חמורו של בורידאן: מטא הלכה במשנת הרב גדליה נדל ע"ה

אנחנו נרתעים מפסיכולוגיזציה אבל אולי זו עצמה בעיה פסיכולוגית?

בעל

אתה מושך אותי לכתוב כאן...

כוונתי ב"פסיכולוגיזציה" לנסיון לייחס מניעים ואופי לאדם שידוע עליו מעט מדי ולעשות מזה כלל התנהגות.

לומר ששמאי היה אדם קפדן כי רצה להיות קפדן, זה רעיון שמופיע בתנועת המוסר ויכול להיות אמיתי. בסגנון שמצוי בפסיכולוגיה מודרנית יותר, אפשר לנסות לשער מה היתה האיסטרטגיה לחיים שלו, ומדוע קפדנות נראתה לו חשובה, מועילה ונכונה לפי התורה.

לחפש מניעים מסוג אחר, או לבצע הכללות על מעט מדי מידע, לא נראה לי שזה נכון, לא כלפי גדולינו ולא נכון מתודולוגית. אבל כאמור לא קראתי את כל הספר. אולי הוא טוב ממה שאני זוכר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

שיבולאיו

כל אחד מהנושאים שהעלית ראוי לאשכול, או יותר מאחד, ובענוותך הסתפקת בשאלה צנועה.

אם אוכל, אנסה לסכם יותר מאוחר היום באשכול מיוחד לדבר מהו "כוח דהיתרא עדיפא". לגבי מטא הלכה באופן כללי, יש שימושים שונים למונח זה, והצעתי לעיל איך אני משתמש בו. הספר "פילוסופיה של ההלכה" עם מספר מאמרים חשובים מסכם את מה שהיה קיים במחקר עד לזמנו, לפני כמה שנים, וכמדומה שבהקדמתו הוא מביא שלוש שיטות שונות לשימוש במונח זה, שיש ביניהן מן המשותף אבל גם מן הנבדל. האם לא סוכם הדבר כאן ובאשכולות אחרים? פשוט זה ארוך ומורכב לסכם ואין זמני בידי כרגע.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני רואה שטעיתי וחשבתי שתגובתו של שיבולאיו למעלה היא האחרונה באשכול, ולמעשה כבר סיפקתי תשובה חלקית לעיל...

לגבי ההשוואה לאריסטו ולניסויים מתקדמים שעומדים על הבעיה, זה מעניין ביותר ותודה על החומר. כשאפנה אשנה. (אמירה זו אינה רק הבטחה שקשה לקיים אלא גם רמז למה שאמרו חז"ל ב"פרקי אבות" שלא להתנסח כך כי מי יודע אם יימצא זמן. אבל כרגע אין לי).

שיבולאיו

אני מכיר קצת את הנושא שהבאת
מצטט קצת מהסיכומים למבחן בקורס 'פסיכולוגיה פיזיולוגית' (מבוססים על 'הפיזיולוגיה של ההתנהגות' מאת ניל קרלסון, מתורגם לעברית):


------------------------------------

מבחינה אנטומית הקורטקס הקדם מצחי הגחוני (vPFCx, ventro pre-frontal cortex) הכולל את הקורטקס הקדם מצחי גחוני-מדיאלי ואת הקורטקס האורביטו פרונטלי, מעורב בעיכוב התנהגויות תוקפניות. ההסבר לכך שהוא מגשר בין תהליכי חשיבה לתהליכים ריגושיים (בהם מעורבת האמיגדלה)– הוא יכול לעורר או לעכב אזורי מוח המעורבים בתגובות ריגושיות והוא עושה זאת בהתאם לתכנים גבוהים יותר של חשיבה. הוא מפעיל תגובה ריגושית בהתאם לחשיבה על פעולה מסוימת, וכאשר מדובר בפעולה לא מוסרית הפעלת תגובה ריגושית שלילית משפיעה על השיפוט ויכולה להביא לעכבת ההתנהגות; ומצד שני החשיבה יכולה לדכא (למשל כאשר הוא מבין שזה לא המקום להתפרץ) את התגובה הריגושית. בדומה, הוא מעורב בתהליכי הכחדה, ובהפעלת תגובה ריגושית כאשר מצפים לגירוי שלילי.

עדויות מחקריות:

• מחקר התנהגותי של בכרה: נבדקים בריאים, פגועי קורטקס קדם מצחי גחוני-מדיאלי ופגועי אמיגדלה השתתפו במשחק הימורים, שבו היו כמה חבילות של קלפים שבכל אחת חלק מביאים לרווח וחלק להפסד, אולם בחלק מהן ההפסד היה גדול מהרווח. נמדד אצלם שינויים במוליכות החשמלית של העור (אינדיקטור של עקה) כאשר בחרו קלף מהחבילות הרעות: אצל בריאים שינויים כאלו נרשמו לפני שבאו לשלוף קלף מהחבילה הרעה, אצל פגועי קורטקס קדם מצחי גחוני רק לאחר שבחרו קלף מפסיד ואצל פגועי אמיגדלה בכלל לא. חלק מהנבדקים הבריאים דיווחו שנמנעו לבסוף מלבחור קלף מהחבילה הרעה כי 'יש תחושה רעה לגבי זה' (עוד בטרם הבינו באופן מודע את ההבדל בין החבילות). למחקר זה שתי מסקנות: שיפוט תלוי בקיומם רגשות שליליים, והקורטקס הקדם מצחי מעורב ביצירת אותן רגשות שליליים. גם מחקרי הדמיה תפקודית מאששים שיש פעילות מוגברת בקורטקס הקדם מצחי הגחוני בעת קבלת החלטות שיש סיכוי לתוצאה שלילית, כמו גם בדילמות מוסריות ובעת ציפיה לגירויים שליליים.
• פסיכופתים מראים פעילות נמוכה ונפח קטן יותר של הקורטקס הקדם מצחי הגחוני, בעיקר כשמדובר באנשים שמבצעים פשעים מתוך סערת רגשות (חוסר יכולת לשליטה עצמית, בניגוד ל'רצח בדם קר'). בדומה, מחקרים התנהגותיים מראים שהם נכשלים בקבלת החלטות מסוג זה שבמחקר של בכרה.

------------------------------------

עד כאן לשוני

"קול קרקורי המטיפעונים והמוחים גבר על קול קרקורי התרנגולים אשר לטבח נלקחים.
וזה מזכיר לי מעשה נאה עד מאד, אשר נוכחתי בו אצל מו''ר ג''ן נעול זיע''א (ר' גדליה נדל).

באחד מימי הפורים העעל''ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מו''ר נ''ע, ועל ידו ישב שכנו - ידידו, ר' יודל שפירא.
בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, (א.ה. הלא הוא בעל ה'ערבי נחל' המפורסמים שר' חיים ממליץ עליהם בחום... עיין בקירה של Ruchama Gwirtz אודותיו...), והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית החו''ב זללה''ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו - כנהוג - את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות חבילות שי נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו''ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה''ל: נו, דרכי האמורי. עכ''ל.
ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחרה אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על הדבר הזה אשר השמיעו חתנו הנז'.
ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלם מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי''ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!

חיוך האיר את פניו של מו''ר למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: נאמן עלי הדיין, וצדקו דבריו של ידידנו חו''ב.
וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!

ויען מו''ר ויאמר:
מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם.
ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ''א הפכם?
לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום.
והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.
ואמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.
ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו נ''ע, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ''ד תעניתים ועוד כהנה.
ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.
אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו''ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי. כה היו דברי מו''ר, דברי חכמים כדרבונות.

וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.

אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר, ראה עני, אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו, בשבט עברתו, שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.

ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, ככתוב, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם.

אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה, כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.

ותרב השמחה למעלה ראש"