פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

הרב יעקב עדס, למדן נדיר המונח בכל חדרי התורה ומקובל ייחודי ומיוחס, גזר על עצמו גלות. הוא נע ונד בארץ, מפיץ תורה ומרבה בתפילה סוערת, תוך בקיאות מרשימה בפילוסופיה עכשווית וכתיבת שירים לזמרים מוכרים. תופעה

רבים כבר מכירים, בין בשמועה בין בראייה, את הרב יעקב עדס, מקובל ולמדן ירושלמי בשלהי שנות הארבעים לחייו. קשה להיוותר בשוויון נפש לשמע שמועתו או מראהו: לבוש בגדים צואים, מנעליו בצקו, לשונו מהירה ובקיאותו בנגלה ובנסתר אינה מצויה, איש רעים להתרועע, סגפן ברשות התורה, עין במר תבכה ופה צווח (בעיקר בתפילות בכותל המערבי). קולו קול יעקב, ידיו ידי נווד. יש מרואיו שיאמרו לזה קדוש ייקרא, יש שיכחשו לו, אך אין אחד ואחת שיישארו אדישים לנוכח זה האיש – התופעה.

לא ניתן לייחס לרב עדס רובריקה קיימת ומוכרת בעולם היהודי. הרב עדס אינו ניתן לקטלוג, כפי המוכר ליהדות עד עתה. הוא איננו מקובל א־לוהי המסגף עצמו. איננו צדיק נסתר. איננו למדן מופלג. בעל מוסר. בעל נס. או בכלל, בעל בעמיו. הרב עדס הוא דמות ייחודית שהנה נבקש לעמוד על טיבה.

קולו קול יעקב, ידיו ידי נווד. הרב יעקב עדס
צילום: מרים צחי

קרקע הטרוגנית

הרב יעקב עדס נולד בשנת 1964 בירושלים. אביו, הרב יהודה עדס, נכדו של המקובל הרב אברהם חיים עדס, הוא ראש ישיבת "קול יעקב" ומראשי הציבור הליטאי הספרדי. אמו של הרב יעקב היא בת למשפחה חסידית ירושלמית כבודה, בילא רחל כהן. כבר מהשילוב הספרדי־אשכנזי, חסידי־ליטאי, קבלי־למדני, אנו למדים כי מדובר בקרקע הטרוגנית ומורכבת שיכולה להצמיח עץ מרתק.

בצעירותו למד בישיבת "קול תורה" בנשיאות הגרש"ז אויערבך ועל פי השמועות היה מצוי בקשרים גם עם 'הסטייפלר', הרב יעקב ישראל קנייבסקי (אמנם, הרב עדס בתקופה האמורה היה צעיר וחסרים אנו הודאת בעל דין בעניין זה). בכתביו של הרב עדס ישנה התייחסות נרחבת מאוד לסטייפלר, במה שנראה, בלא ספק, כסוג של הערצה.

את "התקופה הליטאית" בחייו הוא המיר בלימודי קבלה, ובחברותא עם הרב יצחק כדורי למספר שנים (מאוחר יותר אף הוציא פירושים וביאורים לספרו של הרב כדורי, "קדושת יצחק"). כנינו של הרב אברהם חיים עדס, ראש ישיבת המקובלים "רחובות הנהר" בירושלים בתחילת המאה ה־20, וכנכדו של הרב יעקב עדס (שעל שמו הוא קרוי), קרבתו לתורת הנסתר נהירה וגנטית. הוא אף טרח להוציא ספר מתורתו של אבי סבו, "תורת אברהם", עם הסברים ופירושים, אך עיקר "מוחזקותו" בעולם הקבלה הגיעה לו מספריו בקבלת האר"י, הרש"ש והגר"א.

את הכרכים הקבליים הללו הוציא במסגרת סדרת הספרים "דברי יעקב", העוסקת בביאורים על מסכתות הש"ס ועל התנ"ך, ובדברי אגדה ומוסר. למעשה, סדרה זו היא דמות בבואתו, ועל פיה ניתן לנסות ולשרטט את דיוקנו.

אין ספק שהרב יעקב עדס הינו בעל זיכרון פנומנלי, ובקיאות רבה לו בכל חדרי התורה וסתריה. רוחב הידיעות שלו מצמית עין רואה ומשניק פה מדבר. בניגוד לרבנים הבקיאים בתחום מסוים לאורכו ולרוחבו, הרי שבקיאותו של הרב עדס פרושה לה כמניפה בכל ענפי הספרות הרבנית לסוגיה. בביאוריו על מסכתות התלמוד לא נמצא תחום אחד שבו הוא "לא מונח", על כל גלגוליו.

בעוד אצל פוסקים שונים, ליטאים ואחרים, קיים נרטיב ברור של פסיקה, על פי קריטריונים מובנים ומוסכמים, הרי שאצל הרב עדס לא נמצא נרטיב כלשהו החוזר על עצמו. כל פירוש, כל היגד – אינדיבידואלי. אין חוט מקשר העובר ומחבר את הפסיקות אישה אל אחותה. בעוד אצל פוסקים רבים ניתן לשער, פחות או יותר, כיצד יתייחסו לכל מקרה אשר יונח בפניהם – אצל הרב עדס כל פירוש קיים כשלעצמו, ואינו משליך על קודמו או על הבא אחריו. אשר על כן נוכל למצוא סתירות בדבריו, לא רק בין פירושים שונים אלא אפילו בין השקפות שונות, שלכולן הוא יביא ראיות שונות מאוקיינוס הספרות הרבנית שבו הוא שוחה כבקי ורגיל.

לא משיחיסט

בימים האחרונים היו לי שעות רבות במחיצת ספריו, ואף על פי שאינני בר סמכא לקבוע, אף להעריך, את גודל ידיעותיו, אציין ולא בלי חשש כי הרב עדס לא חידש דבר. הוא סיני, לא עוקר הרים. למעשה לא מצאתי סברה אחת שהיא "שלו". אף על פי שקיימא לן שאין בית מדרש בלא חידוש, הרי שבבית מדרש "דברי יעקב" החידושים נסתרים (תרתי משמע).

אך לא בקיאותו הרבה היא אשר הביאה לו את פרסומו. הרב עדס הוא דמות אקסצנטרית בעולם היהודי בעיקר בשל הנהגותיו, שהבקיאות בתורה היא להן אליבי. לפני כעשור ויותר "גזר" הרב עדס על עצמו גלות מרצון. כחלק מאותה "גלות", שמקורה בגלותא דשכינתא הקבלית, חי הרב עדס כנווד לכל עניין ודבר: על יצועו הוא עולה, לכשהוא עולה, בחדרון בישיבת המקובלים של הרב בצרי בירושלים. בשאר הימים הוא מצוי בכותל המערבי, או בנוודות ברחבי יהודה ושומרון ובשאר חלקי הארץ, כשאינו מחליף בגדיו ומנעליו.

בל תטעו, הרב עדס אינו "משיחיסט". הקונטרס שהוציא בענייני הר הבית ובית המקדש מברר מדוע אין לעלות להר הבית, וממוקד כולו ב"חששות" גיאוגרפיים והלכתיים, ולא בענייני השקפה. למעשה, מהעובדה שהרב עדס נוהג לסגף עצמו כדי "לאוקמא שכינתא מעפרא" ניתן ללמוד מהי גישתו לגבי "אתחלתא דגאולה" ולגבי תקופתנו אנו.

בביאוריו ב"דברי יעקב" מצויים דברים מפורשים בעניינים מהותיים בעולם היהודי ההלכתי, שאותם אינו מיישם בפרקטיקה היומיומית. דוגמה בולטת היא התייחסותו ללימוד 'חכמה יוונית' ('דברי יעקב' על מנחות צט, ב). כהרגלו מונה הרב מספר דעות האוסרות עניין זה באופן מוחלט, ואף מביא את דברי הזוהר בנושא שאין לך רגע אחד ביום או בלילה שבו מותר ללמוד דבר שאינו תורני. זה הידע, ואילו הפרקטיקה? בחיקו של הרב עדס נמצא את ספריהם של כל חכמי יוון, וכן פילוסופים מהעת החדשה שבקיאותו בדבריהם מרשימה אף היא.

משתגע מהאור העליון

בשל יציאתו ל"גלות" גירש הרב עדס את אשתו, ועזב את ביתו ואת ילדיו (אחד מהם התחתן לא מזמן). היות שנתבקשתי שלא לפרסם את מוצא משפחתו הקרובה, בשל לזות שפתיים והליכת רכיל, לא אעשה זאת, רק אומר כי צעד זה, כמו גם כמה הנהגות קבליות "מעשיות" שנקט ונוקט הרב עדס, הם אשר גורמים לרתיעה הממסדית־רבנית ממנו, וגם בזה נרחיב קמעא.

פרישתו מאשת חיקו, בשל אותה גלות שגזר על עצמו, היא אקט חסידי מובהק. העולם היהודי הלמדני, אותו עולם שבו שרוי וממנו בא הרב עדס, לא מקבל נזירויות שכאלו. חז"ל לא רואים בעין יפה צדיקות המלווה בהינזרות מחיי המעשה. בן עזאי, אותו שקדן שעליו מעיד התלמוד כי משמת בטלו השקדנים, נותר בן עזאי לדורות ללא תואר רבי כיוון שנשא אישה וגירשה (ויש אומרים: לא נישא מימיו). בעולם הקבלה, שגם בו שקוע הרב עדס, רווקות, אף מחמת צדיקות, אינה אופציה (גם בגיל מופלג). מאין שואב אפוא הרב עדס את העוז להיות כמשה רבנו, אשר פרש מאשתו כדי להיות בבחינת "ותמונת ה' יביט"?

התשובה פשוטה: חסידות. דמות ה"צדיק" אשר "משתגע" מאורו של מקום מקבלת אצל חלק מחוגי החסידות 'זכות' להיוותר ללא אישה, ואף לכתחילה. נכון, הרמב"ם כותב שאדם אשר טרוד בתורה, ומתיירא לישא אישה מחמת ביטולה, הריהו נכנס בגדר "העוסק במצווה פטור מן המצווה" ובלבד שלא יתקפו יצרו (שאז נכנס הוא לגדר מצווה הבאה בעבירה). אך "פטוֹר" רמב"מי זה אינו האסמכתא של הרב עדס. הוא הראשון לדעת כי רוב מפרשיו של הרמב"ם, ובעיקר הבריסקאים, הסבירו כי מדובר בהלכה תיאורטית אשר אין לה אחיזה במציאות: אין אדם שיכול לדעת שלא יתקפו יצרו, שהרי אין אפוטרופוס לעריות, ואין לך אדם שיוכל לקבוע שלא יבטל תורה מימיו, ולו לדקה אחת, שהרי אז יֵצא מגדר המצווה (לימוד תורה) ויחויב במצווה (נשיאת אישה).

החסידות היא הז'אנר היחיד ביהדות דהאידנא שנותן לצדיק אפשרות להידבק בו יתברך בדבקות שאין למעלה ממנה, אף אם הדבר מחייב פרישה מן הבית.

ודוק, כל זאת הוא בתנאי שהאישה הסכימה להתגרש מבעלה, כפי שכותב הרב עדס עצמו בביאוריו למסכת גיטין (דף צ, ב). הוא מאריך שם בעניין השאלה אם המזבח מוריד דמעות בזמן שהאישה מתירה לבעלה להתגרש ממנה אם לאו, ואתם בוודאי מניחים מהי המסקנה שאליה הוא מגיע.

קבלה אל ההלכה

אך לא רק בשל פרישותו הבאיש הרב עדס את ריחו בעיני "המיינסטרים" המתנגדי. בעיון בספריו, ניכר ניסיונו להחדיר בנחישות את הקבלה לעולם ההלכה והמעשה. אין מסכת בתלמוד שבביאוריו לה הוא אינו מכניס, בין בדיוני הלכה בין בביאורי אגדות, ענייני קבלה.

לדוגמה, בביאורו לאגדות החורבן הוא כותב בעניין קמצא ובר קמצא:

כל הענין מרמז על הנשמות היוצאים שלא כהוגן על ידי פגם כמבואר בשער הכוונות בדף נ"ו ע"א ועל ענין תיקונם והיינו דתיבת קמצא הוא בגימטריא רל"א ועם הכולל רל"ב כמנין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן והיינו נשמות כתיקנם שבאות על ידי השפע הראוי [ואולי יש לקשר גם לענין רל"א שערים המוזכר בספר יצירה ואכמ"ל]. ובר קמצא תיבת בר מלשון חוץ כמו נפיק לברא והיינו שהנשמות היוצאות על ידי פגם מבואר בשער הכוונות דגם למעלה אינו באופן דיחודים.

בנוסף, הרב עדס פולש לתחומים שהם בבחינת 'בל ייראה ובל יימצא', ודאי לא בפרהסיה. בפירושיו על ספריו של הרב כדורי ז"ל "קדושת יצחק" מגלה הרב עדס סתרי קבלה מעשית שלמד מהרב כדורי, ואף הוסיף כמה מדיליה, וכל וזאת לחרדת רבני העולם החרדי־ליטאי – ובהם אביו, הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב".

לא לחינם הגיש הרב עדס את ספריו אלו לרב חיים קנייבסקי, שניתן לומר שהוא ה'מכשיר מדרבנן' של הרב עדס בציבור החרדי. יחד עם זאת נאמר: הרב עדס איננו 'מקובל מעשי' טרוויאלי. הוא לא מקבל אנשים לברכות, אינו מחלק קמיעות. ובהחלט אינו "בבא". שוב, אנו רואים את תנועת "הנוגע לא נוגע" של הרב עדס בכל תחום שבו הוא מצוי.

מתכתב עם יצפאן

בנוסף לשני העניינים הבעייתיים שהזכרנו לעיל, נוסף עוד עניין שאינו מוצא חן בקהילת הלמדנים. הרב עדס הוא אחד האנשים הכריזמטיים שתפגשו. מעבר למשיכה אל האיש ומעבר ללמדנותו השופעת, ניחן הרב ביכולת משיכה אקסטטית. לא משיכה אל הביזאר, הזועק, המטולא, אלא משיכה אל הביזאר, הזועק והמטולא שהילה של רוגע משמשת בו בערבוביה; הילה המקרינה על סביבותיו. זו הסיבה שהרב ''מושך'' אליו סלבריטאים מכל המינים, המגזרים והסוגים, העורגים לכל דבר שבקדושה.

אך העולם הדתי בכלל והעולם החרדי בפרט לא ששים אלי קדושי מדיה הולי־וודים. כל עוד הדבר נעשה בעל כורחם של מושאי ההערצה הסלבית ניחא, אך כאשר יש שיתוף פעולה אקטיבי, הדבר יוצר אנטגוניזם. כאשר הרב עדס יוצר קשר טלפוני עם סלבריטאים, שולח מכתבים לקומיקאים עתירי רייטינג (אלי יצפאן), משיק אתר אינטרנט פעיל וכותב שירים לזמרים חרדים פופולריים (חיים ישראל, מידד טסה), הדבר מעורר דאגה בקרב רבנים מהמגזר החרדי והדתי שסביר להניח שמעולם לא שמעו על מי מהנזכרים, וודאי לא כתבו שירים להופעתם הקרובה בקיסריה.

שאלנו בתחילת המאמר מיהו הרב יעקב עדס. דומה שהצלחנו להראות כי אכן אמת נכון הדבר – הרב עדס אינו ניתן לקטלוג ותיוג. מה שלא הצלחנו הוא לדעת מי הוא באמת. גם אם תיארנו קווים לדמותו, להנהגותיו, לגאונותו – תוכו ופנימיותו נותרו אניגמטיים לחלוטין.

נסחף אל הרצוא

ולסיום: בעת שעמלתי על כתיבת המאמר, קראתי במקביל ולא בכוונת מכוון את ספרו המרתק של ר' אלחנן ניר "אם רץ לבך " – מונוגרפיה לירית מאלפת בנושא הקודש בחיי היום יום, תוך פירוק לגורמים של המונח "רצוא ושוב" בעולם הקבלי והחסידי. אודה, בכל האינטרפרטציות שבהן המחבר תיאר את "הרצוא" – אותה דבקות אינסופית בבורא עולם, על מסוכנותה ועל הגדרותיה השונות אצל ההוגים השונים – עלתה אצלי דמותו של הרב יעקב עדס וגם ניצבה.

הרב עדס, אני משער, הגיע ל"רצוא" האולטימטיבי מבחינתו, ואינו מעוניין לשוב. מבחינה פסיכולוגית פשטנית הוא גאון ולמדן עם נפש רגישה ביותר, ששילוב הידע הרב והיכולת הפנומנלית הטבועה בו הביאו אותו להתעלות רוחנית – על גבול הפקיריות הסופית. אבל בל נשכח שמקורו מעולמו הסיזיפי של עמל התורה. הוא לא טיפוס מדיטטיבי. אם ישוב ל"שוב", ביום כי יבוא, הוא ישוב לסטנדר הליטאי, ורק אליו.

אשר אטדגי הוא בוגר ישיבת פוניבז'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג,

פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

קשה ליישב את פרקי הבריאה עם המדע? מסופר על דוד שחטא? בזמן שהמזרוחניקים מתווכחים 
על תנ"ך בגובה העיניים, אצלנו, החרדים, נמצאה נוסחה פותרת־כול: אנחנו קטנים מלהבין

אחת הסיסמאות ש'המודיע' נהנה לחזור עליהן בגאווה היא "זכות הציבור שלא לדעת". זכותו שלא לקרוא על מקרי רצח מחרידים המדכאים את נפש האדם, זכותו שלא לזהם את נפשו בכל תועבה, זכותו שלא למצוץ כל ידיעה על חייהם המשמימים של סלבריטאים.

כעיקרון זהו רעיון צודק, ואף אם המודיע ושאר העיתונות החרדית מרחיבים אותו גם לחסינות כללית לכל עוולות ה'גדולים' והעסקנים למיניהם, יש לשם כך היום אתרי האינטרנט וקווי ה'נייעס' למיניהם, עד שאפילו הרב יאשיהו פינטו המיליארדר לא מצליח להסתיר את הבעיות שלו גם מאתר כמו 'בחדרי חרדים'. אז למי אכפת שהעיתונים לא כותבים עליו? שלא יכתבו.

אבל האמת היא שהזכות שלא לדעת היא דבר בסיסי ועמוק הרבה יותר מאשר בתחום העיתונות. זאת אחת מאושיות החברה החרדית. קחו מאיתנו את הזכות שלא לדעת, ובעיקר שלא להבין, ואבדנו.

טוב לא לדעת

דבר ראשון: הכי טוב לא לדעת. רבי שלמה וולבה ז"ל נלחם מאוד נגד לימודי חול בכל צורה שהיא. וטענתו בפיו: בגרמניה של נעוריו כל מי שרכש השכלה אקדמית לא היה מסוגל להאמין שהעולם נברא בשישה ימים. על פרשנויות כמו זו שכתב הרב זאב וייטמן במוסף 'שבת' של פרשת בראשית הרב וולבה כנראה לא שמע. אז מה עושים? פשוט מוותרים על כל הידע האנושי בארבע מאות השנים האחרונות ונשארים בורים. העיקר שנמשיך ונאמין שהעולם נברא בשישה ימים ולא נסתבך חלילה.

החברה החרדית החילה את העקרון של לא להבין על כל אישי התנ"ך והתלמוד, עד ה'גדולים' של ימינו. ראשי ישיבת פוניבז'

האמת, אילו הייתה יד ישראל תקיפה היינו הולכים רחוק עוד יותר ומדפיסים תנ"ך בלי מעשה ראובן ובלהה, וכל שכן וקל וחומר שהיינו מצנזרים לגמרי את הסיפור על דוד ובת שבע, מספיק סבלנו מזה. אתם זוכרים מה שמעון פרס החצוף אמר פעם על דוד המלך? ושמעון פרס הוא לא הראשון. תמיד הציק לנו העניין של דוד המלך. בינינו: שמעתם פעם על רב או אדמו"ר – אפילו מליגה ג' – שנופל עם כאלה דברים? מריבות מכוערות של אנשי החצר והבנים הסוררים – מוכר, הלבנת הון – ניחא, עושק מעריצים תמימים – שישלמו החמורים. אבל סיפור כזה? בושה וחרפה. היינו מצנזרים את זה ללא ספק. וכמובן שהיינו מוחקים כל זכר למאמר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שהרי עקרנו את החטא למפרע. מקסימום היינו מסבירים שהכוונה לאיזה חטא 'על פי סוד', שפעם אחת הוא לא כיוון את כוונות הרש"ש בברכת 'ולמלשינים' בתפילת נדבה.

את סיפור העגל היינו משאירים, אולי, אבל ודאי שהיינו מוציאים מזה את אהרן הכהן. בקיצור, היינו עושים לתנ"ך 'מייק אפ' ראוי לשמו. זה באמת לא הוגן: מדוע לא מגיע לאישי התנ"ך אותו יחס שמקבל עסקן שכונתי בעיתונות החרדית? כל צרוע וזב חוטם נקרא 'הרב הגאון' וכל כולו רק תורה ומעשים טובים, ורק יעקב אבינו לא?

אוי, איזה עולם טוב היה אם היינו יכולים. אבל כל אלו רק פנטזיות, חלומות ורודים, הלכתא למשיחא (אם הוא יגיע חס וחלילה). בפועל אין יד ישראל תקיפה, אי אפשר להוציא תנ"ך מצונזר, אי אפשר למחוק מהגמרא אלף ואחד דברים, וגם קשה מאוד לשנות את ההיסטוריה. המדינה למשל קמה ודי הצליחה, למרות כל הנבואות השחורות, ולמרות שהחזון איש – כך מספרים – אמר "כמה זמן נראה להם שיוכלו לשחק במדינה?". בקיצור, אי אפשר לחסום כל מידע. אז מה עושים? כאן נכנס לפעולה השלב השני, שהוא הקלף המנצח באמת. אמנם מוכרחים לדעת כל מיני דברים, אבל אפשר לא להבין!

הבנתם רבותיי? אנחנו לא מבינים – וזהו. במילים אלו מסרתי לכם את סוד ההצלחה וההתמודדות של היהדות החרדית עם כל ה'בְּרוֹךְ' שמסביב. למה דווקא הציונים החוטאים והכופרים הקימו את המדינה, והחרדים בהוראת רבותיהם ואדמו"ריהם נשארו למות באירופה? התשובה: מי יבין חשבונות שמים. מדוע רב פלוני ואדמו"ר אלמוני מתנהג בצורה שלגוי לא מתאים להתנהג? – מי יעמוד בסוד קדושים. איך זה שאנו כל כך צדיקים וטובים ומצליחים, ובפועל המצב כל כך גרוע? ומה עם עוד אלף ואחת קושיות מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים? התשובה היא "מה אנחנו מבינים, קטנים ורפי שכל שכמונו, דור אחרון יתום שלפני ביאת המשיח".

ישנה אמרה חריפה של חסידים על הרבי (לא שלהם, חלילה): רבי אינו אוכל – הוא רק 'טועם קצת', הוא אינו ישן – הוא רק 'נשכב קצת לנוח', וכל שכן שאינו חוטא – הוא רק עושה דברים שלא מבינים.

תראו אתכם המזרחיסטים, מסתבכים כל הזמן אם מותר ללמוד תנ"ך 'בגובה העיניים' או אסור, ומאמרים חוצבי להבות אש נכתבים בעד ונגד, לפי תפיסת עולמו של הכותב. הצחקתם אותנו! הצלחנו כל כך טוב לא להבין, שאין לנו בכלל שום בעיה, באמת שלא, תאמינו לי.

פתרון בקבלה

יש להודות שלא אנחנו המצאנו את הגלגל. כל דת חייבת לכלול בעקרונותיה את העובדה שמעשי האל לא תמיד מובנים, וגם היהדות בכלל זה. את הביטויים "גזרה היא מלפניי" ו"שתוק! כך עלה במחשבה" אנו מכירים מספרות חז"ל. אבל בעוד שבספרות חז"ל מוגבל השימוש בעיקרון זה למצבי חירום ואך ורק כלפי א־לוהים, הרי שהחברה החרדית החילה את העיקרון על כל אישי התנ"ך והתלמוד והרבנים עד 'הגדולים' של ימינו. אין זה חזון נפרץ לשמוע כיום אמרות "מי אנחנו בכלל שנבין את המחלוקת בין ר' אהרן לייב שטיינמן ובין רבי שמואל אויערבאך?".

מה הסיבה לכך?

אני חושב שיש כאן שתי נקודות חשובות. האחת – הצורך, השנייה – תורת הסוד.

הצורך ברור מאוד: כבר בתקופת תור הזהב של ספרד התמודדה היהדות המשכילה עם הפילוסופיה היוונית, והייתה צריכה לתת תשובות־נגד בעלות משקל לתורות שלהן היגיון ועוצמה, שלא לדבר על העת החדשה שדיברה בשם ההיגיון והאמת המדעית, והלחץ על היהודי המאמין נעשה חזק הרבה יותר. הרמב"ם והחולקים עליו כבר נחלקו בשאלה כיצד להתמודד עם כל זה. האם לאמץ בחום את מתנת החכמה ולחתור להראות שהיהדות אינה עומדת בסתירה לכך, או שמא להפנות גב ולהתמקד באמונה פנימית שכל הטוב נמצא אצלנו ואין מה לחפש שם בחוץ. את הקו הזה אימצה בגדול היהדות החרדית, במיוחד לאחר פרוץ ההשכלה והרפורמה. הרגש הרגישה היטב בחוש בריא כי עם היגיון לא יהיה שייך לנצח כאן.

וכאן נותנת תורת הסוד שירות מצוין. שהרי לימדונו רבותינו כלל גדול: הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ומה רחוק יותר מאשר המחוזות עטופי הרז של תורת הסוד. קשה מאוד להתאים את תיאור הבריאה בפרשת בראשית אל המידע שיש ברשותנו כיום, ולא יועילו לכך גם ניסיונותיהם של פרופ' נתן אביעזר בספרו 'בראשית ברא' או מאמרו מפרשת בראשית של הרב זאב וייטמן. אבל נפלא ואלגנטי לומר שכל מה שכתוב בפרשת בראשית הוא סודות עמוקים שאי אפשר להבין אותם כלל בשכל אנושי, והכתוב הגלוי לעינינו הוא רק מלבושים דמלבושים, שהמביטים בהם ולא בפנימיות העניינים הם טיפשים, כפי שכותב הזוהר (ג, דף קנב, א): "טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש" [שוטי העולם מסתכלים בלבוש התורה, הוא סיפורי התורה, ואינם מעוניינים להביט בגוף שמתחת הלבוש. אלו שיודעים יותר אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף, והחכמים, עבדי המלך העליון, אינם מביטים אלא בנשמה שהיא עיקר התורה כולה ממש].

ואפילו כאן איננו הראשונים. המהר"ל היה בין אלו שהבחינו בחדות בפוטנציאל העצום הטמון כאן, והוא ניצל את העיקרון ללא רחם. כבר כתבתי בטור "אפולוגטיקה כמו שצריך" (מוסף 'שבת', י' באלול תשע"א) שלמהר"ל הייתה נוסחה קבועה לתרץ את דברי חז"ל כשאינם מתאימים עם המציאות: הם דיברו תמיד על 'פנימיות העניינים'. הם סיפרו על היתוש של טיטוס שהיו לו ציפורני נחושת ומקור ברזל? זה לא היה באמת יתוש אלא 'כוח מחבל ומשחית'. ירושלים נמצאת באמצע העולם? – כמובן שאין הכוונה לירושלים הפיזית שנמצאת בעולם הגשמי, השפל והפחות, אלא לעניינים טמירים ועליונים. הם אמרו דברים בלתי אפשריים על עובי הרקיע ומהלך השמש? הם התכוונו לשורש הפנימי של הרקיע והשמש, ולא לעצם המוחשי. הם הרי לא בזבזו זמן על המציאות הפחותה שלעינינו, רק בעולמות הגבוהים הם עסוקים.

הסבר בבינה

גם רבי אביעד שר שלום באזילה, בספרו 'אמונת חכמים', ניצל היטב את הפוטנציאל. כל ספרו בא להראות את גדולת חכמת חז"ל על פי תורת הסוד, ובהקדמתו שנועדה לסכור פי המלעיגים על חז"ל כתב: "ראיתי והוכחתי לעיני עמי כי גדלה מאוד חכמת רבותינו בידיעת טבעי הדברים אשר בעולם השפל – יותר מכל מחקר חכמי אומות העולם!… ולכן בסתרי תורתנו הוכחתי מדוע רוב התרנגולים שחורות והלבנות אינן מולידות כל כך ביצים כמו השחורות, מדוע האווזות רובן לבנות, ואם אינן ככה אינן מובחרות, מדוע כל החמורים כריסן לבן ורובם פניהם סמוך לפיהם הוא לבן וגבם שחור, ודברים רבים כאלה…".

פלאי פלאים! כל מחקר חכמי אומות העולם הוא כקליפת השום לעומת מה שאפשר לגלות מתוך סתרי התורה, ואנו מדברים כאן רק על חכמת הטבע! מעתה צא ולמד על שאר תחומים.

באזילה עוד התיימר להסביר, אבל לאחר שגילינו את העיקרון שתורת הסוד היא המפתח לכל דבר כבר לא צריך להסביר דבר. קחו למשל את העיבוד הנפלא שעושה רבי יעקב יוסף מפולנאה בספריו למושג "אלו ואלו דברי א־להים חיים". במקורו נאמר העיקרון רק על שני דברים שיכולים באמת להתיישב זה עם זה, כגון "זבוב מצא לה, נימא מצא לה" שבמעשה פילגש בגבעה (גיטין ו, ב), שם נחלקו אמוראים מדוע כעס האיש הלוי על פילגשו, וסיפקו שני הסברים שונים. אליהו הנביא בישר לאחד מהם, רבי אביתר, שהקדוש ברוך הוא עצמו עסק בסוגיה זו והביא את שתי הדעות. לשאלתו של רבי אביתר "חס ושלום, מי איכא ספיקא קמי שמיא?!" ענה אליהו הנביא ששני הדברים נכונים. על הזבוב במרק עבר האיש בשתיקה, אבל בפעם השנייה הוא כבר רתח וגירש אותה מביתו.

במקום אחר (עירובין יג, ב) אומרת הגמרא בנוגע למחלוקות של בית הלל ושמאי כי יצאה בת קול ואמרה "אלו ואלו דברי א־להים חיים הן". כאן זה כבר נשמע אבסורדי יותר, אך רש"י בכתובות (נז א, ד"ה הא קמ"ל) מבאר היטב שהכלל הזה נכון רק במקרה של מחלוקת התלויה בסברא, אז אפשר ששתי סברות יהיו נכונות. אבל במקרה של ויכוח על עובדות שאינן עולות בקנה אחד, כגון אסור ומותר, פלוני אמר כך או כך, אין הכלל הזה תופס.

אבל תבינו לבד שהסתכלות כמו זו של רש"י פשוט מבזבזת נשק חזק מאוד, לא חבל? הבה ניתן את רשות הדיבור לבעל ה'תולדות' (פרשת משפטים, ועוד הרבה בספריו):

שמעתי מגדול אחד פירוש הש"ס אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו ואלו דברי א־להים חיים וכו'. שדברי חז"ל הוא שני הפכים בנושא אחד, כי איך אפשר ששניהם יהיו אמת? אבל הענין, כי ענין ג' קַוִּין שהם חסד ודין ורחמים, הוא מתחיל מן ששת ימי הבנין, מחסד ולמטה, בסוד 'עולם חסד יבנה', והוא בסוד ששה קצוות שהם כשר ופסול, היתר ואיסור, טמא וטהור, כי שם יש שני הפכים, אבל משישה קצוות ולמעלה הכל מתייחד ביחוד גמור ואין שם טמא ופסול ואיסור, כנודע. והנה בינה שהיא למעלה מששת ימי הבנין נקרא 'א־להים חיים', כנודע. וזהו שאמרו אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו ואלו דברי א־להים חיים – כי בבינה מתייחד יחוד גמור, וכשיורד בששת ימי הבנין, שהוא צריך לדין ורחמים, יצר הרע ויצר הטוב, עונש ושכר, אז נעשה ההפכים הנ"ל.

יש לדברים קסם, אין להכחיש, גם מלאך רע לא יוכל שלא להתפעל מברק הרעיון. אבל בכנות, מה בעצם נעשה כאן? מעקף מבריק. ההיגיון אינו יכול ליישב בשום אופן אסור ומותר, פטור וחייב, אז מה עושים, שולחים את כל החבילה לעולם ה'בינה' שהיא דברי א־לוהים חיים, ושם אין שום סתירה. לא הבנתם? נו, באמת אתם, קרוצי חומר שכמותכם, רוצים להבין בדבר הגבוה הזה ששמו 'בינה'? ואם איזה נודניק יתעקש בכל מאודו להבין, תמיד נוכל לבעוט את העניין לספירה עליונה יותר, אל החכמה – או אל הכתר שאין לאף אחד תפיסה בו לכל הדעות.

חיתוך להלכה

מה שעדיין לא הצלחתי להבין זה את ה'סכינא חריפא', את הכלל הקובע מה מותר וצריך להבין, ומה אנו לא יכולים להבין. אם הגמרא מספרת בשבחו של תנא או אמורא, הרי זה 'כפשוטו', אבל אם היא מספרת בגנותו – אין זה 'כפשוטו'. בשאלות אמוניות איננו מסוגלים להבין את כוונת הגמרא, אבל בסוגיות הלכתיות אנו דווקא כן מנסים להבין, ואנו שואלים קושיות ומתרצים תירוצים, הכול בשביל להבין. מדוע? הרי אנו ממילא לא מסוגלים להבין את שכלם העמוק של חז"ל.

אמנם יש לציין שאצל החסידים באמת המשיכו את הקו לתוך ההלכה גם כן. בשם הרבי מצאנז ז"ל מסתובבת אמרה כי בעצם איננו מסוגלים להבין כלל את אביי ורבא, כי אביי ורבא לא היו אנשים כלל אלא שני לפידי אש שירדו מהשמים, לאחד קראו אביי ולאחד קראו רבא. מי יכול לרדת לחקרם של שני לפידי אש שמימיים? ודאי שלא אנחנו, קרוצי חומר, בשר ודם שיסודו מעפר וסופו לעפר.

החסידים, אם אפשר לומר כך, הצליחו לפחות בתת הכרתם להבין את עומק הבעיה. ועל זה מלמד סיפור נחמד המתאר ויכוח בין חסיד למתנגד. המתנגד מלא בוז לחסיד ההולך אחר רבו כבהמה בבקעה, ואומר לו "אתה באמת מסוגל להיות כזה טיפש ולחשוב שרבך יודע כול ולא יכול לטעות?"

ואתה, כך החסיד, גם חושב שהגאון מווילנא לא יכול לטעות…

- אח, ודאי שהגאון מווילנא יכול לטעות. אין מישהו חסין מטעות.

וחכמי הגמרא? גם הם יכלו לטעות?

- בוודאי!

וסנהדרין הגדולה שהייתה בזמן שבית המקדש קיים גם יכולה לטעות?

- פשיטא! התורה עצמה הקדישה פרשה שלמה לקרבן מיוחד שמביאים בית דין הגדול שטעו בהלכה, ואפילו בעניינים של עבודה זרה!

אבל משה רבנו לפחות לא טעה…

- מה פתאום! משה רבנו טעה בעניין הכאת הסלע כפי שאומרים חז''ל, יעקב אבינו טעה כשהסתיר את דינה מפני עשו, יצחק טעה בעשו עצמו, אברהם אבינו עשה שלא כדין כשכרת ברית עם אבימלך, והרשימה עוד ארוכה.

- נו, אז גם א־לוהים טעה, הרי כתוב ''כי נחמתי כי עשיתים''…

עד כאן, על בורא העולם אני לא מדבר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג,