להרמת קרנם של לומדי התורה / הרב מרדכי נויגרשל
הכותב מכתב לחברו נוהג לסיים בברכה. הברכה המקובלת היא בדרך כלל סטנדרטית ומכילה איחולי ברכה והצלחה. הרב הוטנר, לעומת זאת, נהג במקרים רבים לסיים מכתביו בבקשה "בצפיה להרמת קרנם של עמלי תורה". כנראה שיש ענין מיוחד בהרמת קרנם של עמלי תורה.
בימינו קרנם של עמלי תורה, נמצאת בשפל. כל צרוע וכל זב, כל פוליטיקאי רדוד וכל עתונאי זהום אף מרשה לעצמו לעלוב בהם. ובעקבות זאת קימת נגיסה בדימוי העצמי שלנו מה שמעודד את האחרים להמשיך בדרכם, בבחינת "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".
התגובה החרדית המקובלת מתחלקת לשני סוגים: התוקפים בסגנון של "טלו קורה מבין עיניכם" והמתלוננים בסגנון: "שונאים אותנו, רודפים אותנו, אנטישמיות" וכד' ומכאן ועד "היטלר גבלס ושות'" הדרך קצרה.
וחבל, חבל שאנו רוקדים לפי המנגינה שלהם, חבל שאנו נותנים להם להכתיב לנו את סדר היום, וחבל עוד יותר שאין אנו מטים אוזן לשמוע מה נדרש מאתנו. שאין אנו מנצלים את ההזדמנות לחזק בתוכנו את שצריך חיזוק.
קרנם של עמלי תורה בשפל, כל סבל ברחוב מרגיש כי עושה הוא דברים חשובים ממה שעושים עמלי התורה.
ואנחנו? – האם קרן לומדי התורה בעיני עצמם במקום הראוי? האם אנו באמת מכבדים את מה שאנו?
האם לומדי התורה עצמם מתיחסים לעצמם כבוני העולם ("אל תקרי בניך אלא בוניך"?) כמי שכל העולם מתקים בהבל פיהם?
אנו צריכים לקום וללכת הגילגל ולחדש שם המלוכה. אנו צריכים רוממות.
רוממות המתבטאת בהכרה פנימית בחשיבותו של לימוד התורה ובחשיבותם של לומדיה. לעצמם לכלל ישראל ולקיום העולם כולו. רק כשנפנים הדברים אצלנו נוכל להקרינם כלפי חוץ.
בן תורה חייב לחוש את רוממותו בכל דרכיו התנהגותו ברחובה של עיר (כמו גם בבית פנימה) חיבת להיות מכובדת, הליכותיו, לבושו דיבורו וסגנונו. כל אלה צריכים להיות מכובדים לעילא (כוונתנו למכובדות אמתית ולא לצעצועי מכובדות חיצוניים, כל מי שמבטו רגיש ידע להבחין על אתר בין השנים). שפה שקולה ומדויקת הארת פנים מדודה ומכובדת. לבוש הולם ונקי שמירת ההופעה הפנימית והחיצונית כל אלה יסייעו לנו לחוש את חשיבות תפקידנו. אין לנו כל סכוי להביא אחרים לרומם קרנם של עמלי תורה אם אנו עצמנו ובכלל זאת עמלי התורה שבתוכנו לא יעשו זאת תחילה בעצמם.
במקום לעסוק בהגררות אחרי המלעיגים עלינו לנקוט בשיטתו של דוד המלך כפי שמביאה הרמב"ם בסוף הלכות מעילה שאומר שכל עת שהיו שונאיו של דוד מלעיגים עליו היה מקיים בעצמו את הפסוק: "טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך".
כותב שורות אלה הוזמן להרצות על יסודות המחשבה וההויה של הצבור החרדי בפני קבוצת פוליטיקאים בכירה למדי. הארוע התקיים במוסד מסוים. עת נכנסתי למקום הכינוס הראו להם סרט תדמית שמראה כי יש גם חרדים שעובדים ויש גם חרדים שלומדים לימודים אקדמאים וכו' בסגנון זה. לאמור: אל תחשבו שמה שאומרים לכם בתקשורת זה נכון, גם אנו בני אדם גם אנו עובדים וכו'.
חמתי בערה בי. עמדתי ואמרתי: רבותי, זה לא מה שיש להראות לכם. ודאי שהכל נכון, ברור שרבים עובדים וכו' וכל הנאמר בפובליסיטיקה המנוערת מכל זיק של אמת שקר וסילוף. אך לא זה כרטיס הביקור של הצבור החרדי. ספינת הדגל שלנו זה עולם התורה, הישיבות והכוללים. עלינו להביאם לאחת הישיבות ולהראות לכם את הבחורים היושבים ולומדים ברוממות עד השעות הקטנות של הלילה שלא על מנת לקבל תואר או משרה. ומכאן ניסיתי להסביר כי אנו יודעים שהם יחד עם העולם כולו חיים בזכות למוד התורה של אותם אברכים ובחורים החיים מעל זרמה העכור של חיי היומיום דלי התרבות שבכל אתר ואתר.
אכן, אנו מצטרפים לייחולו של הרב הוטנר: להרמת קרנם של לומדי התורה – ובעיקר בלבנו אנו פנימה.
http://www.mnoy.net/Article.aspx?articleID=52
