|
|
| נשלח ב-5/10/2011 08:35 |
 |
| |
אנימקבל את דבריך שהכל תלוי ברמה של ההפרעה,ואני בעצמי מכיר אחד שעבר טיפול נכון ויצא מזה לגמרי,אבל יש מחלות,כמו מאניה דפרסיה שאני מאמין שגם בהם יש דרגות של קושי,וכשהן קולות אפשר לצאת מהן בטיפול נכון,אבל בדרגה קשה שזה משבש את כל החיים לתקופה ארוכה,אין פתרון רק תרופות וכשם לא עוזרות,אז אין פתרון אחר
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 09:15 |
|
| |
תמניא- קודם כל, דברתי על חיזוק הרצון באופן כללי. לפחות לי יש בעיה גם בנושאים חסרי קונפליקטים (לדוגמא, שטיפת כלים. אם כי אני בטוחה שעם קצת רצון טוב ניתן למצוא סיבה עמוקה גם לכך...). אחרי שהרצון יתחזק בנושאים הקלים, נעבור לנושאים הכבדים יותר. לגבי התפישה הרווחת והנוחה שהתת-מודע שולט בנו, אני לא חושבת שזה נכון. אם אנחנו מודעים לכך שקיימת בעיה כלשהי, גם בלי תובנות עמוקות באיזה שלב היא נוצרה, אנחנו יכולים לבחור אחרת. לדוגמא, אשה שחווה חרדה מחוץ לבית, יכולה לבחור לעבוד על זה (לאט לאט, כמובן), גם בלי להבין מה בדיוק גורם לחרדה. רונית ואני ניהלנו מספיק דיונים איזו שיטה יעילה יותר.
אני רוצה לחזק את דבריה של רונית. יש חולי סכיזופרניה שהצליחו להגיע למצב שהם מבינים אלו חוויות הן פסיכוטיות ואלו מציאותיות, והם מסוגלים להתעלם מהפסיכוטיות וכך לנהל אורח חיים רגיל לגמרי, בזמן שמרבית הפסיכיאטרים היו טוענים שהם צריכים אשפוז. בהקשר הזה ניתן להוסיף שתפישת העולם שלראות/לשמוע דברים שלא באמת קיימים במציאות (או ליתר דיוק, שאנחנו לא מאמינים שקיימים) זו בעיה, היא תפישה מערבית שאינה מחוייבת המציאות. יש ספר נפלא ומומלץ מאוד שכתב פסיכיאטר ישראלי שעבד באפריקה "אלים שחורים, רופא לבן" שמספר ששם כולם, לא רק ה"חולים", רואים דברים שהוא לא ראה (לדוגמא, גמדי יער). נראה לי שאנשים מאמינים בתוך עולם חילוני יכולים להבין את זה. יש הרבה אנשים שטוענים שאנחנו מדברים עם החבר הדמיוני שלנו. מה שחשוב זה שהחוויה ממש לא דמיונית ושהיא מתאימה לסיטואציה.
תוקן על ידי לא_מתביישת ב- 05/10/2011 09:19:28
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 10:25 |
|
| |
אני לא חושבת שטיוח יעשה את העבודה!
ולי באופן אישי מפריע שרק מנסים לייפות מציאויות קשות ומחלות כרוניות כמשהו שעם עוד טיפה מאמץ- יעבור..
יש לעיתים, צורך להפנים את זה שלא הכל הוא בר ריפוי והולכת להיות התמודדות עם המחלה לכל החיים, ורק אחרי שהפנימו את העניין הזה, ניתן להתחיל לחשוב על איך ממזערים את האויב במקסימום!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 10:29 |
|
| |
ציפור, 
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 11:09 |
|
| |
אני חושב שישנם דברים שאמנם אפשר לגבור עליהם רק אם אתה בעל כוחות מאוד מיוחדים,אני מכיר אחד מגדולי הרבנים שאני במצבו היתי כבר מאושפז,רק הוא בכוחתיו הבלתי נתפסים ניצח,לא כל אחד יכול,צריך כוחות כמו הרב שך והרה אוירבך זצ"ל שביום אחד הפסיקו לעשן,כמעט ואף אחד לא יכול,אבל זה אפשרי
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 11:56 |
|
| |
תצמה- אכן מאניה דיפרסיה היא דוגמא רלוונטית להפרעה שבה המרכיבים הביולוגים (גנטי, תהליך פירוק הכימי, ייצור לא תקין של הורמונים) תופסים מקום מאד משמעותי ומכאן גם הטיפול התרופתי מורכב (כמה סוגים) . אחד הדברים החשובים בהפרעה זו היא למנוע את האפיזודה המאנית הבאה ולכן הטיפול התרופתי הוא פעמים קריטי בבחינת מניעה.
ההתמודדות עם הפרעות נפש היא לעולם לא טשטוש המציאות , אדרבא הטיפול הוא לרוב אינטנסיבי, ארוך ולא פעם משולב ומקיף.
כל קיצורי הדרך אולי מספיקים לשטיפת כלים או לזריקת זבל (ויש שגם לזה לא די)
בברכה,
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 16:03 |
|
| |
אני רואה לפי התגובות שלא הסברתי את עצמי היטב. משאלתו של תצמה הבנתי (אולי בטעות) שהכוונה לקשיים רגשיים ולא למחלות נפש שנכללות בDSM ("אני לא מתכון לחולי נפש ממש"). את הסכיזופרניה הבאתי בתור דוגמא קיצונית שמחייבת את המצבים הפשוטים יותר. עם זאת, אני לא מבינה את האמירה של רונית על "קיצורי דרך" (בעיני קיצור דרך זה לדבר שנים על הילדות במקום להפשיל שרוולים ולעבוד). האם לא היית צריכה כוח רצון כדי, נניח, לסיים את הדוקטורט? ואם זה בא לך בקלות, האם אינך מכירה אנשים שהתקשו, התאמצו, ועשו זאת? כל מה שטענתי זה שמי שמתקשה בנושאים שונים של כוח רצון, יכול לאמן אותו. וכן, צריך להתחיל תמיד ממשקולות קלות. ציפור- לא מדובר בקצת מאמץ, אלא בעבודה קשה שאורכת כל החיים. הרבה יותר קל לשכב על הספה ולצפות שהדיבורים והתרופות יעשו את כל העבודה.
תוקן על ידי לא_מתביישת ב- 05/10/2011 16:07:09
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 17:21 |
|
| |
אני מבינה שאת מתנגדת לטיפולים פסיכולוגיים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 17:35 |
|
| |
| תצמה כתב: |  | האם יש מצב של הפרעה נפשית ללא פתרון,אני לא מתכון לחולי נפש ממש שבאמת אין להם פתרון קבוע,אלא רק להפרעה נפשית המקשה מאוד על חיי היום יום
|
|
מכאן נובע הבלבול. ההבדל בין הפרעה נפשית לחולי נפש אינו ברור די צרכו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 18:59 |
|
| |
| לא_מתביישת כתב: | | בעיני קיצור דרך זה לדבר שנים על הילדות במקום להפשיל שרוולים ולעבוד).
הרבה יותר קל לשכב על הספה ולצפות שהדיבורים והתרופות יעשו את כל העבודה.
16:07:09 |
|
אני מוחה בכל תוקף! לשכב על הספה או במקרה שלי לשבת על הכורסה (למרות שקורצת לי הספה) זו עבודה קשה ויסודית . אף אחד לא עושה לי את העבודה . הדיבורים הללו הם אינם דיבורים בעלמא הם לעמוד מול המראה ולעבוד על עצמי בלי מריחות ובלי הכחשות. עד אז מרחתי את עצמי שזה עניין של רצון ועוד קצת ועוד קצת, וכולם אמרו לי את יכולה אם רק תתאמצי ו..גורנישט מיט גורנשיט!
מתנצלת על ההתפרצות.. לא אישי.. רק לעניין שמי שלא מכיר מה זה להיות בטיפול לפעמים חושב סטריוטיפי
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 19:13 |
|
| |
ציפור- ממש ממש לא. אני רק חושבת שישנן שיטות שלא מכירות את מקומן (וקצת מזכירות את התגובה הראשונה שלי באשכול זה...). אני יכולה להגיד מהמקום האישי שלי, ששנים של טיפולים דינמיים לא נתנו לי את מה שכמה חודשים של טיפול קוגניטיבי נתן (ותאמיני לי, החומרים שלי קלאסים לטיפול דינמי). מטרת כל טיפול היא להעמיד את המטופל על רגליו. יש משהו ממכר בטיפול הדינמי שמנוגד למטרה הבסיסית הזו. אחת החוויות החזקות שלי בהקשר הזה היתה אחרי שהפסקתי באמצע טיפול מאוד אינטנסיבי. הלכתי ברחוב, היתה לי חרדה שאאנס והרגעתי את עצמי בעזרת נשימות עמוקות ומחשבות בנושאים אחרים. פתאום קלטתי שבמשך כל תקופת הטיפול, הייתי חופרת עמוק עמוק בחרדה ומעצימה אותה כדי שיהיה לי תירוץ להתקשר לפסיכולוגית. בטח רונית היתה מסבירה שהייתי צריכה לחוש בטחון שאמא שלי לא נתנה לי יאדה יאדה יאדה. בפועל, בשנים של הטיפול סבלתי מהמון חרדות כאלו ומאז שלמדתי לשלוט בהן (בכוחות עצמי, זה היה עוד לפני הטיפול הקוגניטיבי), הן נעלמו. ולא, לא צצו אחרות במקומן...
אותו הדבר לגבי התרופות. הגעתי למצב שכל פעם שהרגשתי רע, הייתי הולכת לפסיכיאטרית שתעלה לי מינון, עד שהבנתי שאם לא אקח את עצמי בידיים, לא אצא מהדכאון. אז עשיתי "קיצורי דרך" כמו סדר יום מחייב וכדו'. כשחזרתי למעגל חיים סביר גיליתי שאני כבר לא צריכה את הכדורים. ברור לחלוטין שלא הייתי יכולה לעשות זאת בלעדיהם, אבל פריצת הדרך התרחשה רק שהפסקתי לסמוך עליהם והתחלתי לסמוך על עצמי.
אני לא אומרת שטיפול דינמי בהכרח מזיק לכולם בכל מצב. אני רק אומרת שיש מצבים ששיטות אחרות יהיו יעילות יותר והכי חשוב, שאין הדבר תלוי אלא בנו.
מטפלת- אני לא באמת חושבת כך. התגוה המזלזלת היתה בהמשך לאמירה של רונית.
תוקן על ידי לא_מתביישת ב- 05/10/2011 19:53:11
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 20:12 |
|
| |
מעניין איך כל אחד חווה אחרת. החוויה שלי מהטיפול הפסיכוטרפיה מאד שונה משלך לא_מתביישת. אני מרגישה בפירוש שאני 'מפשילה שרוולים' ומתקדמת אומנם לא בצורה של סדר יום אולי כי לי אין בעיה כזו אני יותר מידי פרפקציוניסטית וביצועיסטית. אבל החרדות שלי היום הרבה יותר מוכלות ובכלל השתניתי בצורת החשיבה שלי וכל מיני התייחסויות..כאילו התבגרתי בחוץ למרות שבטיפול אני יכולה להיות מאד ילדותית אבל בגדול החוויה שלי טובה אמיתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 22:41 |
|
| |
נראה שהדיון בהפרעות נפש מעורר איכשהו תחושות בלבול, חוסר מובנות ותהיה - למה הוא התכוון בשאלתו? רגשי או נפשי? האם יש הבדל בין הפרעה למחלה? בין מוח לנפש, האם מספיק רצון או צריך תרופות? ובכלל האם יש ריפוי? ומהי החלמה? האם עבודה על הרצון זו דרך הקלה או דרך חיים? האם הרצון הוא רק מודע או משהו נסתר? מי שולט על מה? והאם יש בידינו בחירה? ומהי עבודה טיפולית? קוגנטיבי או דינמי? האם לשכב על הספה או לשבת על הכורסא או לעמוד על הרגליים? ומהי הדרך הקצרה? ומהי הדרך הנכונה? והאם ישנה רק אחת...
הדיון מבלבל או אולי מעשיר?...
גמר חתימה טובה לכולם
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2011 22:45 |
|
| |
לא מתביישת- אני מעריכה את בתגובה שלך מאד!! ואת אכן צודקת ביחס למה שכתבת על סוגי טיפול שונים לאנשים שונים.
אני חושבת שבפורום הזה משתמשים אנשים שאוחזים ב2 קצוות הסקאלה ולכן זה יוצר מצב מורכב ועדין שיש להלך בו טיפין טיפין..
לדוג- מנקודת המבט שלי ומהחיים שלי- קשה לי לעמוד מול ייפוי מציאות קשה וקדורנית.. למרות שאני מבינה את רונית ואת האחרים שכן יעשו זאת ולו בשביל הקצה השני שבסקאלה...
הבנתוש?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 00:19 |
|
| |
צפור - אין אני יודעת למה התכוונת באומרך שאני מייפה את המציאות הקשה, אך אין ספק שאני אופטימית וחדורת אמונה באדם וזאת הודות בין היתר למטופלים שזכיתי לפגוש אשר עברו וחלקם עדיין עוברים תהליכי שינוי פנימיים מאד משמעותיים.
אני גם מאמינה שמה שמתאים לאחד לא תמיד מתאים לשני, וצריך לראות את העומד שלפניך.
בברכת לילה טוב
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
|
