנזקים פסיכולוגיים, אישיותיים, חברתיים, סוציאליים שקיימים לכאורה לרוב באפשרויות הקודמות.
מלבד הביטול תורה – לכה"פ בכמות - הקיים בהעדר כל הנ"ל, שאותו לא הזכרתי לאורך כל דברי.

כמגיב חדש בפורום הנכבד שלכם, אני מרשה לעצמי להוסיף עוד ממד לדיון הנכבד שפתח בו דה וינצ'י (שם מאוד מחייב).
שנים רבות מקננת בי השאלה: האם המודל הנוכחי של לימוד, הוא המודל המוצלח ביותר כדי להגדיל תורה ולהאדירה?  לעניות דעתי, גם אם נקבל את כל הנחות היסוד של המובילים את עולם התורה בצורתו הנוכחית, הגורסות שאין לו בעולמו של אדם אלא תורה וכו', קל להגיע למסקנה, שזהו מודל גרוע.
גם מבלי שאכנס לתופעות הלוואי השליליות של מציאות זו, כמו: הסתמכות על חסדיהם ומעשי צדקתם של הבריות כדי להתפרנס,  מעקפים לא חוקיים כדי להוסיף הכנסה, ועוד הרבה דוגמאות שלא אמנה אותן כרוכל, ונמדוד את התועלת בצורת שעות לימוד נטו, מול מודל שבו העבודה אינה מחוץ לחוק, ובמקביל לה קובעים עיתים לתורה (לא במינון של שיעור בדף היומי) נראה לי, כמו שכתבתי קודם, שהמודל הזה, ידו תהיה על העליונה.

קהלת פרק ב

(ג) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה ולאחז בסכלות עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם:
(ד) הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים:
(ה) עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי:
(ו) עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים:
(ז) קניתי עבדים ושפחות ובני בית היה לי גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלם:
(ח) כנסתי לי גם כסף וזהב וסגלת מלכים והמדינות עשיתי לי שרים ושרות ותענוגת בני האדם שדה ושדות:
(ט) וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלם אף חכמתי עמדה לי:
(י) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי:
(יא) ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש:


(נ.ב. נכתב למי שמאמין בתנ"ך)