ניצבים וילך

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

ובסוף הספר כתוב    וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:

כמדומה שהקושי מתחיל רק אם אנו קוראים את המלים בצורה דווקאית מדי.

"לא אוכל עוד לצאת ולבוא". זה מה שהרגיש משה, וכמובן זה מדבר על הנהגה. יתכן שהיה יכול עדיין להנהיג באופן כללי, או לשמש כחותמת גומי על מסמכים שיוגשו לו לחתום (משל אקטואלי שלא היה שייך בצורתו זו אז). אבל הוא ידע שמבחינתו הוא "גמר את הקריירה". עם ישראל זקוק ליותר ומגיע לו יותר. ומשה גזר על עצמו לוותר על מקומו.

ועוד ראיה, שגם ה' אמר לו שלא ייכנס לארץ, וזו הסיבה, כשלון כוחו (ולאו דווקא הגזירה מחמת ההכאה בסלע, אם כי יש ליישב). משה משתמש בהוראה של ה' כדי להצדיק לעצמו את הטענה שהוא כבר לא יכול.

לעומת זאת, הסיום שמשה עדיין היה בכוחו מציג את עמדת המספר, לא את תחושת משה. ומלבד זאת, האם לא צריך אדם להיות בכוחו במידה מסויימת לפחות כדי שיודה שמבחינות אחרות זה כבר לא זה אצלו?