הגדרת המיגדר הקשה: אשה/גבר/שהוליד/ה

חשבתי לי ככה לעצמי,
אולי זה הפתרון לנטיות הפוכות,
אם יהיו מספיק נשים (ע"פ ההלכה) שיהפכו לגברים ואז יהפכו להומואים....

(נראה לי שזה יכול להיות תסריט מצויין לעונה השלישית של סרוגים)

אמשלום,
לא הבנתי (בעצם אולי קצת כן אבל נגיע לכך בהמשך) באופן פשוט אשה היא נקבת אדם בוגרת, ואיש הוא זכר אדם בוגר , כך שלא ברור לי איך יכול להיות נקבה (בוגרת מסוג אדם) שאינה אשה.
ניסיתי להשלים את הפער בין דבריך לבין ההגדרות שאני (ומסתבר שגם ידידנו "משפחת ספרים") מכיר  , ומשם הבנתי (על בסיס השערה שאשמח אם תאמתי/תכחישי/אחר אותה) שאת כנראה מתכוונת לומר שלא כל אשה (או נקבת אדם בוגר... :-) ) מתאפיינת באיפיונים הסטראוטיפיים שאנו רגילים לאפיין בהם נשים  , וכן לגבי אנשים.
               אם אמרת כך אני בהחלט מסכים איתך, אלא שזה מחזיר אותנו למקום ממנו התחלתי האשה היא אשה והאיש הוא איש, אלא שאולי מתברר  שמה חשבנו (נניח) עד אתמול על מה זה איש ומה זה איש מתגלה כלא מדויק בכל מקרה, ולעתים אולי אפילו מוטעה ממש.
האם הבנתי נכון את כוונתך ? האם הניתוח והמסקנות שלי מוסכם עליך ? (אני מנחש שלא לגמרי) אם לא אשמח להבין למה, ואיך את מבינה את הדברים.
                  
                      

[אי"צ (וגם מטפחת, במובן מה),

אני חושבת שלגבי הקצוות אין מחלוקת אמיתית, הבעיה (כמו תמיד) היא במתחמי הביניים (או מה שמכונה כך). מתחמים אלה, אם אכן הם יוצאים מגדר של קוריוז חד-פעמי או תופעה ייחודית באופן קיצוני יכולים גם לאתגר את הגדרת ה"קצוות".
המשנה, למשל מכירה במה שאפשר לכנות כארבעה מינים - זכר, נקבה, טומטום ואנדרוגינוס. לכל אחד מהם איפיונים משל עצמו, תחולת חוק שונה וגדרים הלכתיים ייחודיים. במשנה, כמובן, יש ביניהם גם היררכיה מסוימת, אבל זה מענייננו כאן. אפשר להבין שטומטום ואנדרוגינוס אינם מינים משל עצמם אלא מוטציות של שני המינים היחידים הקיימים, מעין סטיות חד-פעמיות או תופעות ייחודיות שאין ללמוד מהן דבר על הקיום בכללו. אפשר, אבל אני לא בטוחה שזה יסביר את העובדה שבכל מקום בו יש חלוקה ע"פ מין בהלכה, הם מופיעים (ולא, למשל, הומואים ולסביות, שבוודאי היו קיימים גם אז, או כל מין/תופעה מינית אחר). המשנה, כך אני מבינה, בחרה שתי תופעות פיזיות מסוימות, שהיא הכירה (באילו אחוזים? האם מישהו מכם נתקל פעם בטומטום או באנדרוגינוס? האם "השתנות הטבעים" חלה גם כאן?...) ולא נכנסו לקטגוריות המיניות המוכרות של "זכר" ו"נקבה". היא לא התעלמה מהם או "דחקה" אותם לתוך המסגרת הדו-מינית הקיימת, אלא חייבה את עצמה להתייחס אליהם באופן ייחודי, גם מבחינה הלכתית. בכך, היא יצרה ממש מעמד חוקי (ולכן סביר שגם חברתי) מיוחד בעבורם. היא יצרה שני מגדרים חדשים.
כיום מתגלות תופעות חדשות (לפחות לעין הבוחנת, כי ייתכן והן התקיימו פה כבר זמן רב מבלי שנשים לב). אנחנו, כחברה, מנסים בכל הכוח לדחוס את התופעות הללו לתוך שני המינים הנוחים והמוכרים. מדוע בעצם? מדוע שלא "נמציא" מגדרים חדשים, כמו שעשתה המשנה מתוך התבוננות במציאות הביולוגית המגוונת, או אפילו נאמץ את הגדרותיה שלה? (לא שהן מקסימות במיוחד או חביבות עלי באופן ספציפי, אבל אני חושבת שהרעיון להרחיב את התפיסה המגדרית אינו רע בכלל, וכל צעד בכיוון זה הוא צעד בכיוון נכון). אולי אנחנו חיים בתרבות שיש בה, כמו בשבטים אפריקאיים מסוימים, רק שני צבעים - "חם" ו"קר" - ולא רק שאין לנו שני שמות שונים בעבור "ירוק" ו"כחול", אלא שכלל איננו מצליחים לראות את ההבדל ביניהם, ושתי תופעות אלה נראות לנו כמו שני גוונים דומים למדי של אותו הצבע...

באופן אישי ברור לי שככל שיתרחב המבט המגדרי (אולי מתוך התרחבות המבט על התופעות המיניות השונות בעולם), גם המשמעויות הערכיות והמוסריות הניתנות לכל אחד מן המגדרים הקיימים כיום תתרחבנה, ותשתננה מאוד (אני מניחה, אי"צ, שלזה התכוונת?). זו, כמובן, תהיה תופעת לואי ברוכה מבחינתי, אבל אין זה העיקר.]

אמשלום

יש לדעתי לבחון את המשל ולראות אם הוא דומה לנמשל.

הצעת להשוות בין יכולת אבחנת הצבעים למערכת המושגים שלנו לגבי זכר ונקבה, איש ואשה. ומן החלוקה המציאותית לגזור ערכים. אם יש מישהו שיש לו סתירה בין המערכת הביולוגית (נולד זכר/נקבה פיזיולוגית לפחות באברי גופו וצריך לבדוק כי איני יודע מה המערכת ההורמונלית כי אולי היא הקובעת, וזה כבר מביא אותנו לדיון על היחס בין פיזיולוגיה לבחירה) לבין המערכת הנפשית, איך צריך להתחשב בו.

כמדומה שהנקודה היא שמצד המסורת וההיסטוריה, רגילים לראות באלו שנולדו פיזיולוגית כך והגדרתם ותחושתם להפך שהם יוצאי דופן ולכן, ברמה כלשהי, עבריינים (במיוחד לגבי חד מיניים).

הטענה היא שעלינו להרחיב מסגרות מחשבה, לפרש מחדש את ההלכה כפי שאפשר לפעמים לעשות, למען התחשבות בצרכים שלהם.

אך לפני שנתאמץ לעשות כן יש לבדוק אם התפיסה העצמית של הטרנסג'נדרים (והחד מיניים) היא אכן הגדרה קיימת והכרחית ולא, סליחה על הביטוי החריף, פינוק.

אציע משל משלי כדי שנראה איך ניתן היה לצייר זאת אחרת. נניח שאדם מסויים מבקש לאכול בשר חזיר, וזה מאד מאד חשוב לו.

אם הוא אינו מתגבר ואוכל בקביעות חזיר יש לו שם של "מומר לדבר אחד". כנ"ל למי שנניח שטוף בתאות עריות (רודף את המין השני כאותו דון ז'ואן לפי האופן שהציגו, כמדומה, קירקגור). האם נראה בכך אורח חיים לגיטימי, נקרא להרחיב את הגדרותינו? כמדומה שלא.

אז מאי שנא? (=מה ההבדל כאן?). הווה אומר: זה נתון. כפי שבעל מום, שנולד בלא יד או רגל, או להפך (גם פוליטיקלי קורקט וגם אולי נכון לעצמו) שנחן ביכולות, ראוי להתחשבות, אולי גם הם. הנה עוד דוגמא המוכרת לי. הצייר גיבור ספריו של חיים פוטוק ("שמי הוא אשר לב"). הוא לא מצא מקום בתוך המסגרת החרדית שלו בנעוריו והיה זקוק לבטא את כוח היוצר שבו, גם אם המחיר היה להציג תמונה שחשפה עימות משפחתי לעיני כל. (הרבי מחבד, גיבור הסיפור הצדדי, התגלה כאדם חכם שאיפשר לו ללמוד ולצאת ובסופו של דבר הוא אכן חוזר לקהילה).

יש הבדל עדיין בין לתת למישהו לצאת במקצת מפני שאחרת יהיה גרוע יותר לבין לקבוע שזה אורח חיים לגיטימי לגמרי. אבל הנקודה החשובה היא בהגדרת היסוד. מתי צרכים אנושיים הם פינוק ואיסור ומתי הם דרישה לגיטימית להכיר בסגנון חיי, בערכים שלי.

אני מקוה שהצלחתי להיות ברור, לא לפגוע, ולהציג את הבעיה כפי שהיא נראית לי.

לגבי חד מיניים, קיימת טענה שהם סוג בפני עצמו, וכפי שאדם דו מיני אינו צריך להתבייש ולחוש אשם שהוא חריג, כך גם הם.

אבל האם זו הרחבה של מושגינו שמתאימה למציאות או שיש כאן תביעה להרחיב את ההלכה למקום שאין היא אמורה להגיע?

ולפי מה עונים על שאלה זו?

איני בא להתאים את תפיסתי לכל מערכות הערכים האפשריות (ברי לי שיש כאן דיון על ערכים). השאלה היא אם המערכת שירשתי שאינה מכירה בצרכים כאלו כלגיטימיים ובשוני כזה כהתפלגות אנושית, אם היא צרה מדי (אם אפשר או חובה לומר: כל מה שהתורה אסרה על יחסים חד מיניים הוא רק כאשר מדובר באדם דו מיני. אבל אצל חד מיני זה טיב המערכת שלו והתורה לא אסרה זאת).

אני מוסיף דוגמא קטנה ופחות חמורה. אדם איטר כשר לרוב דיני התורה. אבל כהן איטר לא יעבוד בבית המקדש כי אין שם מקום ליוצאי דופן. צריך שהעבודות ייעשו ביד ימין של כל העולם.

האם עלינו להרחיב את היתר העבודה גם לאיטרים? וואולי כן? אולי יש לומר: כל מה שחז"ל פירשו שאיטר פסול הוא כאשר התרבות שוללת יוצאי דופן, ולכן היה עליהם למצוא דרך בינים שפוסלת אותם לעבודה אך שומרת על מעמדם. אבל היום איכשר דרא (=השתפר העולם האנושי) ולכן אנו יכולים לשנות את הדין?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

איש ציפור

אם משום טענתך הא לא קשיא.

האם השאלה היא אם להאמין לאדם או גם אם הוא דובר אמת וחש שהוא "אחר" יש לזה משקל הלכתי.

אדייק. יש כאן שלוש רמות לפחות.

א. מי שטוען שהוא חד מיני או טרנסג'נדר, כלומר נקבה באישיות בגוף זכר או הפוך, האם נאמין לו שכך הוא חש "בכל ליבו"?

ב. אם נבחן במכונת אמת ונגלה שהוא מאמין שהוא דובר אמת, האם נסמוך על זה, או שנפרש אותו שהוא נכנע ליצרו הרע ועליו להתגבר כי יש בו סתירה פנימית ועליו לבחור בטוב.

ג. אם נסכים שהוא דובר אמת וזו באמת מהותו, להיות חד מיני או חפץ להיות אשה אך לכוד בגוף של גבר, האם ההלכה צריכה להתחשב במהות זו ולאשר מה שלכאורה (או למסקנה) אסור מן הפסוק.

משמע מדבריך לאמשלום שהבעיה היא בסעיף א'. בעוד שלדעתי השאלה היא בסעיף ג', וגם סעיף ב' ראוי לדיון.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

איש ציפור

אני שמח לגלות ששנינו מסכימים שניתן להאמין לאיש הסובל (שהרי סבל הוא סבל הוא סבל).

אני גם מכיר את ההבדל בין העולם האובייקטיבי לבין השתקפותו בתודעתנו. וגם רגשותינו משתקפים אצלנו.

אבל מה שטוענת אמשלום כמדומה, ואני מסכים איתה, הוא שיש ממשות בעולם החוויות. וכמדומה שזה הבסיס לפרשנות ההלכה מיסוד החזו"א (וכך נכון בכלל), שההלכה מתייחסת לאופן שבו העולם משתקף בתודעתנו.

לכן אם הביקורת היא על התחושה של האיש הסובל, שאין היא חשובה דיה, בזה איני מסכים. השאלה כמובן אם ההלכה מתחשבת בצורך הזה. כפי שהשתדלתי לבאר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");