משה הלברטל – 'בין מדעי היהדות ודת ישראל'
הרצאה בכנס 'מחשבת ישראל ואמונת ישראל', אונ' בן גוריון – 2010.
מה הקשר בין יהדות ומדע היהדות? מחשבת היהדות ואמונת ישראל? זו שאלה רחבה מאד.
מדעי היהדות מציגים אתגר קשה, מזעזע, לאמונה. מערערים על מושג ההתגלות, ומושג המסורת.
ההתגלות: חקר המקרא, ארכיאולוגיה, ספרות המזרח הקדום, - מלמדים שאין פה התגלות כי אם עיבוד של חומרים מהסביבה. ניתוח פילולוגי של הטקסט עצמו, איך הוא תפור ממקורות שונים. מבקרי התרבות טוענים שזה תוצר של מאבקי כוח בין מלכויות ישראל, כך שמההתגלות לא נשאר הרבה. את התום הבסיסי של האמונה מאבדים באמצעות מדעי היהדות.
המסורת: מושג המסורת עובר גם הוא טלטול לא פשוט. אנו למדים שהמסורת כפי שהיא מציגה את עצמה היא פעולה של צנזורה, של מסורות אחרות שהודחקו. מדע היהדות חושף אותן. מגלים שיש שבת אחרת, לוח אחר. למדים גם שהמסורת מושפעת ממגע אינטנסיבי עם הסביבה. והמכה הגדולה ביותר היא: מושג המסורת עצמו הוא מומצא, תגובה בדיעבד.
כך שהאתגר לאמונה הוא אנוש.
אבל יש כאן גם פתרון.
מהי 'אמונת ישראל'? בובר מבחין בין 'להאמין ש.. לבין 'להאמין ב...' הראשונה זה אישור אמיתויות, והשניה זה לתת אימון. בובר טוען שעד פאולוס היה רק להאמין ב.. , לא היה לנו סט אמיתויות. אני רוצה להוסיף שיש גם 'להאמין כ..' בבית הכנסת שלי יש חוקר סרטן שעשה 'מי שברך' לחולים שלו. כרופא – אני מטפל בהם וחוקר, כיהודי – אני מאמין ש'מי שברך' יעזור להם. יש שיאמרו: אתה גם לא חוקר רציני וגם לא יהודי רציני. תארו לכם שופט שיוצא ואומר: כשופט, אני גוזר עליך מוות, כאדם – אני חושב שאתה חף מפשע. או פקיד בנק שאומר: כיועץ – אני אומר לך להשקיע, כחבר- אני אומר לך אל תשקיע.
אני לא מבטל את זה. יש בזה משהו. יש גם 'מאמינים מסדר שני', הם היו רוצים להאמין יותר. יש פיתוי ב'אמונה כ..' אבל אני מודה שיש כאן פיצול לא משמח. חסרה קוהרנטיות.
יוליוס גוטמן ב'דת ומדע', במאמר 'על יסודות היהדות', מתאר את מצבו של היהודי המודרני. זהו מאמר ווידויי, המציג את ההבדלים שבין היהודי דאז ובין היום. לפי גוטמן ההבדל העיקרי מקורו בכך, שבשביל אנשי ימי הביניים היה זה דבר מוסכם, יסוד היסודות, והיא האמונה בתורה מן השמים במובן המסורתי. באמונה שהתורה נתנה למשה על ידי האלוהים, וכל מלה יצאה מפי השם ממש... האמונה הזו היתה יסוד לכל דיון.. ומי שלא האמין בה לא נחשב יהודי. עכשיו אנחנו כבר לא שם. יתרה מזו, אנו יודעים היום שהכלל הנזכר מוציא מן הכלל גם את הרמב"ם...
שולם, שטראוס, וולפסון, כולם חוזרים על המשבר הזה: איננו יכולים יותר להאמין בתורה מן השמים כפשוטו. בדור השני והשלישי של 'חכמת ישראל', מה שנשאר למדעי היהדות, זה עניין אובייקטיבי עצמאי בתרבות היהודית בתרבות היהודית. אין מחויבות, אבל יש לי ענין.
דא עקא, ש'הענין האובייקטיבי' הוא חלש מאד. קירקגור כבר אמר שיש מאחורי הענין האובייקטיבי ענין סובייקטיבי. אם יש לך ביהדות כל כך הרבה אובייקטים לבדוק, למה לך כל זה? סימן שמשהו בוער בך. הלהט שלך גדול, וזה דבר סובייקטיבי. יש בך או תקוה גדולה או שנאה גדולה.
מדעי היהדות, כאתגר אמיתי למסורת, יש בהם לדעתי גם תחליף, פתרון לבעיה שהציג גוטמן. יש לערער על התמונה ה'גוטמנית' באמצעות שתי פרוגרמות: השכלה, ולאומיות.
ההשכלה אמרה את הדבר הבא: נכון, ערערנו את המסורת וההתגלות, אבל, תפקידנו הוא לזקק מתוך זה את 'האמת הנצחית' הבלתי משתנה, המסר האחיד של היהדות לעולם. מתוך מחויבות וזיקה, זוהי ההתגלות בשבילנו. במקרה של גוטמן זה 'מונותאיזם אתי'. במקרה של קויפמן: 'היסוד האנטי מיתי של היהדות'. לפי אחרים: 'נצנוץ של אידיאה אלוהית'. לאמור: מדעי היהדות לא רק כאתגר, אלא גם כתשובה לאתגר, יש פרוגרמה. יש דיאלקט, יש סיפור.
הלאומיות החילונית המודרנית אמרה את הדבר הבא: מדעי היהדות כהשראה לתחיה הלאומית. מסד הנתונים והתשתית לתרבות הלאומית שלנו, שתופיע על במת ההיסטוריה בבטחה על רקע עברה העשיר.
כלומר, אצל הדור השני, מדעי היהדות הוא גם אתגר וגם תחליף. ולשניהם יש השפעה על צורות המחקר. האם באמת הבעיה של האדם המודרני היא שאינו מסוגל יותר להאמין בתורה מן השמים? אצל רבים – זו השאלה, וזה קו השבר. שבר שהוא תוצר של העיון הפילולוגי היסטורי ביהדות.
אבל הנסיון שלי הוא לא כזה. ראשית, המושג 'תורה מן השמים' הוא בעייתי ביותר, גם בהגות ימי הביניים. יש כאן לדעתי לא יותר מאשר 'מחויבות פונטית', כלומר להאמין במשהו מילולי, שלא באמת מבינים, וגם לעולם לא נבין עד הסוף. כמו נוסחה מתמטית. ל'תורה מן השמים' היה מעמד כזה במשך דורות רבים. שנית, אדם לא מאבד את אמונתו בעקבות כך שעובדת היסוד של אמונתו התערערה. כשם שנכנסים לאמונה כך יוצאים ממנה. איש לא נכנס לחיי מצוות עקב אישור אמונת היסוד, ולכן גם היציאה אינה עקב ערעור של אמונת יסוד. צורת החיים הדתית כל כך מעורבבת באמונת היסוד, כמו גשר דו כיווני, לא כמו יסוד לבנין.[1]
כשבא אלי מישהו ואומר לי: איני מקיים מצוות כי אינני מאמין יותר במתן תורה. אני אומר לו: מה חשבת קודם? מה התעוררת? יש לנוסחה חסינות מסויימת, שאותה מאבדים כאשר מאבדים ענין בתרבות ובמרקם החיים העוטף את האמונה. כאשר אתה בז לזה, אז אתה מתחיל לברר אם ניתנה תורה בסיני. רק זרות מצורת החיים של המצוות, היא המביאה את הערעור על אמונת היסוד.[2]
מה שאפשר את עליית מדעי היהדות אינו רק המרכיב הפילולוגי-היסטורי הטהור, אלא העובדה שיש עכשיו הקשרי חיים, פשר חיים, למדעים האלה. השכלה או לאומיות.
תנועות החילון שנגסו באליטות היהודיות: ההשכלה, הלאומיות, הסוציאליזם, נגסו במרקם החיים היהודי באמצעות כך שהציעו מרקם אחר, פשר אחר. ולכן, התגברות האורתודוקסיה כיום איננה בגלל שנחלשו מדעי היהדות, אלא משום שהיא יושבת בטח, המרקם וצורת החיים שהציעו תנועות החילון לא מדברות אלינו יותר. הפוסט-מודרניזם הוא מכת מוות לתנועות החילון ההן.
תחת ההשכלה והלאומיות, יש לנו כיום את הפמיניזם, כאתגר הרציני ביותר למסורת, הן ביהדות והן באיסלאם. הפמיניזם נותן אופק המאתגר מאד את מרקם החיים האמוני.
אנחנו חיים כיום בעידן חדש, ואני מרגיש זאת בין תלמידי, רבים מהם שומרי מצוות, האומרים בפשטות: מה אכפת לי אם רשב"י כתב או לא כתב את הזוהר? וכי אלוהים לא יכול להתגלות בקסטיליה במאה ה-13? וזה מענין על רקע תקופתי שלי כתלמיד. בזמני היתה חלוקת עבודה: העוסקים בקבלה – היו חילונים, העוסקים בפילוסופיה יהודית- היו שומרי מצוות. כיום זה מעורבב. יש ערבוב נוח יותר של הענינים האלה. משהו התרכך. בין היתר מפני שצורת החיים שהיתה חלק מהותי מן הפנומן של מדעי היהדות, כבר לא מהווה אתגר לצורת החיים של המאמין.[3]
אנו, כמורים למדעי היהדות מספקים כיום אלטרנטיבה לחינוך היהודי, ומספקים תשתית ליצירה. וזאת ב-4 מרכיבים: 1. אנחנו מזמנים אנשים לעיסוק רציני ואינטנסיבי ללא קשר למדת מחויבותם למצוות. 2. יש לנו מחויבות לפרוייקט שבירת המונופול, להציג את המרחב של האופציות היהודיות במלוא עושרן, זה שהודחק ונשכח. זה גורם מחיה ומפרה יצירה עתידית. 3. החתירה לאמת, אין שאלות שאסור לשאול, ואסור לעקוד את המחשבה החופשית. אנחנו נשאל מה לפנים ומה לאחור מה למטה ומה למעלה. 4. אין לנו 'חרדת אקסלוסיביות', אם מצאנו שרעיון כלשהו נרכש מהקשר אחר או מדת אחרת, אין זה מעלה או מוריד מערכו.
תודה על הקשבתכם.
[1] השגת הר"ש: בדיוק בגלל זה החליט מי שהחליט שבכל בוקר צריך להצהיר 'מודה אני', על 'שש מצות תמידיות', ואחרי התפילה – הצהרת 13 עיקרים.
[2] השגת הר"ש: וואו! תפנית לכיוון הפסיכו-אנתרופולוגי. ממש נוסחת הבריסקר רב שלימדונו בישיבות: לכופר אין שאלות, יש לו תירוצים.
[3] השגת הר"ש: שוב הלברטל כאנתרופולוג של הדת. מאלף.
