השערות של חז"ל

לגבי הבנת הפסוק וישכב את בלהה שלא כפשוטו זה לא רחוק מהפשט יותר מעין תחת עין שאתה מפרש שהיה ראוי להוציא את העין [וכך אמנם נהגו בתרבויות הסמוכות] , וכך לגבי וישכב יש לפרש שהמעשה שעשה נחשב בחומרתו שווה ערך לשכיבה. וכבר מצינו לרז"ל שהפליגו במוסריהם בדברים כאלו ואמרו המסתכל באצבע קטנה כאילו וכו'. הרי שגישת התורה וחז"ל שכל כניסה שלא כראוי למערכה האינטמית שבין אשה לבעלה נחשב כמו בעילה.

יש להוסיף לזה מה שכתוב אצל בני עלי [שמואל א' ב' כ"ב] אשר ישכבון את הנשים. ורז"ל פירשו ששהו את קיניהן. אם כי גם כאן אפשר שכוונתם לדרש ולא לסתור את הפשט [וכן משמע ברש"י שם] מ"מ המסר שבמאמרז"ל זה הוא שהתערבות ביחסי אשה ובעלה יכול להיחשב חמור כמו בעילה. וממילא גם אצל ראובן הבינו כן.

וכבר הביא שותפי את הדוגמא ממה שאמר ה' ליהושע גבי עכן. שהתנ"ך יכול להגזים בחטאים קטנים להחשיבם גדולים מאד.

לגבי דוד, נכון שחז"ל בהלכה מתייחסים לזה כפשוטו. אבל זה עדיין לא מוכיח שסברו שהעובדא היתה כפשוטה ממש. כי אפשר שחז"ל הבינו שמכיוון שהפסוקים נכתבו באופן זה עלינו ללמוד מהמשמעות שבאופן זה גם לגבי הלכה. כלומר הלימודים של חז"ל מהפסוקים מבוססים על מערכת הפסוקים שיש, לא על מה שקרה בפועל. וממילא אפשר שגם מי שדרש בכתובות שהחטא היה כפשוטו מודה שבמציאות ההסטורית היא לא היתה כך, אלא שהוא דורש מהפסוקים שכתוב בהם כך [מקווה שמובן]

לגבי לומר שיש בכל דבר מחלוקות בחז"ל ושגם מעשה דוד וכו' שנוי במחלוקת זו, זו טקטיקה ידועה של הרמב"ם לעשות מחלוקות בין חז"ל גם בדברים שהם לא מפורשים. אבל לענ"ד צריך יותר ביסוס לעשות מחלוקת. ורק זה שבמבט ראשון נראים הדברים סותרים לא הופך אותו למחלוקת כי אפשר ליישב כל דבר וכמו שנוהגים בהלכה שלא עושים מחלוקת על חנם כך יש לנהוג באגדה. [אבל זה תלוי באמת במחלוקת ראשונים]

לענין האג'נדה, או התכליות והמטרות של חז"ל בדרשותיהם. אכן יש למצוא רבים כאלו. אך אחד מהם, הגלוי וידוע ושייך לנושאים שהעלית, הוא שחז"ל נוהגים. אם מסופר שהוא היה רשע הרי שהוא היה רשע גמור ועבר עד כמה עבירות חוץ ממה שמסופר עליו. כך למשל גבי עשו אמרו עליו שעבר חמש עבירות באותו יום וכו'.  ואם הוא צדיק עושים אותו לצדיק גדול יותר. במילים אחרות, חז"ל רוצים תמיד לשבח את הצדיק ולדרוש עליו רק טוב, ולגנות את הרשע ולדרוש עליו רק רע. ואם יסופר דבר טוב על רשע, ימעיטו אותו שזה יהיה טוב פחות, ואם יסופר דבר רע על צדיק ימעיטו אותו עד שלא יהיה כמעט רע בכלל.

וכך עשו לגבי חטאי דוד וראובן. וכו'.

ולייחס את זה לאפלוגטיקה זו השערה בעלמא וצריך לזה הכרח יותר משמעותי. בפרט אם נצרף לזה שלא תמיד הם ממעטים את החטא, לפעמים להיפך.

חוץ מזה, שגם אפלוגטיקה היא חלק מהמטרות שלהם.

עד כאן כרגע

התנ'ך אינו ספר הסטוריה. מופיעים בו איזכורים היסטוריים רבים, אבל אלו משרתים כוונה מוסרית ואינם דיון היסטורי. מלבד החשמונאים שפעלו מתוך תפיסה גאופוליטית נבונה, אבותינו התעלמו מן המציאות והעם שלנו שילם על כך מחיר יקר מאד מאד. הבעיה היא שעד היום אנחנו עוצמים את העינים ומסרבים להכיר במציאות כפי שהתרחשה באמת. הסיפור שמספרים לנו על עניני חנוכה מתאים לילדים עד כיתה ב' בבית הספר העממי. כשאנחנו, המבוגרים, תופסים את המציאות כמו ילדי הגן, הרי שאנחנו מצויים בבעיה חמורה שהמחיר עליה כואב ביותר.