עבר חודש וזה עדין כואב כל כך :(

טבעי שזה יכאב... ומותר לך להיות כאובה.. 
מותר לך לדמוע.. וזה בריא גם לדמוע..
זה לא חולשה או אות קלון להרגיש את החסר.. את הגעגוע.. את "הלבד" את החור שנפער בלב..
אחרי הכל... את "בת אדם"...!

זה גם יותר קל לטמון את הראש בחול, לשקוע ברחמיים עצמיים.. בחלומות.. בשיגיונות במה יהיה.. ואולי יהיה.. ולוואי שיהיה.. זה גם יותר כיף להרגיש אומללה.. בודדה וכו'... הכל אמת...

אבל כאן השאלה, האם זה מה שאת רוצה לעצמך?? האם באמת את תיכנעי עוד לפני תחילת המלחמה?? האם את תמכרי את חיי ורגשותייך בשביל משהו שהתברר למפרע כלא בר קיימא??
או..!
שתשיבי מלחמה שערה? שתתמודדי עם הניסיון הזה..?. שתוכיחי לעצמך מי את באמת..! שתקחי את זה כקרש קפיצה להתחשל..להבנות..להיות חזקה יותר.. רגישה יותר??

במה תבחרי??
בקל או ב-קשה?
ברע או בטוב?

בחירה שלך...!
בהצלחה..:)

הופה! אחר קריאת התגובות אני רואה שכיוונתי לדעת גדולות..