| נשלח ב-4/10/2011 07:32 |
 |
| |
יום כיפור
לאן נעלם קודש הקדשים?מדוע בשיאו של יום הכיפורים, כשנכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, הוא איננו מבקש כפרה על עם ישראל?
כשאנו נשאלים מהי מטרתו של יום הכיפורים אנו משיבים מיד כפרה על כל חטאינו, כבר בתורה כתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם"- מימד הכפרה ובקשת הסליחה על החטאים הוא מרכזי ותופס את עיקר היום בתפילות ובוידויים הרבים. בכל זאת, לא ניתן להתעלם מהחלק השני של הפסוק "לטהר אתכם... לפני ה' תטהרו". הרב סולובייצ'יק בספרו "על התשובה" עושה חלוקה בין מימד הכפרה, שמטרתו למחול לאדם על החטא, לנקות אותו מהחוב הרובץ עליו ולאפשר לו לעזוב את דרך החטאים ולהתחיל בדרך חדשה, לבין המימד השני שלא רק מנקה את האדם ומוחל לו על החטא, אלא מעלה אותו לדרגה חדשה שלא היה בה לפני החטא. זהו מימד הטהרה.
האדם החוטא לא רק התחייב כלפי חבירו או אלוקיו בהשבת גזילה או בתשובה על חטא כזה או אחר, אלא החטא טמא את החוטא והשפיעה השפעה על נפשו ועולמו של החוטא. משל לאדם שדרך על רגל חבירו ובקש את סליחתו וחברו אף סלח לו אך רגלו עדיין כואבת, אפשר לסלוח על חטא אך השפעתו רחבה, ואין בקבלת הסליחה למחוק את כל ההשפעות של החטא על האדם. לשם כך מגיעה הטהרה. הטהרה מעלה את האדם ומנקה אותו מכל ההשפעות השליליות של החטא, טהרה כזאת לא רק משיבה את האדם למצבו של לפני החטא אלא נותנת לו אפשרות להגיע למדרגות חדשות של נקיות וטהרה. לרעיון זה ביטוי בולט בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום כיפור שעיקרה כניסתו לקודשי הקודשים. כל עבודת ההכנה הארוכה הנעשית לפני יום הכיפורים, מיועדת אך ורק על מנת שיכנס ויצא בשלום. הפלא הגדול הוא שאין לכניסה הזאת כלל מימד של כפרה על חטא. גם הרמב"ם בהלכות תשובה, כשהוא מזכיר את הכפרה על העוונות הוא איננו מזכיר כלל את כניסת הכהן לקודש הקודשים העבודה המרכזית של היום נעלמת מהלכות תשובה ולעומת זה עבודת השעיר המשתלח מוזכרת כמה פעמים כמי שמכפר על העבירות החמורות. האם כניסתו של הכהן לקודש הקדשים ותפילתו אינה גדולה יותר ומכפרת יותר?האם לא היה ראוי כאשר הרמב"ם מזכיר פעם אחר פעם בפרק א' בהלכות תשובה את יום הכיפורים, להזכיר אף את כניסתו של הכהן לקודש הקדשים כעיקר הכפרה של היום? לא מספיק לבקש סליחה התמיה רק מתחזקת כשמעיינים בתפילתו של הכהן בתוך קודש הקדשים. בתפילה העוסקת בכמה וכמה נושאים חשובים לא מוזכרת, על פי חלק מהנוסחים, כלל כפרה על חטאים או עוונות, ולפי חלק מהנוסחים ישנו איזכור קצר ולא מרכזי של העוונות. לשם מה אם כן נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים אם לא בשביל לכפר על עוונות בני ישראל? כהן הגדול נכנס לקדש הקדשים בשביל מימד הטהרה, עבודת הכפרה נעשית בפר הקרב מחוץ לקודש ובשעיר המשתלח מחוץ לבית המקדש, אבל בתוך תוככי בית המקדש, בקודש הקדשים, אנו עוסקים בהתרוממות, בטהרה, בבקשות על העתיד הטוב ולא בהתחרטות על העבר. הכהן הגדול לא מוזכר בהלכות תשובה לרמב"ם בחלק המדבר על כפרת העוונות מכיוון שהוא אינו שייך לשם, רק שעיר המשתלח העוסק בכפרה יוזכר בהלכות תשובה. ביום כיפור יש עלינו חובה כפולה. מחד לבקש מחילה על חטאינו ומאידך רצון להיטהר ולעלות. לא מספיק לבקש סליחה לאחר החטא אלא לבקש את קודש הקדשים עצמו, את ההתעלות ואת הטהרה. כבר בפסוקי העבודה ביום הכיפורים אומר ה' שהוא יטהר אותנו אך גם עלינו יש חובה להיטהר "לטהר אתכם...תטהרו" קודש הקדשים נעלם מהלכות תשובה, מפני שהם מלמדות אותנו את תהליך הכפרה, אך ביום כיפור עלינו גם לכוון לבנו כנגד בית קודש הקדשים ולשאוף להכנס לפני ולפנים ולבקש גם על טהרתנו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2011 07:35 |
|
| |
ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו
מה המקור למצוות האכילה והשתיה בערב יום הכיפורים ולמה הדגש דווקא על היום זה?
ביום הכפורים מצווים אנו לענות את נפשותינו. באופן תמוה, מצווה התורה כי העינוי יתחיל כבר בערב יום הכיפורים, בתשעה לחודש תשרי: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כ"ג, ל"ב).
על ציווי תמוה זה מקשה המדרש: "וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי " (יומא פ"א:).
מדברי המדרש עולה, כי מצוות האכילה והשתיה שבערב יום הכפורים היא העינוי, כך שמי שמקפיד על אכילה ושתיה בתשעה לחודש תשרי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ביום זה.
ואכן, רבים מהפוסקים סוברים, כי מצוות האכילה שבערב יום הכפורים מדאורייתא היא, וכדברי בעל המשנה ברורה (סימן תר"ד ס"ק א'): "וקבלו חז"ל דאדרבא מצוה מן התורה לאכול בעיו"כ ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו". זאת ועוד, מצויין במשנה ברורה, כי האכילה והשתיה שבערב יום הכפורים חשובים כל כך עד כי ראוי למעט בלימוד תורה כדי לפנות זמן לאכילה, ובלשונו: "ויש לאדם למעט בלימודו בעיה"כ כדי לאכול ולשתות" (שם, ס"ק ג').
מה פשר הדגש על האכילה והשתיה ביום זה?
בתורת החסידות מבואר, כי על מנת לשמר את חוויית ההתעלות הרוחנית שביום הכפורים אף במשך יתר ימות השנה צריכים אנו כלי קיבול לקדושה. ההשגות האלקיות להן אנו זוכים ביום זה צריכות להיות יצוקות בשגרת חיינו וגלומות בהווייתנו. בעולמנו אין אנו מצווים להתנהג כמלאכים הפרושים כליל מהאנושות, כי אם כבני אנוש, המחדירים קדושה לשגרת היום יום.
זהו בדיוק תפקידו של ערב יום הכפורים. חוויית האכילה והשתיה הגשמית לכאורה משמשת כתשתית פיזית, אשר לתוכה תתמזג קדושת יום הכפורים. על מנת שיום הכפורים לא יונצח כיום של פרישה וניתוק מהעולם, אנו קושרים את קדושת יום חשוב זה בהוויית העולם על ידי אכילה ושתיה בערבו, כפי שמסביר בעל המאור ושמש: " וכן בכל הדברים התחתונים יש בהם פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות הם כלים לקבל הפנימיות, וכל מה שהכלי יותר גדול יותר יכנוס בתוכו ... והנה בערב יום כפור הזמן להמשיך החיצוניות והכלים לעשות להם בית קיבול, וביום הכפורים אנו ממשיכין הפנימיות ... ועל כן מצוה לאכול ערב יום כפורים בכדי שנעשה הכנה לקבל הפנימיות ביום הכפורים" (הפטרת שבת תשובה, ד"ה - כל).
במובן זה, גורס בעל המאור עיניים, כי ערב יום הכפורים נועד להנציח את זכר מעמד הר סיני. לאחר המעמד הפלאי, בסוף פרשת משפטים, מתאר הכתוב את חזיונם של גדולי האומה את האלקים. באופן מפתיע, מייד לאחר חיזיון זה, נאמר כי אותם גדולים שראו פני אלו-ה - בחרו לעסוק באכילה ובשתיה: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"(שמות כ"ד, י"א).
פסוק זה מעורר השתאות - וכי לא מצאו להם גדולי ישראל דרך ראויה יותר לציין את המעמד הנשגב לו זכו זולת על ידי פעולה ארצית של אכילה ושתיה?
הרמב"ן מפרש פסוק זה, כאילו התעקשותם של גדולי ישראל לאכול ולשתות דווקא במעמד קדוש זה נועדה להחדיר ביטוי של שמחה אנושית לחוויה השמימית אותה חוו, ובלשונו: "כבר במקום מוטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (הרמב"ן, שמות כ"ד, י"א)
על מנת שהתורה שניתנה זה הרגע תהיה מחוברת לעולם, עלינו לחגוג את נתינתה כדרך בני אנוש - ככלי לקבלת קדושה.
ברוח זו מסביר בעל המאור עיניים את מהותו של ערב יום הכפורים: "מפני שיום הכפורים הוא בחי' עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה וצריך הכנה לתענוג הגדול ההוא שיוכלו לקבלו הוא ערב יום כיפור בסוד אכילה היא הכנה וכלי לקבל התענוג: והוא בסוד ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד, י"א) שהיו נהנים מזיו השכינה על ידי ויאכלו וישתו. ונמצא שצריך כלי לתקן תחלה כדי שיוכלו אחר כך להכנס לפנים לתענוג הגדול ולכן שניהם כאחד טובים וחשובים".
נמצאנו למדים, כי ערב יום הכפורים שלוב ביום הכפורים, ונועד להעניק מימד מעשי ואנושי לחוויה הרוחנית העצומה שביום זה, על מנת שזכר היום הקדוש ילוונו לאורך כל ימי השנה השגרתיים והארציים - ויה"ר שנזכה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2011 07:39 |
|
| |
תפילתנו - כ´סדר העבודה´ או כמעשה בני אהרון?
תפילותנו - כאהרון או כבניו? והפתיח: "דרשה הרואה ב´סדר העבודה´ תיקון למעשה בני אהרון, מעצימה את השאלה מהם ההבדלים בין שני הניסיונות להתקרב לה´- וכיצד נוכל לדעת שתפילתנו ביום הכיפורים היא ניסיון להתקרב לה´ שאין בו ממידתם של בני אהרון".
"[וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ] וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ט"ז, ב) - אמר ר' יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר: 'אוי לי! שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו בכל עת?!'... אמר הקב"ה למשה: 'לא כשם שאתה סבור, לא 'עת' לשעה, ולא 'עת' ליום, ולא 'עת' לשנה... אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס - יכנס, רק שיכנס בסדר הזה!'. ויקרא רבה כ"א, ז.
לאחר התיאור המפורט של עבודת הכהן הגדול לפני בואו אל הקודש, נאמר "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (שם, כט-לד). לפי השיטה הידועה של רש"י, יש ללמוד מפסוקים אלה שה'עת' היחידה בה יכול הכהן להכנס לפני ולפנים לפי סדר העבודה, הוא יום הכיפורים: 'בזאת יבא אהרן - ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה' (רש"י לפס' ג).
אך לפי שיטתו של ר' יהודה ברבי סימון, סדר העבודה המתואר בפרשת 'אחרי מות' אינו בא לתאר דווקא את סדר העבודה ביום הכיפורים, אלא את סדר העבודה של הכהן 'בכל שעה שהוא רוצה ליכנס'. לפי שיטה זו, אין להניח שבציוויה של התורה לקיים את סדר העבודה לכל הפחות אחת לשנה ביום הכיפורים, יש משום שלילה של קיומו בזמנים אחרים בהם ירצה הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים.
בקריאה זו יש גם בכדי להבהיר את הסיבה לכפילות שבין הפסוק הפותח את הפרשה "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (שם, א) שאחריו לא מופיעה כל תוכן - לבין הפסוק הסמוך "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם, ב). על השאלה 'והדבור הראשון - מה נאמר לו?' מובאת במדרש התשובה: 'ר' אלעזר בן עזריה משלו: משל לחולה שנכנס הרופא אצלו, בראשונה אמר לו: 'אל תשתה צונן, ואל תשכב בטחב'. ובשניה אמר לו: 'אל תשתה צונן, ואל תשכב בטחב - שמא תמות כדרך שמת פלוני!', וזה זירזו יותר מן הראשון' (פסיקתא זוטרא, פרשת אחרי מות).
משילובן של שתי הדרשות, עולה כי 'סדר העבודה' הוא הפיתרון שמציע ריבונו של עולם, כיצד יוכל האדם לממש את רצונו להידבק בה' ולחזות פני השכינה - בלא שייפגע כפי שנפגעו נדב ואביהו בני אהרון. אם נחפש את ההבדלים בין 'סדר העבודה' לבין מעשיהם של בני אהרון, ייתכן שגם נמצא את המפתח לקרבת ה' בכל עת בו האדם רוצה להתקרב לקונו - ובמיוחד ביום הכיפורים בו כל אחד מאיתנו מתמקד במטרה זו.
ההבדל הראשון נעוץ בעצם ההבנה שקירבה ממשית בין האדם לה' אינה דבר פשוט וטריוויאלי, ושהאדם אינו יכול להיות היוזם הראשוני שלה ולפעול בו כרצונו - "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ". בעוד שבני אהרון סברו שהם יכולים ליזום ולפעול כמיטב הבנתם, ולכן הקריבו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א), הרי שאהרון מצוּוה להתייחס לכניסה אל הקודש כאל מאורע מכונן, שיש לפעול בו רק על פי הציווי האלוקי. גם אנו יכולים ללמוד מכך שהקרבה לה' לא יכולה להבנות רק על המצוות שאנו 'מתחברים' אליהם, ואינה יכולה להיעשות בכל דרך שהאדם בוחר לעצמו - אלא בנכונותו של האדם לקבל את עול מלכו של עולם.
ההבדל השני הוא ההתחייבות לערוך הכנות מקדימות לפני ההתקרבות לה'. בניגוד לבני אהרון שמבצעים באופן מיידי את נהמת ליבם ומקריבים לפתע את אישם, מצווה אהרון להכין מראש קרבן, ללבוש בגד ייחודי ולטבול לפני הקרבה אל הקודש. גם אנו ביום הכיפורים מכינים עצמנו, מקריבים את חלבנו ודמנו על ידי הצום, לובשים בגדי לבן וטובלים - אך יש לזכור כי הכנות אלה הינם רק המסגרת המאפשרת את תהליך ההתקרבות לה' - ואין לראות בהם את היעד הסופי.
אך נראה שההבדל המשמעותי ביותר הוא שפעולתם של בני אהרון היתה פעולה אישית-פרטית: ' "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ" - איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה' (ספרא שמיני, א). לעומת זאת, אהרון לא יכל לבוא אל הקודש לפני שכיפר על חטאי העם, וראה את אחיו הכהנים ואת עצמו כחלק מן המעגלים המרכיבים את עם ישראל. חווייתו האישית של הכהן אינה עומדת במרכז העניין, אלא היא האמצעי לכפרה שתצמח מכך לעם ישראל.
גם אנו בעמדנו ביום הכיפורים לפני ה', צריכים להימנע מלראות בתפילות יום הכיפורים רק הזדמנות לחוות קרבת אלוקים אישית-פרטית, אלא להשתדל ולעמוד בתפילה כשליחי הציבור כולו. חשיבות התפילה הציבורית ביום הכיפורים, הווידוי הנאמר בלשון רבים, ובעיקר 'סדר העבודה' - מלמדים אותנו שבמוקד יום הכיפורים צריכים לעמוד צרכיו הרוחניים והגשמיים של הכלל - ואילו קרבת האלוקים לה זוכה לעיתים האדם הפרטי ביום זה, היא בגדר 'תוצר לוואי חיובי' של מסירותו לעם ישראל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2011 07:41 |
|
| |
עבודת יוה''כ מגלה לנו את המלאכיות שנמצאת בתוכנו
בעבודתנו החינוכית אנו שומעים לא פעם את השאלה: מה מועילה ההתעלות של יום הכיפורים אם מיד לאחר צאתו החיים חוזרים לשגרה והכל חוזר לקדמותו? אכן, אחרי יום הכיפורים לא הכל אמור לחזור לקדמותו...
בעבודתנו החינוכית אנו שומעים לא פעם את השאלה: מה מועילה ההתעלות של יום הכיפורים אם מיד לאחר צאתו החיים חוזרים לשגרה והכל חוזר לקדמותו? אכן, אחרי יום הכיפורים לא הכל אמור לחזור לקדמותו, אולם אלה המעלים את השאלה חשים אמנם שזהו המצב, והאמת היא שיש דברים שהתחושה אינה משקפת אותם בצורה מלאה. ודאי עדיף היה שלאחר צאת יום הכיפורים יחוש כל אחד שמשהו מהותי השתנה כתוצאה מהתעלות הרוח של יום הכיפורים, אולם גם מי שאינו חש זאת באופן ברור אין זה מעיד כאמור שלא השתנה דבר. כדי לבאר זאת נעיין בדברי חז"ל.
חז"ל מבארים שביום הכיפורים עולה עם ישראל למדרגה גבוהה מאד, עד כדי הידמות למלאכים, בכמה מישורים (פרד"א פ' מה): "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא אמ' לפניו רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים, מה מלאכי השרת שלום ביניהם יחפי רגל ביום הכפורים, כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום ביניהם כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקום ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטון ועד גדול ועל כל עונותיהם של ישראל ועל כל העם, שנ' וכפר את מקדש הקדש". בדרך דומה מצינו בדברי הראשונים שביארו את חובת האכילה בערב יום הכיפורים שלמדה הגמרא (יומא פ"א ע"ב). רבנו יונה ("שערי תשובה" שער ד' ח'-י') מביא לכך שלשה טעמים כשהטעם השני הוא שהאכילה נועדה לחיזוק הגוף לקראת הצום. טעם זה דומה לטעמו של רש"י ביומא שם. וכן מבואר בטור (אורח חיים סימן תרד): "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בי' מתענין ללמדך שכל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' וי'... פירוש כאילו נצטוה להתענות בשניהם והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי". ניתן לבאר שהצורך לאכול בערב יום הכיפורים ולחזק את הגוף לקראתו הוא כדי שלא נחשוב כל היום על האוכל ונוכל באמת להגיע למדרגה של מלאכים שאין להם כלל צורך באכילה.
דבר נוסף שבו אנו מתדמים למלאכים, שאנו אומרים בקול: "ברוך שם" לאחר "שמע ישראל", שבכל השנה אנו אומרים אותו בלחש משום שזהו שבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה. הרמח"ל מבאר זאת לעומק (דרך ה' ח"ד פ"ד): "והנה המלאכים מצד התיקון שהם בו, משבחים שבח זה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אך התחתונים אי אפשר להם לשבח אותו, כי אינם ראויים לזה, ולא השם שורה עליהם כראוי, ולא הכבוד מתגדל בם. אלא יעקב אבינו ע"ה זכה כבר לזה בעת פטירתו מן העולם, בהיותו עם כל בניו הקדושים סביביו שלא היה בהם פסול, ונתעטרו ביחודו ית' שאמרו, שמע ישראל וכו', ואז ענה הזקן, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ונמצא שמצדנו אין אנו ראוים לענין הזה, אלא קצת ממנו ניתן לנו מצדו של יעקב אבינו, ועל כן אנו אומרים אותו, אך בחשאי, זולתי ביום הכפורים שמתעלים בו ישראל למדריגת המלאכים". העיקרון של ההתדמות למלאכים ביום הכיפורים מצריך ביאור משום שהוא עלול להיתפס כמצב אשלייתי של התדמות ע"י פעולות חיצוניות: הימנעות מאכילה ושתיה, הליכה יחפים, התאחדות של הציבור בעמידה על הרגלים במשך היום. אולם למעשה אין הדבר כך כפי שמבאר הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ח ה'): "אמנם ענין יום הכפורים הוא, שהנה הכין האדון ב"ה לישראל יום אחד, שבו תהיה התשובה קלה להתקבל, והעונות קרובים לימחות, וכו'.. .. והנה ביום זה מאיר אור שבכוחו נשלם כל זה הענין. ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל מה שנצטוו ליום זה, ובפרט ענין העינוי, שעליה מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול, ומתעלים במקצת אל בחינת המלאכים וכו'". הרמח"ל מבאר שהמעשים שאנו עושים ובהם אנו מתדמים למלאכים גורמים להארה נשמתית מיוחדת שאנו זוכים לה. מדובר על הארה נשמתית שפועלת בתוכנו ויוצרת בנו שינוי בין אם אנו מודעים לו ובין אם לאו. אולם בכל זאת ראוי שנתבונן בה משום שאין מדובר על פעולה מדומה ב"כאילו" אלא על דבר שמשקף אמת פנימית שקיימת בנו. נשמה אלקית רוחנית שקיימת בנו היא יצירה הדומה למלאך. בכל יהודי יש מעין מלאך קטן אולם בכל השנה הוא נסתר ומטשטש בגלל צרכי הקיום הגופניים המאפילים עליו. יום הכיפורים הוא "שבת שבתון" ובו מושבתים כל צרכי הגוף, ואז אין אנו רק מתדמים למלאכים בצורה חיצונית אלא גם חושפים בזה את הדימיון למלאכים שכבר קיים בתוכנו. מדי שנה אנו מזכירים זאת לעצמנו ביום הכיפורים, וחוויה זו אינה אמורה להתפוגג בצאת היום הקדוש.
הידיעה הזו על כל השלכותיה אמורה להדריך את חיינו לאורך כל השנה כולה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2011 07:42 |
|
| |
''וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם''
אדם אחד מזכה את האומה כולה, מכפר עליה ומגן עליה. אמנם אין עבודת הכהן הגדול פותרת את העם מלעשות תשובה, אדרבא, יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים...
במרכז תפילת מוסף של יום הכיפורים עומדת עבודתו של הכהן הגדול שתכליתה "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם" (ויקרא טז, לד).
אדם אחד מזכה את האומה כולה, מכפר עליה ומגן עליה. אמנם אין עבודת הכהן הגדול פותרת את העם מלעשות תשובה, אדרבא, יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ז). ובכל זאת ישנו אדם אחד המזכה את כולם ומכפר עליהם.
נכון לעכשיו, בבואנו ליום הכיפורים עלינו ללמוד מהכהן הגדול. עלינו ללכת בדרכו של הכהן הגדול, כפי שנאמר "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א) – שניצוץ מנשמתו הטובה והגדולה של הכהן הגדול, המברך את עמו ישראל באהבה, יאיר בנשמתנו. בפרט בדורנו צריך לעורר את האהבה לכלל ישראל ולפרט מישראל. "ביותר צריכה אהבה עליונה זו להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יֵראו בכל תוקף ועוז – להבחין שעם כל זה כוח ישראל גדול הוא ועצום לאלהיו ולהסתכל במאור הפנימי החודר את רוח הכלל ושמשכנו הוא גם כן בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר גם בנפש הנסוגה מאד אשר סרה הרבה מדרך ד'" (הרב קוק זצ"ל, אורות קמח).
כשנלך בדרכו של הכהן הגדול – נזכה לראות עין בעין בהתקיימות דברי רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר: מקוה ישראל ד', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה, ב).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2011 07:48 |
|
| |
''עד שיפסיינו''
במסגרת הלכות יום הכיפורים בשולחן ערוך, מצויים שני סימנים קצרים העוסקים בהלכות תשובה: סימן תרו שכותרתו היא "שיפייס אדם את חבירו בערב יום הכיפורים", וסימן תרז שכותרתו היא "סדר הוידוי במנחה בערב יום הכיפורים". מדוע רק שני סימנים אלו נבחרו מתוך הלכות תשובה הרחבות?
במסגרת הלכות יום הכיפורים בשולחן ערוך, מצויים שני סימנים קצרים העוסקים בהלכות תשובה: סימן תרו שכותרתו היא "שיפייס אדם את חבירו בערב יום הכיפורים", וסימן תרז שכותרתו היא "סדר הוידוי במנחה בערב יום הכיפורים". מדוע רק שני סימנים אלו נבחרו מתוך הלכות תשובה הרחבות? - מפני שמצות תשובה נוהגת כל השנה, כל מי שחוטא צריך לחזור מיד בתשובה. לכן הזכיר השולחן ערוך רק הלכות המיוחדות לערב יום הכיפורים.
ההלכה הראשונה היא שיפייס את חבירו בערב יום הכיפורים. לכן נהגו חכמי ישראל לזמן את עצמם בערב יום הכיפורים בפני מי שפגע בהם על מנת להקל עליו לבקש מחילה ולפייס אותם (יומא פז א). אך מה הקשר בין פיוס ליום הכיפורים? התשובה מופיעה במשנה: "עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו", כפי שדרש רבי אלעזר בן עזריה מהפסוק "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו", כלומר שאין אנו נטהרים ביוהכ"פ אלא רק מעבירות שהם "לפני ה'", דהיינו עבירות שבין האדם למקום, ולא מעבירות שבין אדם לחבירו.
אבל, עדיין נשאלת השאלה, וכי חובת הפיוס מיוחדת היא לערב יום הכיפורים, הרי חייב אדם לפייס את מי שהוא פגע בו בכל ימות השנה, כפי שקובעת המשנה (ב"ק צב א) שמי שפגע בחבירו לא נמחל לו על ידי תשלום פיצוי כספי אלא רק אם ביקש מחילה ומחלו לו!
הסביר הגרי"ד סולובייצ'יק שבכל יום המבקש לשוב בתשובה שלמה צריך לבקש מחבירו מחילה, עד שחבירו ימחל לו על הפגיעה. אבל, בערב יום הכיפורים קיימת דרישה נוספת: לפייסו בדברים, "עד שירצה את חבירו". כלומר, צריך לחזור ליחס של אהבה ורעות ששרר לפני החטא. כעין זה פירש השפת אמת (יוהכ"פ תרנ"א): "עד שירצה את חבירו. פירוש - שיחזור להיות רוצה ואוהב את חבירו". לא מחילה פורמלית אלא חיבור נפשות.
ומדוע בערב יום הכיפורים לא מספיקה מחילה רגילה ומתבקש ריצוי של אהבה? הסביר הגרי"ד סולובייצ'יק שהכפרה של יום הכיפורים היא כפרת ציבור, על ידי שעיר המשתלח שהוא קרבן של כלל ישראל, ואין היחיד מתכפר בו אלא דרך הציבור. כדי לצרף ולאחד את הציבור צריך לסלק את המחיצות והחציצות המבדילות בין היחידים המרכיבים את הציבור. זהו הפיוס והריצוי של ערב יום הכיפורים, שמטרתו להדק את הקשר בין חלקי האומה.
בסגנון דומה כותב השפת אמת (שם) שביום הכיפורים "נעשים בני ישראל אחדוּת... ומתאחדים בו כל הנפשות". ומוסיף לבאר שבאמת כל נפשות בני ישראל קרובות זו לזו, ורק בגלל החטאים נוצר הפירוד ביניהן. על פי זה ניתן לדרוש את הפסוק (ישעיה): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", שהעבירות מבדילות ביניכם ממש (כלומר, ביניכם לבין עצמכם), וגם ביניכם לבין אלוקיכם. והוסיף שצריכים לתקן שני מיני פירוד אלו, ועל כן בערב יום הכיפורים צריך לרצות את חבירו.
המשך חכמה (ויקרא ח ז) כותב שזה יסוד המנהג המובא ברמב"ם להרבות בצדקה בעשרת ימי תשובה. הצדקה היא הכנה לטהרה של יום הכיפורים שהיא ציבורית, לכן היא תלויה במידת הדבקות של היחיד בכלל. וזו לשונו: (מטרת ריבוי הצדקה הוא) "להשתרש בתוך כלל אחינו בית ישראל... הדָבוּק בכלל ישראל נטהר מטומאתו בתוך כל ישראל עמנו, הדבוקים בה' תמיד".
רעיון זה מופיע בתמציתיות בפתגם של הראי"ה קוק לחודש תשרי: "נשמת היחיד מִטַהֶרֶת במקור ישראל, ונשמת האומה כולה - במקווה ישראל ה', צור עולמים". טהרת היחיד עוברת דרך טהרת האומה. לכן, הגיוני מאוד שהיחיד ישתדל להדק את הקשר בינו לבין האומה בערב יום הכיפורים.
יש אומרים שמשום כך הנהיגו להתיר את הנדרים בערב יום הכיפורים והפכו את "כל נדרי" לפתיחת תפילות היום. נדר הוא הנהגה פרטית שאדם קיבל על עצמו. עבודת ה' פרטית היא רצויה כל השנה, אבל לקראת יום הכיפורים צריך האדם לסלק את המחיצות המבדילות בינו לבין כלל האומה, ולהתיר את הכבלים הפרטיים שלו. זוהי התרת נדרים.
נאחל לכולנו שנת פיוס וריצוי, שנת אהבה ואחדות, שנת התחברות האומה, ושנת כפרה לכלל ישראל. אמן.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 23:12 |
|
| |
טבלת תהילים
|
פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2013 23:26 |
|
| |
יום כיפור
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2014 14:56 |
|
| |
יום כיפור .
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2017 01:37 |
|
| |
דבר תורה ליום הכיפוריםדבר תורה ליום הכיפורים לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל רבותינו בגמרא (מסכת מגילה ל"א, ע"א) לימדונו שביום כיפור, בשעת מנחה, קוראים את ההפטרה בספר יונה. אולם לא נתנו שם טעם לדבריהם. גם רש"י במקום לא נותן הסבר לכך. מאוחר יותר, הסבירו פרשנים שונים, [בהם תלמידו של רש"י, ר' שמחה בן שמואל וכן פירוש האבודרהם] את קריאת ספר יונה כהפטרת תפילת מנחה של יום כיפור, מאחר שבו מתבטא רעיון התשובה: "לפי שיש בו גודל כוח התשובה". טעם נוסף שנתנו: "ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני השם", וכך גם מובא בספרי ההלכה אורח חיים, משנה ברורה ובאר היטב. אולם דווקא ספר יונה, אינו מרובה בדברי תוכחה על מנת שהשומעים יחזרו בתשובה. מבחינה זו, ספרו של יונה הנביא שונה מיתר ספרי הנביאים, מפני שהוא היחיד שבו הנושא העיקרי שמתואר ומדובר, איננו העברת דברי הקב"ה לעם על ידי הנביא. על יונה הנביא מוטל להעביר מסר קצר בן חמש מילים בלבד: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אם כן, נראה שנתינת הטעם על ידי הפרשנים השונים לקריאת ספר יונה במנחה של יום כיפור, עולה דווקא מן התיאור של הקורות את יונה מקבלת השליחות, דרך סרובו - בריחתו, ועד התעוררותם של אנשי נינוה וחמלת ה' עליהם. כלומר, הנושא העיקרי בספר יונה הוא העימות שבין הקב"ה לבין הנביא, עימות שבסופו הקב"ה מוכיח ליונה באמצעות ניסיון שהוא חש על בשרו, את טעותו. ספר יונה לא נכתב רק כדי לספר לנו את סיפורו של הנביא. סיפור מעשה יונה הנביא בא ללמדנו את הרעיון עליו עמדו חז"ל כשתיקנו לקרוא בספר זה ביום הכיפורים. כנראה שבדרך זו יש לראות ולהתבונן על כוח גודל התשובה ועל כך שאין אדם יכול לברוח מפני השם: יונה הנביא, מקבל שליחות מאת הקב"ה, שליחות שהיא למורת רוחו. אמנם לכל אורך הסיפור לא נמצאת תשובה לשאלה מדוע ברח יונה? מפני מה הוא אינו רוצה שאנשי נינוה ישובו מדרכיהם הרעות? אך ניתן להסביר או לפחות לשער שיונה הנביא עושה זאת מאחר שלפי השקפתו, חזרתם בתשובה של אנשי נינוה עומדת בסתירה לעקרונות של יושר וצדק. ניתן אולי להסביר את התנגדותו החריפה ונסיונותיו הנמרצים של יונה הנביא לברוח משליחותו - להזהיר את אנשי נינוה מהעונש הצפוי להם על מעשיהם הרעים, על רקע הרעיון הגלום ביסוד התשובה. כך ניתן להבין גם מדוע חרה לו כל כך, ליונה, דווקא כאשר שליחותו הצליחה ואנשי נינוה חזרו בתשובה שלמה. ועל רקע זה ניתן גם לנסות ולהבין מדוע הוא התאווה למות כאשר התברר לו שחטאיהם נסלחו. מסיפורו של יונה נראה שהוא אינו מוכן לקבל את רעיון התשובה: יונה מתנגד לעיקרון, שהתנערות מעשיית מעשים רעים וחטאים [חטא - מלשון החטאה, ועל כך דיברנו בשנה שעברה] והאפשרות לחזור בתשובה מכל מצב, אפילו ממצבם של אנשי נינוה, מכל חטא, אפילו החמור ביותר, מובילה תמיד לסליחה. יונה רואה פסול ברעיון שאדם יכול להיפטר מכל עונש, אם רק מחליט לחזור בתשובה, על אף שעד אותה נקודה חי אותו אדם בחטא ועשה כל מעשה מושחת שחפץ בו. למעשה יונה תוהה איך יתכן שכל מעשיו הרעים של אדם ייסלחו, וחטאי העבר יישכחו. לכאורה, מצב כזה הוא אכן, על פניו, סוג של עיוות עקרונות הצדק. ישנם חטאים נתעבים עד כדי כך שלא תמצא להם מחילה. ולפי הצדק והמוסר, מי שעבר ועשה חטאים כאלה, חייב לשאת בעונשו. תהייתו של יונה מהי ההצדקה לנהוג במידת רחמים על פשעים מסוג זה. הרי לכאורה (שוב) אין הצדקה ואין גם צורך ברחמים כאלה. האם יתכן שבשל כך יונה "בורח", משום שאינו מסוגל לחיות בעולם שבו "מעוותים את הצדק"? השאלות הללו, וההנחות באשר להשקפתו של יונה שהרחמים פוגעים בצדק, מביאים אותנו לומר ששאלת היסוד של העימות שבין הקב"ה ליונה הנביא, היא - באילו אמצעים יש להשיב את האדם מדרכו הרעה? האם בעונש או שמא התשובה מספיקה? בבריחתו של יונה, הקב"ה מזמן ליונה מערכת של אירועים או נסיונות שתכליתם להביא אותו להכיר בטעותו, וכמובן, לשוב ולבצע את שליחותו. [כדאי לשים לב לכך שישנו שימוש כמה פעמים בלשון "וימן" - ברוח הסערה, בדג, בקקיון וכו'. כלומר הקב"ה עושה זאת בדרך שנראית "טבעית"]. בדרך זו הקב"ה מעביר ליונה מסר לגבי המושגים "טוב ורע", "שכר ועונש", ודרכו - אלינו - קוראי ההפטרה. המסר, ואולי זהו הרעיון המרכזי, הוא באשר לראייתנו - האנושית, המוגבלת, מול ראייתו הרחבה, הכוללת, של הקב"ה. יונה לומד ומבין, ובתקווה שכך גם אנו, שתפיסתו את מושג התשובה היא מצומצמת. בני האדם בונים לעצמם מערכת שמתיימרת להבין ולשפוט את מעשיהם של בני האדם עצמם תחת המושגים שהזכרנו - "טוב ורע", "שכר ועונש" וכו'. אלא שהמערכת שבין בני האדם לבין עצמם, שונה בתכלית מהמערכת שבין הקב"ה לנבראים, ובהם גם בני האדם. סיפורו של יונה הנביא הבורח מייעודו, מלמד אותנו שגם אצלנו הבריחה מייעודנו, ה"פיספוס", ההחטאה (=חטא) משבשת את מערכת המושגים שלנו. שיבוש שגורם לנו להתייחס אחרת לטוב ורע ולשכר ועונש. וכך לומדים מהתלמוד הירושלמי במסכת מכות (פרק ב' הלכה ו): "אמר רבי פנחס: 'טוב וישר'. למה הוא טוב? שהוא ישר. ולמה הוא ישר? שהוא טוב. 'על כן יורה חטאים בדרך' - שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם 'חטאים תרדף רעה' (משלי ג). שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל י"ח). שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב 'על כן יורה חטאים בדרך' - יורה לחטאים דרך לעשות תשובה". כלומר, ה"עיוות של הצדק" הוא אצלנו- בני האדם (המוגבלים בתפיסתם), ונראה שהוא נובע מהבריחה. עם כל החוכמה שיש בבני אדם (שאלו לחכמה), ואף עם הנבואה (שאלו לנבואה. ואולי רמז יש פה ליונה הנביא) לא נתפס רעיון התשובה. כי באמת לפי הצדק והמוסר, מי שעבר ועשה חטאים, חייב לשאת בעונשו. אולם במערכת המושגים של הקב"ה, התשובה תופסת את האדם ומתקנת את העיוות, את הפיספוס וההחטאה. וכך מדייק הירושלמי בפסוק 'על כן יורה חטאים בדרך' - הקב"ה יורה לחטאים דרך לעשות תשובה, דרך שמשיבה את החטאים - את מי שהחטיאו (=פיספסו), מההחטאה והעיוות. ואף שאין לנו בימינו בית מקדש שבו כהן גדול מכפר על עוונותינו בעבודת יום הכיפורים, עדיין התשובה עומדת במערכת שבין הקב"ה לנבראים. וכך אומר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א' הלכה ג'): "בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם". בדרכנו, בני האדם, אנו נתקלים בהתלבטויות במאבקים פנימיים בין יצרים. שיקול דעת, דעת אנוש, עשוי להכריע את הכף. אבל כדי להגדיל את הסיכויים לקבל החלטה נכונה, עלינו לראות לנגד עינינו מהו היעד. ראינו בסיפורו של יונה כי מי שבורח מייעודו נקלע לדרך ללא מוצא. כעת נבין את הקשר וגם את הניגוד שיש בין הטעמים שנתנו חז"ל לקריאת סיפורו של יונה ביום כיפור: "לפי שיש בו גודל כוח התשובה" ויחד עם זאת, "ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני השם". נזכה לשוב בתשובה שלמה, ונוכל לראות בצורה ישרה את הטוב לנגד עינינו, כשם שיונה ראה לבסוף את טובתם של האדם והבהמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2022 00:05 |
|
| |
ב"ה ממתק ליום הכיפורים תשפ"ג בערב יום-הכיפורים ביקש הרבי החמישי של חב"ד רבי שלום בער מחילה מאימו, הרבנית רבקה, על עניין משפחתי מסויים. השיבה לו הרבנית: אספר לך סיפור. פעם אחת התכונן יהודי כפרי לנסוע לעיר ליום-הכיפורים. הוא כבר היה מוכן, אך בני-ביתו התמהמהו. אמר להם: אני יוצא לדרך, אלך לאט, וכשאגיע לעץ מסויים אחכה לכם. יצא האב לדרך, וכשהגיע אל העץ, ישב לנוח בצילו. מרוב עייפות נרדם מתחת לעץ. ילדיו יצאו גם הם לדרך, ושכחו את אביהם לגמרי. עברו ליד העץ והמשיכו בדרכם, בלי לצרפו אליהם. לפנות ערב התעורר האב. הוא הבין שבניו שכחו אותו ושלא יספיק להגיע העירה לפני שקיעת החמה. לחזור לכפר - כבר מאוחר. הרים האב את עיניו למרום ואמר: "ריבונו-של-עולם! ילדיי שכחוני, אבל אני מוחל להם. מחול אף אתה לבניך אשר שכחוך!". וסיימה הרבנית: "הלוואי ימחל הקב"ה לכולנו, כפי שאני מוחלת לך". בגמרא יש דיון לגבי כפרת העוונות שנוצרת ביום הכיפורים האם זה רק למי ששב בתשובה או לכל יהודי ולמעשה כולם מודים שביום הכיפורים עצם היום גורם לכפרה, אמירה זו דורשת ביאור, הרי אנחנו יודעים שאצל הקב"ה כפרה זה לא רק שהוא סולח אלא שהוא ממש מוחק את העוון כאילו לא היה ואיך יכול להיות שסתם יום שעובר מוחק מעשים לא טובים של יהודי? מוסבר בתורת החסידות שישנם שלוש רמות בקשר שבין יהודי לקב"ה הרמה הראשונה היא על ידי קיום מצוות, הקב"ה ציווה ואני מקיים ובזה אנחנו מתחברים. הרמה הגבוהה יותר היא עבודת התשובה, אדם חטא ואחר כך התעורר בתשובה הרי עצם זה שמתחרט על מה שעשה מראה לנו שהוא כן מחובר לקב"ה ורק שהייתה לו נפילה ועכשיו הקשר הקיים התעורר. הרמה הכי גבוהה היא עצם הקשר שבין נשמה של יהודי לקב"ה מכיוון שהנשמה שלנו היא חלק אלוקה ממעל ממש, היא אף פעם לא יכולה להתנתק ממהותה האמיתי של דבקות בקב"ה, זהו קשר שלא תלוי במעשינו ולא מושפע מחטאינו, אלא שכל השנה הקשר חבוי ונסתר עמוק בפנים ולכן אנחנו מרגישים את הקשר לקב"ה רק באמצעות המצוות והמעשים וביום הכיפורים מתגלה הקשר הפנימים של יהודי עם הקב"ה, קשר זה עושה לנו "איפוס" לנקודת הבראשית שלנו ומתגלה ששום חטא לא יכול לפגום בקשר שלנו עם הקב"ה ולכן עצם היום מכפר. יהי רצון שנזכה השנה ביום הכיפורים לראות את הכהן הגדול בעבודת בית המקדש ויתקבלו כל תפילותינו ברצון לשנה טובה, שנת גאולה וישועה. גמר חתימה טובה הרב נחמיה וילהלם בית חב"ד בנגקוק תאילנד נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2023 18:41 |
|
| |
לע"נ אברהם יעקב בן צדוק ז"ל גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל חיזוק ליום הכיפורים
זמן תשובה לכל כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ז) "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים .
. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים". ולכאורה לא מובן המושג הזה של 'זמן תשובה', כי הלא תשובה
היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, כי תיכף כשיחטא איש עליו לשוב מחטאו,
ומה נתחדש ביום הכיפורים בחיוב לחזור בתשובה? ויש ליישב, על פי מה שממשיך הרמב"ם בהלכה שאחרי זה "עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה – חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". כלומר,
שיש חידוש ביוהכ"פ שצריך לשוב גם על חטאים שכבר עשה תשובה עליהם. משא"כ בכל השנה, לא מצינו חיוב להתעורר ולשוב על עבירות שכבר עזב אותם והתוודה עליהם. נמצאנו למדים, שביוכ"פ יש הגדרה אחרת למצוות התשובה מבשאר ימות השנה:
במשך השנה נובעת חובת התשובה ממצב ה'גברא' החוטא, וממילא לאחרי שהאדם כבר שב על חטאו והתוודה – בטלה סיבת החיוב. אולם ביוהכ"פ חובת התשובה נובעת מהזמן ואינה תלויה כלל במצב ה'גברא'
. וזהו הפירוש ברמב"ם שיוהכ"פ הוא "זמן תשובה לכל" כי היות והוא זמן תשובה – לכן הוא חל על כל ישראל, גם על כאלו שכבר עשו תשובה, כיון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ) ולכן ביום הזה מתאחדים כולם במצוות התשובה.
גמר חתימה טובה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2024 19:06 |
|
| |
יום כיפור
ספר יונה תפקידם של הרשעים בעולם:
מדוע סירב יונה ללכת בשליחות ה´ לנינוה? מה ניסה להשיג בבריחה באניה מלפני ה´? עיון
בשאלות אלו ובעניינים נוספים בספר יונה מלמד על דרכי השגחת ה´ ועל מקומו של כל אדם
בהופעת שם ה´ בעולם.
[1]ספר יונה, הנקרא בתפילת המנחה של יום הכיפורים, מציג מודל של חזרה בתשובה, אשר ממנו
ניתן ללמוד ולהשליך על תהליך התשובה הנדרש מאיתנו בימים אלו. כפי שנראה בהמשך, מהלכו
הכללי של הספר מלמד על הדרך הישרה להתבוננות על הנהגת ה' את העולם.
ניתן לזהות במהלך הספר מספר 'חזרות בתשובה', כאשר בכל מקרה יש לברר מה בדיוק היה
החטא עליו נדרשה התשובה. < br>
התשובה המרכזית עליה בנויה עלילת הסיפור היא של אנשי נינוה. החטא שלהם לא מפורש - "כי
עלתה רעתם לפני[2]", אך מהתשובה שהם עשו - "מן החמס אשר בכפיהם[3]", ניתן ללמוד כי החטא
עליו היו צריכים לחזור היה הגזל.
חזרה בתשובה נוספת היא חזרתו של יונה, אשר סירב בתחילה ללכת בשליחות ה' אל נינוה,
ולבסוף לאחר כל מה שעבר חזר בתשובה וביצע את שליחותו.
עוד תהליך של תשובה המופיע בספר היא תשובתם של המלחים באוניה הזועקים בתחילה לאלילים
שלהם, כלומר חוטאים בעבודה זרה, אך לבסוף לאחר שניצלו יראו יראה גדולה את ה' "ויזבחו זבח
לה' וידרו נדרים[4]".
מבין שלושת תהליכי התשובה, התהליך היותר מורכב והחטא הפחות מובן והדורש יתר הבנה
והסבר הוא חטאו של יונה. מהו האינטרס של יונה, מדוע נמנע מלבצע את ציווי ה'. < br>
יונה בן אמיתי מופיע פעם נוספת בתנ"ך, מלבד ספרו שלו. בספר מלכים מסופר על דמותו של מלך
ישראל, ירבעם בן יואש[5]:
הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דיבר ביד עבדו
יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר. < br>
בסיום התיאור על כיבושי ירבעם נאמר הביטוי המיוחד[6]:
ויתר דברי ירבעם וכל-אשר עשה, וגבורתו אשר-נלחם, ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה
בישראל, הלוא הם כתובים, על ספר דברי הימים למלכי ישראל.
מה הכוונה במילים 'ליהודה בישראל' - הרי הוא מלך ישראל ולא מלך יהודה? אלא שמתברר
בפסוקים אלו, כפי שמוכח ממספר מקורות, שבאותה תקופה היה שיתוף פעולה בין ירבעם ועוזיה
והם עבדו יחד והקימו ממלכה אדירה, הכוללת את הממלכה הצפונית - ממלכת ארם. על תקופה זו
אמרו חז"ל שכאשר ישראל מאוחדים אפילו עובדים עבודה זרה אין מידת הדין פוגעת בהם.
הכיבוש של דמשק היה כמובן הרחבה משמעותית של גבול ישראל, אלא שבכך נפתחה חזית חדשה
עם אויבים חדשים. ארם היו מאז ומתמיד החציצה בין אשור ויהודה, וכעת לאחר כיבוש ארם, הפך
עם ישראל להיות האויב הטבעי של אשור, שלאורך ההיסטוריה ניסתה להשתלט על דרכי המסחר
בימה של ארם.
מלכות אשור היא מהעתיקות שבממלכות האיזור, ומופיעה כבר בתחילת ספר בראשית[7]:
וכוש, ילד את-נמרוד הוא החל להיות גיבור בארץ. הוא היה גיבור ציד, לפני ה'... ותהי ראשית
ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה, בארץ, שנער. מן הארץ ההיא, יצא אשור. וייבן את נינווה ואת
רחובות עיר ואת כלח. ואת רסן, בין נינווה ובין כלח, היא העיר הגדולה.
מי היא העיר הגדולה? רש"י שם מסביר שהכוונה לנינוה, ע"פ הנאמר בסוף ספר יונה[8] "ואני לא
אחוס על נינוה העיר הגדולה".
אשור היא ממלכה רבת עוצמה, אשר ראשיתה בנמרוד אשר היה גיבור ציד לפני ה'. כאשר עם ישראל
כובש את ארם הוא נהפך להיות האויב הראשוני של אשור.
יונה בן אמיתי הוא זה שהנהיג והוביל את האחדות הגדולה של עם ישראל, אשר הובילה אותם
למעמדם הנוכחי כנגד האויב החדש - אשור. בשלב זה פונה הקב"ה אל יונה ומבקש ממנו ללכת אל
נינוה, העיר הגדולה של ממלכת אשור, ולהזהיר אותם קודם שיעניש אותם ה'.
כעת מובן סירובו של יונה ללכת בשליחות ה'. יונה מסרב כיוון שאם אשור לא יחזור בתשובה ויאבד -
ישראל יוכלו לנשום לרווחה וינצלו מהאויב המרכזי שלהם בתקופה זו. יונה בסירובו ללכת לאשור
אומר לקב"ה שיש במעשה זה מן הרחמנות על אכזרים, ועל כן הוא לא מוכן לשתף פעולה עם מהלך
זה.
יונה מצפה שהקב"ה ימנע את התשובה מאשור, ויעניש אותם בחומרה על חטאיהם. יש מצבים בהם
החוטא נמצא במדרגה כל כך נמוכה ויורד למדרגות כל כך שפלות שהקב"ה מונע ממנו את התשובה,
כיוון שהוא יודע שגם אם יחזור בתשובה זה יהיה במדרגה מאוד נמוכה ועל כן נכון יותר שיענש
בחומרה - כתיקון לחטאיו החמורים.
ביטוי לתהליך זה הוא אמירתו של ישעיה "השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע. פן יראה
בעיניו ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו[9]".
לכאורה נראה כי יונה צדק בניתוחו את תהליך התשובה של נינוה, ואכן תשובתם היתה חיצונית
וחלקית ועל כן לא החזיקה מעמד, כפי שמופיע בספר נחום בנבואת החורבן של נינוה[10]:
משא, נינווה... אל קנוא ונוקם ה', נוקם ה' ובעל חמה. נוקם ה' לצריו, ונוטר הוא לאויביו.
צריך לזכור כי בשנים שבין תשובת נינוה לחורבנה 'הספיקו' אשור לעשות מספר דברים גדולים, כמו
פגיעה חמורה בממלכת ישראל ויהודה, הגליית השבטים וכמעט החרבת ירושלים - אלמלא צדקתו
של חזקיה.
אמנם, אף אם ניתן להבין את מניעיו של יונה - מה היה הטעם במעשיו? מה ההיגיון בבריחה מפני
ה'?
חז"ל אמרו שיונה רצה לצאת מא"י כדי לאבד את מדרגת הנבואה שלו. יונה מוותר על עולמו הרוחני,
מגיע למדרגה של יאוש וויתור עצמי והוא בוחר זאת במודע מתוך אמונה שהדרך אליה הוא נשלח
מוטעית. ביטוי כך ניתן למצוא בביטוי החוזר בתיאור בריחתו מלפני ה'[11]: < br>
ויקם יונה לברוח תרשישה, מלפני ה', וירד יפו וימצא אונייה באה תרשיש, וייתן שכרה וירד בה לבוא
עימהם תרשישה, מלפני ה'.
השורש המודגש בפסוקים אלו הוא הירידה אותה גורם יונה לעצמו, כדי שלא להיות ראוי ומוכן
לשליחות האלוקית.
רב החובל נשלח להעיר את יונה - "בן אדם מה לך נרדם", כדי להחזיר אותו לשליחותו, אך יונה לא
מוותר ומבקש שיזרקו אותו לים. יונה מוכן לוותר על כל עצמיותו ואף על חייו - כפשוטו, כדי שלא
לשתף פעולה.
יונה נבלע ע"י הדג, ושם בתוך מעי הדגה מסכים יונה לחזור בו ולקבל את השליחות. מדוע? מה קרה
במעי הדגה שגרם לו לחזור בתשובה ולהכיר בצדקת שליחותו?
יש להעיר שהקב"ה מבין את המניעים החיוביים של יונה ולא מתייחס אליו כפושע. הקב"ה 'מתאמץ'
להמשיך ולהסביר ליונה ולנו את מהלכיו ואת המשמעות הפנימית של הנהגותיו.
תפילת יונה במעי הדג מכילה בתוכה ביטויים רבים ומיוחדים, כאשר המשפט המסיים דורש יתר
בירור ועיון[12]:
ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי, אשלמה. ישועתה, לה'.
מה נדר יונה? כאשר היה יונה על הספינה נדרו המלחים נדרים שונים[13], ונראה שגם יונה נדר, אלא
שיונה מדגיש שבניגוד אליהם הוא יקיים את נדריו. נראה כי יונה מבטא כאן ביקורת על תהליך
התשובה הפתאומי של המלחים, אשר לא מחזיק מעמד ולכן לא יעמדו בנדריהם. ביקורת זו היא גם
ביקורת מרומזת על התשובה הפוטנציאלית של אנשי נינוה, אשר תעשה מתוך התעוררות אקסטטית
ולא מתוך יישוב הדעת ועל כן לא תאריך ימים.
נראה כי נדרו של יונה היה שיקיים את שליחות ה', ועל כן מיד ביציאתו מן הדג הוא מיד מסכים לצאת
לנינוה. אמנם, ניתן לראות כי הוא לא מקיים את שליחותו בשלימותה ומתוך דבריו ניתן למצוא את < br>אשר על ליבו[14]:
ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום, ונינווה נהפכת.
יונה בדבריו קובע את התוצאות שיתחוללו ע"פ דבריו, כאשר הדבר שאותו נצטווה לעשות הוא לעורר
אותם לתשובה כדי שלא יתרחש האסון. אעפ"כ, דבריו פועלים את פעולתם ואנשי נינוה מתחילים
בתהליך של תשובה. לכאורה, טעה יונה בהערכותיו. אמנם, עיון בפרטי התשובה האשורית מרמז על
פגמים מסויימים בתשובתם[15]:
האדם והבהמה הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל ירעו, ומים אל ישתו. ויתכסו שקים, האדם
והבהמה, ויקראו אל אלוהים, בחוזקה.
ניתן לראות כי ישנה הרבה אכזריות בתשובה של אנשי נינוה. הקריאה בחזקה אל ה', הרעבת הבקר
והצאן. כביכול אמרו לקב"ה 'אם אתה לא תרחם עלינו - אנחנו לא נרחם על הצאן והבקר שלנו'.
אעפ"כ מקבל הקב"ה את תשובתם, ועל כן רבה חמתו וכעסו של יונה, הקורא ואומר[16]:
ויתפלל אל ה' ויאמר, אנה ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קידמתי, לברוח תרשישה. כי
ידעתי, כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה.
ניתן לזהות כי ברצף המידות שמצטט יונה חסרה מידת האמת, וזו בדיוק התביעה של יונה בן אמתי -
היכן האמת? הקב"ה הוא אל רחום וחנון, והוא אכן מרחם וחס על בריותיו אבל אין אמת ועל כן "טוב
מותי מחיי" - אני מעדיף ללכת לעולם האמת.
ויצא יונה מן העיר, ויישב מקדם לעיר. ויעש לו שם סוכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה, מה יהיה
בעיר. [17]
יונה ממתין לראות מה יקרה - מי ינצח בויכוח על תשובת נינוה. יונה בונה סוכה - מבנה ארעי, כדי
לבטא שהוא מאמין שלא יצטרך לחכות זמן רב כדי לראות בנפילת תשובת נינוה.
וימן ה' אלוקים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על-ראשו, להציל לו מרעתו. וישמח יונה על הקיקיון
שמחה גדולה. וימן האלוקים תולעת, בעלות השחר למחרת ותך את-הקיקיון, וייבש. ויהי כזרוח
השמש, וימן אלוקים רוח קדים חרישית, ותך השמש על-ראש יונה, ויתעלף. וישאל את נפשו למות
ויאמר טוב מותי מחיי.
יונה שמח שמחה גדולה על הקיקיון שצמח לו מעל לסוכתו. על מה השמחה הגדולה? הרי הוא כבר
בנה לעצמו סוכה לצל? מה משמעות הצמחת הקיקיון, ומדוע 'טורח' ה' להצמיח לו אותו?
לאחר שנובל הקיקיון מתייאש יונה ואומר "טוב מותי מחיי". ביטוי זה הופיע קודם לכן, לאחר שראה
שה' קיבל את תפילת נינוה. ההבדל הגדול בין שתי האמירות היא שבפעם הקודם היתה באמירה זו
אמירה אידיאולוגית, הקרבת חייו למען עם ישראל כאשר דרכו להצילם לא צלחה, ואילו כאן לכאורה
יש רק צער גופני על החום הרב. נראה כי השימוש בביטוי זהה מלמד שיש קשר בין האמירות ויש < br>לעמוד על משמעותו.
נראה כי בניית הסוכה הוא מעשה של התרסה גדולה כלפי הקב"ה, ואעפ"כ הקב"ה עוזר לו בכך
ומזמן לו קיקיון להוסיף על הצל שלו. יונה מבין שיש בכך אמירה של הסכמה כביכול לדרכו ושיטתו,
ולכן כאשר מת הקיקיון מתייאש יונה כי הוא מבין שוב שהקב"ה לא מסכים איתו, ועל כן הוא חוזר
ואומר 'טוב מותי מחיי'.
הקיקיון מסמל את ההתערבות האלוקית של הקב"ה בעולם, שיונה פירש אותה כהתערבות לטובתו,
כהכרה בצדקת דרכו. הקב"ה בהצמחת הקיקיון ונבילתו מבקש ללמד את יונה לקח חשוב, אשר כדי
לעמוד על משמעותו יש לחזור ולעיין בתפילת יונה במעי הדג.
יונה מתאר את ירידתו הגדולה - "מבטן שאול שיוועתי[18]", ועל כן מסקנתו היא "אני אמרתי נגרשתי
מנגד עיניך[19]", אך אעפ"כ - "אך אוסיף להביט אל היכל קודשך". רציתי להתרחק מהשגחתך, למען
עם ישראל, ובכל זאת השגחתך לא עוזבת אותי.
חז"ל דורשים מפסוקים אלו שהדג לקח את יונה מתחת לבית המקדש, ומהמילים "אפפוני מים עד
נפש, תהום יסובבני, סוף חבוש לראשי[20]", שלקחו למקום קריעת ים סוף. הקב"ה מבקש להראות
לו את כח השגחתו הגדולה במקומות בהם היא מתגלה ביתר שאת - קריעת ים סוף ובית המקדש.
יונה מסיים את תפילתו במילים "ישועתה לה'[21]". אפשר להסביר שכוונתו היא 'אתה תושיע אותי
מהדג'. אמנם, יתכן שיש להסביר שכוונתו היא 'הישועה היא לה''.
יונה מבין ומפנים כי הישועה והדרך אליה הם בידי הקב"ה ובידיו בלבד. יונה אומר לעצמו 'אני רציתי
להציל את עם ישראל מידי אשור, וחשבתי שהדרך הנכונה לעשות זאת היא בבריחה מהשליחות אך
כעת אני מבין שאתה זה שמושיע - גם אם אני לא מכיר ומבין את דרכך'.
יונה לומד מהצמחת הקיקיון כי יש תפקיד ויש משמעות לכל דבר במציאות. כמו שהקיקיון הופיע
בעולם על מנת שיתן צל, ועל כן חס עליו יונה, כך גם אשור מופיעים בעולם למטרה וייעוד כלשהוא,
גם אם הוא לא נראה ומובן כלפי חוץ.
תשובת המלחים ותשובתם של אנשי נינוה היא אכן תשובה חלקית וזמנית , ותשובתו של יונה היא
שלימה ועליונה יותר, אך גם לתשובתם יש מקום ותפקיד במהלך העולם, ודבר ה' מתגלה בעולם גם
בדרך זו. התשובה של אשור היא אכן אכזרית ולא ראויה, ובכך צודק יונה, אך היא חשובה להנהגת
העולם, ויש תפקיד גם לחזרה הזמנית שלהם, ויתכן כי בתהליך זה יהיו אנשים שיחזרו בצורה נכונה
והם יהיו התיקון של אשור לעתיד לבוא. < br>
אשור הם אומה בעלי עוצמה אדירה, כפי שמתבטא בדמותו של נמרוד, ועוצמה זו היא בעלת חשיבות
ותפקיד בעולם. רמז לתפקידם העתידי של אשור ניתן למצוא בנבואת ישעיהו[ 22]:
ביום ההוא, יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'... כי-יצעקו אל-ה' מפני
לוחצים, וישלח להם מושיע ורב והצילם. ונודע ה' למצרים, וידעו מצרים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח
ומנחה, ונדרו-נדר לה' ושלמו... ביום ההוא תהיה מסילה ממצרים אשורה, ובא אשור במצרים, ומצרים
באשור, ועבדו מצרים, את אשור. ביום ההוא, יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, ברכה בקרב
הארץ. אשר ברכו ה' צבאות, לאמר: ברוך עמי מצרים, ומעשה ידי אשור, ונחלתי ישראל.
נבואה מיוחדת זו מתארת כי לעתיד לבוא יהיה תיקון גדול לאומות הגדולות שהצרו לישראל - מצרים
ואשור, ויהיה לעם ישראל קשר מיוחד של השפעה וקבלה הדדית מהאומות האלו.
סיומו של ספר יונה לא מלמד שיונה השתכנע וחזר בו ממחשבתו שאין לקבל את תשובת נינוה. יונה
עדיין חושב שתשובה זו איננה רצויה וראויה, אלא שהוא מבין שגם כאשר כלפי חוץ לא ניתן להבין
את מהלכי ה' בעולם - יש מקום לכל אדם ויש תפקיד ומשמעות לכל התערבות אלוקית.
הקב"ה מלמד את יונה ואותנו כי יש מנהיג לבירה, ואם הקב"ה נותן מקום וקיום לרשע, זה אומר שגם
לו יש מקום ותפקיד להופעת שם ה' בעולם, ולכן יש מקום ומשמעות לחזרתם בתשובה, גם אם היא
חלקית.
ביום הכיפורים אומר הקב"ה לעם ישראל: חיזרו בתשובה, גלו את תפקידכם וייעודכם בעולם. יש
עונש לכל חטא, וכל חוטא יבוא על שכרו, ואעפ"כ יש מקום ותפקיד לכל אדם ולכל כח במציאות, ועל
כן נדרשת מכל אדם החזרה בתשובה להופעת אור ה' בדרכו שלו בעולם.
|
|
|
|
|
|
