העידן המודרני גדוש במעברים ובתמורות תרבותיות. בעבר היתה זו תוצאה כפויה של כיבושים ומלחמות, אך מאז מהפכת התיעוש והעיור ועד לכפר הגלובלי של היום, אנשים מבצעים 'קונברסיות', מחליפים מרצונם החופשי אמונות, דתות, 'חוזרים בתשובה' או 'יוצאים בשאלה' בתוך דתם, מתחזקים, מתחלנים, או סתם משנים ומרחיבים את גבולות דתם על פי צרכים ואופנות. בעבר נלחמו על הכנסת מקהלה לבתי הכנסת, ואילו היום עורכים בהם חופות חד-מיניות.

התהליכים מתרחשים לעינינו מידי יום. בעידן ה'פוסט' וה'רטרו' יותר ויותר אנשים מתקבצים על קוי התפר שבין אמונות האתמול וקבוצות האתמול, ממזגים ומשלבים, תוהים, נמנעים, או יוצרים סינתזה חדשה. זוהי דינמיקה רווחת המוכרת לכל מי שמסתובב במדינה מערבית כלשהי וקצת פקח את עיניו.

האם הסיפור הפנים-יהודי שונה מהותית מכל אלה? רבים יגידו שלא. אז מדוע ישנה תחושה שמעברים פנים-יהודיים מתרחשים בעוצמות מיוחדות? האם זה אך סובייקטיבי שבתוך היהדות אנו חווים ריאקציות, שיפוט, סטיגמות קשות, בידול וקיטוב חסרי מרפא? יאמר מי שיאמר: צא מהבועה היהודית. לא טעמת מעולם וויברציות של סכסוך משפחתי כאשר הבן הופך מסוני לשיעי, מאוונגליסט לבודהיסט.

נשאל זאת כך: האם קיים בכלל סולם אוניברסלי למדידת עוצמתם הרגשית והחברתית של מעברים בין-דתיים? אסתכן ואומר שלו היה כזה, אין ספק שהיהדות – על כל גווניה – ניצבת בראשו. אנחנו שונים, וכל העולם חותם-חתם-ויחתום על זה. לטוב ולרע. בעיקר לרע. זר יבין את זאת. דווקא זר. הוויברציות היהודיות הן בעוצמה אחרת לגמרי. מחוללי הרפורמות ביהדות מאז המאה ה-19 ועד היום הזה, מחוללי הגוונים ותתי-הגוונים המשוכללים, כולל המתונים והסובלימטיביים ביותר – כולם פעלו ופועלים על 'טורים' יהודיים גבוהים, סוחטים את הדוושה היהודית שלהם בפול-גז, גם אם זה בניוטרל.

לא מזמן נכחתי בכנס יהודי בירושלים שרוב משתתפיו באו מהקהילות המתחדשות שבעיר, ועל יהדות הם ידעו ללהג רק באנגלית. באחד הדיונים מישהי הכריזה בחדווה על הקמת 'מנין' חדש בירושלים, ותחזיקו חזק: נוסח ספרדי, לקהילה הלהט"בית, שוויוני אך אורתודוקסי, ובקיצור: הומו-לסבי-ספרדו-קסי. במו אוזני שמעתי. מה יש לכם יהודים? איזה מנוע גרעיני חסר מנוח יש לכם שם בפנים?

אז מה, יש דנ"א יהודי? גם נתון זה שנוי במחלוקת חריפה.[1] אבל לדעתי אפשר להכריע אותה בקלות על פי הוויברציות. צא ומדוד את הלהט של המתווכחים, ותדע כבר מי מביניהם יהודי. בינגו.

אנשים וקבוצות פורשים/מצטרפים/משדרגים/ממציאים דתות ואמונות, ואין דרך לדעת את עוצמת חוויתו הדתית/מעברית של היחיד. בכל זאת, צריך להביא בחשבון נתון חשוב: היהדות, גם בגרסתה הרכה ביותר, מכילה הרבה מאד מעשים. שלא לדבר על היהדות המסורתית, בעלת אלף אלפי חוקים פרטניים כתובים, נגישים לכל, שמטרתם להכתיב את חיי הפרט, והוא אמור לדעת אותם ואי ידיעת החוק אינה פוטרת. כאשר סדר יומם של יחידים וקבוצות בנוי על פי תכתיב צפוף, ועוד יותר כאשר תכתיב זה מקודש בעיניהם בקדושת דורות, אין פלא אפוא שכל שינוי קל גורם לוויברציות חזקות, לפולמוסים ולריאקציות המוכרות לנו כל כך. בהתאם לרמת הטוטאליות והאחיזה בקורפוס המעשי היהודי, כך רמת הוויברציה של התגובתיות כלפי כל מה שייאמר או ייעשה בנושא זה.

זכורני ויכוחים עם חברים באקדמיה, ביניהם חוקרי דתות, שאמרו: הסיפור שלך לא שונה. העולם מגוון ומתגוון כל הזמן. בחייך, ראינו כבר כמה דברים בחיים. שלב ההתבגרות והפיכחון מאמיתות הילדות – הוא מציאות רווחת בעולמנו. אולם אני עדיין עומד על דעתי שאין לסיפור החרדי ולויכוחים סביבו אח וריע בכל העולם, ולא רק בגלל שזוהי חוויתי האישית. היה היה אחד מגדולי התורה בליטא, ורבי יחיאל יעקב וינברג שמו (בעל שו"ת 'שרידי אש'), והוא היה לבטח מבין ללבי. בראשית המאה הקודמת הוא עבר מבית המדרש הליטאי אל אוניברסיטאות גרמניה, ובכתביו הגנוזים מצויים דברים חריפים, אם כי מרומזים, על התסכול המלווה את האורתודוקס היהודי ועל שונותו הדרמטית על פני פסיפס האמונות והדעות בעולמנו.

את זה כבר זר לא יבין. מי שלא גדל בילדותו בחממה מונוליטית וודאית בעלת מונופול על האמת והצדק, אל לו להעריך ולשפוט מעברים. גם הדתי-לאומי, אם חינוכו הדתי כלל הצצה, ולו כלשהי, אל המגוון היהודי שמחוצה לו, וכל שכן אם בגיל מסויים נחשף אל הספק והתמודד עמו – לא יבין את הסיפור החרדי. מנקודת מבטי, כל סוג של קיום יהודי חוץ-חרדי מכיל ממד של הכרעה אוטונומית, במינון כזה או אחר. גם 'בעל התשובה', עם כל הטוטאליות הדתית שלו, מנהל בתוכו דיאלוג מתמיד עם העולם ממנו הגיע, ודיאלוג גם הוא סוג של הכרה בצד שכנגד. לא כן החינוך החרדי הרגיל, שאין בו סדקים המאפשרים הכרעה אוטונומית, ואינו מחנך לדיאלוג עם סביבתו. הסגירות מחזקת את הוודאות, ושניהם יחד בונים מתווה ברור של יחס לאחר. החיכוך של החרדי הממוצע עם סביבתו הלא-חרדית מתווך מראש בידי מחנכיו, ועל כן גם אם בשלבים מתקדמים הוא נחשף למדינת ישראל ולמתרחש בה, הוא אינו מנהל עימה דיאלוג פנימי בדרך כלל. באמתחתו סט של תשובות/אמיתות/וודאויות, שאין לו כח/יכולת/זמן לשנותן.

בישיבות מחנכים שישנו כביש ישר ובטוח, אחיד, ברור, רציף, נכון, צודק, המוביל ממשה רבינו ועד בני הישיבות דהיום, וההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה מרפדים אותו. הוא היה תמיד תחת איומים, נגסו בו וסטו ממנו אחינו הטועים, ומי מאיים עליו נכון להרגע? ה'חרדים החדשים', היוצאים לעבודה ומשמיעים קול אחר. בעיני המערכת החווה כרגע את השבר, מדובר בפשע עוצמתי ברמה לאומית, עולמית, היסטורית, ייעוד הבריאה נשבר כאן! אחינו מבוגרי הישיבות שוברים הצידה, כשם ששברו בזמנו הצדוקים, המשכילים, הרפורמים, הציונים, החילונים. השפה החריפה והדימויים אינם גוזמה, זו תחושת חרום ותפיסת יסוד המשוקעת עמוק עמוק בתודעה החרדית. משא כל הדורות מונח על כתפינו הדלות, מורשתם הבהירה והמוחלטת של משה רבינו ורבי עקיבא נמצאת עתה באחריותנו, מי אנחנו שנוותר? אני משוכנע לגמרי באמונתם של 'החרדים הישנים', ובכנות חששם ומוראם מפני השינויים המתרגשים ובאים על החינוך החרדי.

הנה קריקטורה ב'יתד נאמן' (מרץ 2012) המדברת בעד עצמה, ושימו לב לכבשת החרדים החדשים:

אז נכון, הכל ענין של פוקוס. אפשר ואולי צריך להגדיל את הפריים ולהסתכל על הדברים בקונטקסט רחב. אבל זו הזירה שלנו כרגע, כחרדים ישראלים, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. לכל פולמוס יש מאפיינים ייחודיים ודרכי התמודדות משלו. בשיחות סגורות ופתוחות עם חרדים ושאינם חרדים, אני מנסה תמיד להציע לבעיה הקשר רחב, סוציולוגי והיסטורי, אולם בסוף תמיד חוזר הדיון לרזולוציות דקות של כאן ועכשיו. מי שחווה שבר, מאיזה צד שלא יהיה, קשה לתבוע ממנו ראיה כוללת ופרספקטיבית. כנראה שהפתרונות הקטנים והנקודתיים הם האתגר האמיתי, והאנשים העוסקים בהם הם הם גיבורי השינוי.