א. בדברי הפוסקים האחרונים מוזכרים סדרי עליה לתורה של ה"חיובים". עיין לבוש סימן רפ"ב שכתב את מנהג פוזנא (פנקס בית הכנסת הישן דק"ק פוזנא, הודפס ע"י הרב שמואל קלמן מירסקי בתלפיות שנה ו' עמ' 280 ואילך בהרחבה). המג"א סימן רפ"ב כתב את הסדרים על פי הלבוש בתוספת נופך משלו. ועיין גם בשערי אפרים, שער ב', וכן בביאור הלכה סימן קל"ו שג"כ פירטם (ועיין בתקנות ניקלשבורג [מהד' רות] בתקנה מ"ה בסדרי העולים. ובתקנה ל"ג כתבו שיארצהייט הוא חיוב שמשלם על עלייתו, אבל על שאר החיובים אין תשלום, והעיר המגיה שנראה שאינו חיוב גמור!). ובאליה רבה סימן קל"ו העתיק תקנות המהר"ל מפראג:
עיין לקמן סוף סימן רפ"ב בקדימת החיובים. ובאליהו זוטא כתבתי בתקנות שתיקן הגאון מוהר"ר ליווא פה פראג: ראיתי סדרן (א) ראשון חתן ביום חתונתו או בשבת אחר חתונה, (ב) ואחר כך הנער בר מצוה (ג) ואחר כך שני שושבינים (ד) ואחר כך הסנדק ואחר כך המוהל (ה) ואחר כך בעל היולדת (ו) ואחר כך היארצייט, עד כאן.
ב. ויש לעיין מה הוא היחס בין תקנות אלו לבין עיקר חיובי עליה לתורה שהוזכרו בגמ' בגטין דף ס. ונכתבו להלכה בשו"ע או"ח סימן קל"ו סעיף א':
בשבת ויו"ט ויום הכפורים, קורים אחר הלוי ת"ח הממונין על הציבור, ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר), ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור, ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם.
וברמ"א בסימן רפ"ב כתב:
ע"ה נכבד, עשיר וגדול הדור לפני ת"ח, כי אין זה בזיון לת"ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים (א"ז)... וע"ל סימן קל"ו מסדר הקרואים.
וביסוד סדר העליות, נראה שהמטרה היא "כבוד התורה" והיינו שאם אנשים חשובים עולים לתורה, התורה מתכבדת בהם (המטרה לכבד את התורה ולא לכבד את העולה, ואכמ"ל). והסדרים הנ"ל הינם בכל שבת ושבת (ועצם העובדה שיש עולים ולא אחד קורא הכל, נראה שהיסוד הוא כבוד התורה, שהרבה קוראים ומכבדים את התורה, בביחנת "ברוב עם" כפי שמצינו בעבודת המקדש).
עוד כלל בדיני עליה לתורה נאמר בגמ' במגילה לב., "הגדול שבהם גולל ספר תורה". ויש לעיין האם הכוונה היא לגדול שבבית הכנסת שלא עלה לתורה, או לגדול שבנוסף לעלייתו לתורה הוא גם גולל (וכך לכאורה נראה לדייק מלשון השו"ע בסימן קמ"ז סעיף א' עי"ש), האם מדובר בסוגיות חולקות או ש"הגדול" הינו הת"ח הגדול בעיר שאינו בעל משרה ציבורית, ואילו לעליות הראשונות קוראין דוקא לת"ח ממונה על הציבור (ועיין חידושי המסבי"ר מגילה כאן, ועיין בערוה"ש סימן קמ"ז בדרך בה הוא מיישב, ובמאירי בגיטין לגבי מנהגם, או"ז שבת מ"ב).
ג. במציאות המוכרת לנו, ברוב המקומות, לא מעלים בכל שבת את המוזכרים בשו"ע (חוץ מחלק מהישיבות או בתי כנסיות שראש הישיבה/הרב יש לו עליה קבועה ואף הם אינם עונים בדיוק להגדרת פרנס הממונה על הציבור), אולם מקפידים לתת עליות ל"חיובים" (על פי כללים אלו או אחרים).
ויש לעיין כיצד נעקר דין מפורש שיסודו בגמ' בגטין דף ס. ? ומסתבר שהטעם הוא מפני "דרכי שלום", ומניעת מחלוקת. ויתכן לחזק את הנהוג אצלינו על פי דברי רש"י בגיטין ס. בד"ה "מי קוראין" שיסוד הסדר של הגמ' (שהוזכר לעיל בשו"ע) הוא "משום דרכי שלום", ואם דרכי השלום יבואו לידי ביטוי באופן אחר של עולים לתורה, הרי שיסוד התקנה נשמר, וקצ"ע.
עוד יתכן להציע, שהעליה הראשונה היא לפרנסים ת"ח הממונים על הציבור, ורש"י פירש ע"פ הגמ' בשבת דף קיד. שהכוונה היא לת"ח ששואלין אותה הלכה בכל מקום, שהם אלו הראויים להיות פרנסי הציבור. כלומר, העליה היא לת"ח גדול שיש לו מינוי ציבור של פרנס. וכתב בערוה"ש סימן קל"ו סעיף ב':
והדבר מובן שאי אפשר לנו לנהוג כדין הגמ' שאין לנו פרנסים בעוה"ר, ואין לנו ת"ח ששואלים דבר הלכה בכל מקום ואומרה.
במציאות שלנו, הת"ח בפ"ע (ואינו בדרגה שנאמרה בגמ'), והפרנס בפ"ע, וא"כ "נתפרדה החבילה" ואף ש"ראשי כנסיות" יש לנו (ממונים על הציבור, ובבית הכנסת עיין אנצ' לתארי כבוד בערך ראש הכנסת), כיון שנתפרדה החבילה – נתפרדה.
ולדברינו לעיל, נוכל לשלב את שני ההסברים, דהיינו מעיקרא נקבעו סדרים עבור 'דרכי שלום'. ועתה שנשתנו סדרי הממונים (כפי שכתב ערוה"ש), יש להגדיר מחדש מה הם "דרכי השלום שיועילו". וכל קהילה תיקנה לעצמה סדרים ותקנות, כגון שהמבוגר מכולם יעלה תחלה וכו' (וזאת כשאין "חיובים").
ד. ויש לעיין בעיקר התקנה של המהר"ל להעלות חתן וכו' (וכן במנהג פוזנא). האם באה "לעקור" (מסיבה כלשהי) את עיקר הדין או כתוספת לעיקר הדין. שהשו"ע כתב ע"פ הגמ' שלאחר הת"ח וכו' מעלים את "כל העם" ובתוך "כל העם" יש להעלות את ה"חיובים". ואין עקירה של דין השו"ע והגמ' כלל. או ש"נעקר" דינא דגמ' (וכהצעת ערוה"ש לעיל).
ה. האליהו רבה הנ"ל כתב מעיקרא את סדר העולים כדין השו"ע ואח"כ כתב את תקנות המהר"ל ולא ביאר את היחס ביניהם. אמנם בטבלה שבבית הכנסת שבאלט נוי שול שבפראג ישנם תקנות בית הכנסת, והועתקו בקובץ קול התורה י"ח בעמ' נ"ז:
א) בשבת ויו"ט לא לכבד פנוי יהיה מה שיהיה בשום מצוה ,יהיה מי שיהיה ומכ"ש לעלות לס"ת חוץ חתן ובר מצוה.
ב) בשבת ויו"ט העולה לס"ת במקום שלישי יהא דוקא איש 'מורינו', ומרביעי עד שמיני צ"ל איש 'חבר' אבל זקנים תמימים מאנשי ישרים אינם בכלל. ואחרון ומפטיר צריכין דוקא חבר אבל חתן ובר מצוה אינם בכלל.
ג) תיקון ישן מהגאון מהר"ל הנ"ל מחיובים כסדר הזה: החתן ביום חתונתו או בשבת לאחר חתונתו דהיינו אם הוא בחור או אפילו אלמן שנשא בתולה וכן הבר מצוה והחתן בשבת שמזמרים אותו בשבת שלפני חתונתו ואם לא אפשר לעלות שניהם, יטילו גורל ביניהם ואח"כ שושבינים ואח"כ סנדק ואח"כ המוהל ואח"כ בעל היולדת. אח"כ היארצייט...
כא) לשבעה הקרואים דחוץ לא יקובל יותר מח"י אנשים וסימנך וחי בהם כתיב
נמצא, שה"תיקון הישן" לא בא לעקור את עיקר התקנות של עליות מורנו וחבר (והינו המכובדים שתורה מתכבדת בהם שנראה שיסודם בעיקר הדין שבסימן קל"ו, ולא ממש כדינא דגמ' כי כנראה המציאות הזו איננה קיימת). אלא בא להוסיף עליהם, ובכלל השבעה קרואים ניתן לחרוג רק לחתן ובר מצוה (מחמת תקנות המהר"ל), ואילו שאר הנכללים ב'תיקון הישן' יהיו בכלל השמונה עשר עולים ולא בתוך השבעה קרואים (ויש לעיין האם כל התקנות יסודם במהר"ל כמקשה אחת. או צירוף תקנות כאן). ונמצא, שה"תקנות" הינם תוספת לעיקר הדין של הגמ' (שכיום אינו נוהג כסדר הגמ' ועל פי טעמו של ערוה"ש, ותיקנו שיעלה 'מורינו' וכו').
אולם במציאות המוכרת לנו, דינא דשו"ע כלל לא קיים ברוב המקומות, ורק מעלים את החיובים (ואמנם ישנם חיובים שלא כ"כ ראינו שמעלים אותם, וכגון, מי שיהיה סנדק במשך השבוע) וכשאין חיובים על פי רצון הגבאי או תקנות קהילות.
ויש לשים לב שבלשון התקנה (בטבלא לעיל) החתן ושאר העולים לא נקראים "חיובים" אלא תיקנו שהם יעלו (מסיבה כלשהי), אבל לא מפני שיש להם "חיוב" לעלות. וכך כיון שכל אדם יש לו שמחות או אבלות חלילה, יצא שבסופו של דבר כל הקהל יעלה לתורה והרי לפנינו "דרכי שלום".
אמנם הא"ר (לעיל אות א'), וכן המג"א בסימן רפ"ב כתבו שהם כותבים את סדר ה"חיובים" ומשמע מדבריהם שהעולה יש לו "חיוב" לעלות (וכך מקובל לומר "יש לי חיוב", כלומר אני צריך לעלות לתורה).
וביסוד הדין ניתן לומר ההיפך שה"חיוב" אינו על העולה (כלומר, אין לו סיבה להשתדל לעלות אם אין אפשרות להעלותו בבית כנסת זה) אלא אלו תקנות שתוקנו כ"חיוב" על הגבאים מי יעלה לפני מי, כיון שהציבור רוצה לכבדם ולסדר את העולים מפני "דרכי שלום". ובכך מיושב ג"כ כיצד הטילו "חיוב" על אדם לעלות, כשאין לו יסוד לא בדינא דגמרא ולא בדברי הראשונים הנגלים לנו. כיון שהחיוב הוא חיוב על הציבור להעלות פלוני מכח התקנה והמנהג של אותו מקום ולמנוע מריבה וכו'.
ובספר מנהגי אמסטרדם (ברילמן) בעמ' קצ"ח כתב: "חיובים יש להם קדימה, אם ירצו לעלות לתורה", משמע, שהחיוב אינו על העולה אלא הקהל, ויל"ע האם ניתן לדייק כ"כ. ומה עוד שמכלל התקנות שם נראה שהעליות לתורה היו בתשלום, ואם אינו רוצה לשלם אינו עולה. ועי"ש בעמ' ר"ד לגבי האב"ד "חיוב ליקרא שלישי". ומשמע שהחיוב על הקהל לקרותו לשלישי, וצ"ע.
ו. אמנם יש לעיין בעיקר הדבר. מה הוא יסוד ה"חיובים" (נפרשם באיזה פירוש שיהיה וכנ"ל), שהרי אין להם יסוד בדינא דגמרא. ומדוע מי שאירע לו מאורע כלשהו הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בעליה לתורה, הן מאורע משמח (חתן) והן חלילה להיפך (יארצהייט). ונראה שמצאנו כמה כללים ועקרונות בגינם יש להעלות לתורה (ועל פי יסודי ישורון, שבת עמ' 407, ומהר"י ברונא סימן ק"פ:)
· אדם שיש מצוה לשמחו: חתן, יש מצוה לשמחו, ובפרקי דר"א פי"ז נאמר שבזמן המקדש היה הולך בדרך שונה מכולם, ועתה משמחים אותו בבית הכנסת. ונראה שמכאן גם להעלותו לתורה לשמחו.
· יום חינוכו: בר מצוה, "יום חינוכו" דהיינו חינוך למצות תלמוד תורה דרבים.
· כקרבן תורה: בעל של יולדת ששבת ראשונה שבאה לבית הכנסת, ומטעם החיוב של "קרבן תודה" והרי זה מעין קרבן תודה (ולפי"ז כל מי שיש לו על מה להודות יכול להיכלל), ועליה לתורה היא מעין קרבן תודה. והטעם או שהבימה כמזבח והרי הוא כעולה למזבח.
· זכות לנפטרים: יארצהייט – מעלת הברכות שמזכה את הנפטר, ולכן יש מעלה בהפטרה שיש בה ברכות רבות (עיין שו"ת נחלת שבעה ל"ח). (ולגבי חיובי קדיש וכו', נראה שהקודם הוא זה שאבלותו מן התורה וכו')
· פירסום עושי מצוה: - בשו"ת מהר"י ברונא סימן ק"פ, כתב ש"בעל ברית" קודם לאבי הבן (בשבת שקודם המילה), כי אבי אינו עושה כלום, ואילו הסנדק ביום המילה (אם אירעה מילה בשבת), הרי הוא עושה מצוה, ומדבירו נראה שהעלתו לתורה היא כדי לפרסם עושי מצוה (ועי"ש שיש מנהג להעלות לתורה מי שקונה טלית חדשה, לפרסם חיבוב עושי מצוה).
ז. הן המהר"ל והן בתקנות פוזנא והביאור הלכה (ותקנות ניקלשבורג), ציינו את החתן בראש (ואכמ"ל אם בשבת קודם החתונה או אחריה). ונראה שטעם הדבר הוא שחתן עולה לתורה מכח חיוב הציבור לשמחו. ונמצא שעלייתו הינה "חובת הציבור", וחובה זו קודמת לשאר העולים שאצלם מדובר בענין פרטי שהציבור "מעניק" זכות לאדם הפרטי. והמהר"ל אף מוכן לחרוג ולהעלות חתן בשבעה קרואים (נגד עיקר הדין).
ח. עליית בר מצוה נזכרת אחר עליית החתן (מהר"ל, ביאור הלכה), ונראה שהטעם הוא שמדובר בקיום מצוה של קריאת התורה בציבור בפעם הראשונה, ולכן הוא קודם (וגם בכלל שבעה קרואים), לשאר שלא מדובר במצוה "פרטית" שלהם אלא חיוב "חיצוני" (לע"נ, לפרסם עושי מצוה).
ט. למהר"ל, אחר חתן ובר מצוה, מגיע תורו של הסנדק והמוהל, וזאת מהטעם של "לפרסם עושי מצוה". כלומר אחר עליית חתן בר מצוה שהוא "עושה מצוה" בעצמו בפעם הראשונה. אנו מפרסים עושי מצוה אחרים, והטעם הוא שיש בזה לעורר את הציבור למצוות.
י. יארצייט, הוא האחרון ברשימתו של המהר"ל, והטעם הוא שמדובר ברצונו של אדם פרטי לזכות נפטר פרטי (ועיין מש"כ על יאאצהייט במנהגי ניקלשבורג), וכיון שכך האחרים שיש בהם או צורך הציבור או עשיית מצוה קודמים לו, ועדיין יש לברר יותר.
יא. ובמנהג פוזנא, שמביא המג"א מוזכר שמעלים בעל מוסף, בעל תוקע. יתכן שהדבר כלול ב"עושי מצוה". ואולם נראה שיש להם מעמד חזק יותר, כיון שבימים אלו הם אנשים מכובדים וממילא יש כבוד התורה בהעלאתם לתורה, ונמצא שבהעלתם יש מעין דינא דגמ' ולכן יש מקום לומר שקודמים לאחרים (ואכמ"ל ביכולת למחול).
