אני יושב לי במלון בהליפקס - קנדה מאחורי שולחן כתיבה עם הלפטופ שלי ומסביבי מתעופפים דפי תווים, וספרי רה"ש ויום הכיפורים. כך אני ממשיך לשחזר כבר חודש את התפילות, הנעימות והניגונים המיוחדים לימים אלה, מנסה להבין את המילים ולתרגם אותם למוזיקה שתתאים לרחשי הלב של אלה שעדיין סוחבים את עצמם (אם ברגל אם בדרכים משונות אחרות) לבית הכנסת כדי להתחבר מעט למה שעוד נותר מיהדותם.
אך הפעם מתחולל אצלי משהו מעניין.
כן, כבר חודש אני שומע, מאזין ומקשיב למוזיקת הימים הנוראים כפי שהיא מושרת אצל בני עדות אשכנז ומרגיש מחובר מאי פעם, עד לאותו רגע שגרם לי לטלטלה עזה. יום לפני הטיסה, כשאני עוד בשעות האחרונות בבית הספר, אחד החברים זמזם נעימה מהסליחות של בני עדת התימנים. הצליל תפס לי את האוזן בחזקה מנערת.
מי שקצת מכיר את ההיסטוריה האישית שלי, יודע שאת כל שנות ילדותי עברתי בתוך קהילה של התימנים באופקים. שם התפללתי, שם שמעתי את קריאת התורה, שם תרגמתי ככל הילדים ועליתי לתורה בעליית שישי ואף קיבלתי את הכבוד לתרגם את ההפטרות (כשכל החברים שלי רצו לשחק בחצר ב"הפסקה" של התפילה) ולאחר כבוד גם כחזן בשבת בר המצווה שלי ואפילו בשבת החתן שלי.
אז התרחקתי קצת ואולי קצת יותר מידי, בחרתי לעסוק בחזנות והלכתי עד לקצה עם החזנות האשכנזית. הצלילים שאותו חבר זמזם להנאתו גרמו לי לחטט יחד איתו בנפלאות היוטיוב ולדלות עוד כמה צלילים ואפילו בקול גדול להיזכר בהם (היה גם מי שהכניס את ראשו לחדר המחשבים לבדוק מי הזמין את המואזין לבית הספר). חזרתי הבייתה וגם שם שמעתי עוד קצת מהצלילים האלה - באוזניות כמובן.
הזמן דחק והיה עליי כבר לארוז ולהתארגן לנסיעה לשדה התעופה. בשעה 2 בלילה זעק הטלפון כי המונית כבר בחוץ מחכה. אחרי ההעמסה ומילות הברכה הליליות לנהג המונית הנחתי ראשי על משענת הכיסא ושקעתי במנוחה. אני שומע את הנהג מתעסק עם נגן המוזיקה שלו במונית, מוציא ומכניס, מנסה עוד דיסק, מכה נמרצות על המכסה עד שלפתע החלו להתנגן גם משם צליליהם הענוגים של ניגוני הסליחות של התימנים. זעתי בהפתעה גמורה והנהג מיהר להנמיך ולהתנצל. חייכתי כממתיק סוד, וכך 40 דקות של נוסטלגיה וגעגועים שאני מזמזם יחד עם הנהג ומגלה שאני זוכר את כל המילים והסלסולים המיוחדים שבקעו מגרונו של הרב החזן יהודה גמליאל הי"ו, עד שמיאנתי להאמין כי נסתיימה לה הנסיעה. הודיתי לנהג על נסיעה ענוגה ובזמזום קל דילגתי לטקסי נמל התעופה הישראלי.
התרווחתי לי בכיסא המטוס הגרמני, והוצאתי כלאחר כבוד את הצעצוע החדש שלי (נו..הסמסונג טאבלט). חיפשתי בתיקיית המוסיקה שהעברתי ערב קודם את הקטעים לקונצרט בשבוע הבא. בזמן החיפוש אני מגלה שעברה גם תיקייה בשם "תימנית". אני פותח את התיקייה ומגלה בתוכה אלבום שלם של תפילות ימים נוראים בנוסח יהודי תימן. פעם, ממש מזמן הורדתי את זה מאיזה אתר של תימנים כי חשבתי שמתישהו בטח ארצה להאזין. טוב, אתם כבר מבינים כמה נהניתי בטיסות אלה מרעש המנועים שהואילו בנהמתם לטשטש את זימזומיי התימניים לטובת שכניי למושב המטוס.
ברגעים אלה כ"כ התגעגתי לשבת שוב כמו בילדותי בספסלי בית הכנסת התימני באופקים ולשמוע את קולותיהם של המורי ישראל, של חג'בי, של נתן ושל מנחם, ואפילו את הקולות הצרודים של ירמי ו...כבר את השמות שכחתי. התגעגעתי לריחות שליוו את הקולות האלה, ריחות של ספסלי עץ מהולים ביין קידוש והריחן (בזיליקום) של ההבדלה.
כל הזמן הזה הטרידה אותי המחשבה, איך, בעצם, אני יכול לנהל תפילה שהיא אולי בכלל לא שלי, ולא אני, ורחוקה כמטווחי קשת ממה שאולי הוא הווייתי האמיתית?! האם אני בכלל ראוי לתפקיד הזה?!.
התשובה, לשמחתי, לא איחרה לבוא בדמות הפיוט הנפלא "אוחילה לא-ל אחלה פניו". גיליתי קווי דמיון מופלאים בין הניגון האשכנזי לניגון התימני. שניהם מנוגנים במודוס מוזיקלי זהה עם נקודות שיא של רגש מוזיקלי. הקהל שלי בבית הכנסת כבר התרגל לשמוע ממני כל מיני "יציאות" מוזיקליות, אני בטוח כי הם שמו לב גם לנגינה שלי בפיוט זה בשני ימי ראש השנה ולשינוי ההגייה שפתאום ברחה לי הבייתה, לבית הכנסת באופקים.
אחרי הכל כנראה שהמשנה יודעת על מה היא מדברת באומרה: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"
"היה נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך ועומד לבקש רחמים עליי ועל שולחיי" (תפילת "הנני העני")
