אימת הדין תלוי אם אתה אשכנזי או ספרדי?!

שמא יש קשר לתפיסה המסורתית בחסידות אשכנז לתפוס את המציאות בשחור ולבן, או במלים אחרות להדגיש את 'מדת אמת' של הקב"ה, ולכן ר"ה הוא המרכזי ויוה"כ משני. לעומת התפיסה הפרגמטית המסורתית הספרדית שתופסת את החולשות האנושיות כתוצר מובנה של המציאות ואז יוה"כ הופך לעיקר ור"ה הוא יום של הגשת חשבונות, מה לעשות, כי כך הסדר הראוי, אבל לכולם ברור שבזה אי אפשר לסיים, חייבים את ה'המצא לנו מחילה בשעת הנעילה'
לקאהן
1.מהן לדעתך התוצאות המעשיות,בחיי יום יום ,של התפיסה המסורתית הספרדית שתופסת את החולשות האנושיות כתוצר מובנה של המציאות?

2. איך תופסים האשכנזים את החולשות האנושיות?
3. האם תוכל לפרט ,בהקשר זה,את תפיסתו של יונה בהקבלה לתפיסה האשכנזית.

צענע כדרכה, לא תבייש את גדולי הדמגוגים יושבי אולפני התקשורת. לתפיסה (התרבותית-סוציאלית, אגב. לא אידיאלית) האשכנזית, תדביקי את צמד המילים 'שחור-לבן'- מילים עם קונוטציה פרמיטיבית-עקשנית-ראש בקירית. ואת התפיסה התרבותית המזרחית תכני 'פרגמטית'.

זהו. כעת הכל ברור.  מובטח לנו כי הקורא ישתכנע איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם.

את לא תביני שזו בדיחה? לא תצליחי לשייף את השפיצים של הריבוע שלך?  חלאס, די לחפור!  כל עדה וסקטור עם המאפיינים התרבותיים שלה. זה לא שאחד יותר טוב מהשני, לכל אחד המעלות והחסרונות שלו! ואין הבדל מהותי בין החילוקים הנדונים בהודעתך, לחילוקים בין המאכלים, מצבי הרוח, יחסי המשפחות והחמולות וכו' וכו' שיש בין הקבוצות השונות.

ייתכן, 
אין הקבלה צריכה את עזר הפילוסופיה או הפסיכולוגיה.
כל מי שמצדיק את הקבלה בהיות מסבירה בשפה אחרת את הפסיכולוגיה או הפילוסופיה חוטא לאמת.
הקבלה באה להסביר את:
א. ההמשכה
ב. ההשראה 
ג. ההשפעה
ד. ההנהגה האלוהית בבריאה.

כהן,
יפה מאוד תראה בר"ן על הרי"ף  בדף טז במסכת ראש השנה שמפרש שהמנהג של סליחות כל הארבעים יום הוא משום ימי הרחמים והסליחות, ואילו המנהג של אמירת הסליחות מכה באלול הוא משום בריאת העולם שמתחילה בכה ועיקר עיצומה בראש השנה.

צענע את צודקת הפעם. סליחה.

מקאן

איקון ירוק על דבריך היפים על ההבדל בהתייחסות לראש השנה ויום הכיפורים. מעולם לא שמתי לב לדבר זה ויתכן שאתה צודק. בכל אופן, האבחנה חשובה!

אולי תרצה לעיין במשהו שכתבתי פעם על ספר יונה למטרה דומה,

"המסר של יונה"

היום ראיתי סרטון מזעזע של הירצחו של יהודי ע"י ערבי (לפני כמה שנים, בעיר העתיקה בירושלים).
רואים שם את הנרצח, לפני שנדקר (נראה לי שזה אחרי הדקירה הראשונה) כשהוא שוכב על הרצפה ומנפנף ברגליו בנואשות במטרה למנוע מהרוצח לדקור אותו (שוב).

בערך ככה היתה ההרגשה שלי מקודם כשאמרתי סליחות, אשכנזיות כמובן. זה סוג של נפנוף רגליים מל רוצח ותחנונים אל התליין. (אנא, אל תרצח, אל תחסל. גם ככה אני כבר סובל)
לעומת זאת, מהפעם (היחידה בחיי, לבושתי) שהשתתפתי בסליחות ספרדיות, ההרגשה הזכורה לי שונה לחלוטין. הרבה יותר כמו בן שמדבר אל אביו ומפייס אותו, מאשר נפנוף רגליים מול רוצח אכזר.
אולי גם האוירה והלחנים עושים את ההבדל.

הבושה והחרפה , למי?