היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים.וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" ובסוף גמרא מכות אמרו:"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני.אי קרא? תורה ציווה לנו משה" כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.והקשו על זה ואמרו:"תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".ובאה התשובה:"'אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
וקשה.. שהרי כל התשתית עליה מונחת התורה היא נתינתה ע"י אלוהים, והיא מצווה עלינו להאמין בגורם שנותן לה את תוקפה?! וכמו שהרב מיכי נוהג להסביר בשיעוריו- סיבה למערכת אינה יכולה להיות בתוכה אלא רק מחוצה לה, כמו שלא יכול להיות חוק שיחייב אותנו לקיים החוקים.
וממה נפשך- אם אלוהים (הדתי) לא קיים אינני חייב להקשיב לתורה, ואם הוא קיים ואף נתן תורה אזי מיותר לצוות להאמין בו.
אליס למילה "אמונה" יש טרמינולוגיה רחבה מאד בספרות הרבנית, מאחר ושאלתי על הרמב"ם אשמח אם תביא לי מקור בו הרמב"ם מתייחס לאמונה, וכך אולי יונהרו הדברים..
נשלח ב-4/10/2011 22:33
כמדומני כי לפי הרמב"ם נצטווינו "לידע" ולא להאמין.
ואולי לפי הרמב"ם הציווי הוא פשוט לחקור ולברר עד שיתברר לנו בוודאות (לוגית?) ידיעת הא-ל.
נשלח ב-4/10/2011 22:37
אז למה השתמש במילה להאמין בעוד במקומות אחרים השתמש בלידע?
נשלח ב-4/10/2011 22:54
אנא בדוק בתרגום. נראה לי שזה תלוי במתרגם ותו לו.
נשלח ב-4/10/2011 23:12
קנר, נאמרו על כך כמה תשובות, לא ממש מספקות בעיניי. פעם חשבתי שהמושג 'מצווה' אצל הרמב"ם אינו מה שאנחנו מבינים בד"כ. ראה למשל בעשין צה-צו (הפרת נדרים ודיני טומאה), שם הרמב"ם עצמו מסביר ש'מצוות' אלו לא מצוות עלינו מאומה רק מגדירות פרוצדורות ומצבים הלכתיים. וביאור הדברים הוא שאצל הרמב"ם המונח 'מצווה' מחליף את המונח 'חוק' (ראה גם הגדרותיו בשורש השמיני). בספר החוקים יש סעיפים מגדירים או מבארים (כגון: 'קטן' לעניין חוק זה וזה ייחשב כל מי שלא הגיע לגיל זה וזה), ויש סעיפים מצווים (קטן אינו בעל אחריות פלילית וכדו'). אם כן, ייתכן שהרמב"ם רואה את ספר המצוות כספר החוקים היסודי שלנו (הרי הוא הבסיס שסביבו נבנה היד החזקה). בנוסף לכך, הוא גם סובר שבראש כל ספר חוקים אמורה לעמוד הנורמה הבסיסית (מונח של קלזן, הפוזיטיביסט) של אותה מערכת, כלומר הנורמה היסודית שממנה יונקת מערכת החוק את תוקפה. כגון בחוק הישראלי: אזרח ישראל מחויב לקיים כל חוק שחוקק כהלכה בכנסת (האספה המכוננת) שנבחרה באופן הראוי וכו' וכו'. ולפי זה, בראש ספר החוקים ההלכתי (=ספר המצוות) אמורה לעמוד הנורמה הבסיסית של ההלכה: החובה להאמין ולציית לקב"ה (בהלכה אמונה כוללת ציות לציווי. ראה סופ"ח מהל' מלכים). הנורמה הבסיסית זהו הסעיף המבאר והמגדיר הכי בסיסי, ויש היגיון לשים אותו בראש ספר החוקים.
ויש עוד לפלפל בזה, ואכ"מ.
נשלח ב-4/10/2011 23:39
kaner91 כתב:
אז למה השתמש במילה להאמין בעוד במקומות אחרים השתמש בלידע?
אין ידיעה אבסולוטית, אז נשאר להאמין בכול זאת בכול ידיעה.
הרי אתה מאמין כי יודע כי כלום לא יודע עד הסוף?
במו"נ א, נ כותב הרמב"ם כי אמונה אמיתית מובנת כידיעה נאמנה.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
נשלח ב-4/10/2011 23:57
עד כמה שידיעתי משגת הרמב"ם לא מצווה להאמין באלוהים אלא לדעת אותו כי הוא, כמו רוב הכותבים עד קאנט, חושב שהוא הצליח להוכיח את קיומו. לפיכך קיומו הוא עובדה הכפויות על התודעה ואינו תלוי באמונה. במו"נ הוא כותב כי יש לו הוכחה מופתית, כלומר הוכחה שאי אפשר שלא להשתכנע בנכונותה לקיומו של האל.
נשלח ב-5/10/2011 00:00
בס"ד
קנר היקר
בראש ספר היד החזקה להרמב"ם שהוא כולו חיבור "הלכות הלכות" כותב הרמב"ם "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא וממנו נמצאו כל הנמצאים".... הידיעה הזאת היא היסוד של עבודת השם יתברך כשם שאברהם הכיר את בוראו עוד מגיל שלוש. וכפי שאומרים חז"ל ולעניות דעתי גם מביא זאת הרמב"ם "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם". "בלב שלם" הכוונה כפי שמסבירים חז"ל בכל לבבך בשני יצריך. שכן אמונה נתפסת בעיקר ע"י היצר טוב ובלשון החסידות 'הנפש האלוקית'. אמנם כשיש הכרה וידיעה בדבר הרי זה בשיתוף גמור עם היצר הרע או 'הנפש הבהמית'.
האמונה בבורא איננה במציאותו אלא במהותו. יש ידיעת המציאות וידיעת המהות. ואכה"ל. אמנם הרמב"ם עצמו מביא לדוג' שהקב"ה "הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה...ודבר זה אין ביכול האדם להשיגו על בוריו". כך שישנם דברים ומושגים אלוקיים עד כמה שניתן להגדיר כמובן שהם למעלה מהשגתנו ובינתנו. אבל מציאות הבורא ולדעת שהוא קיים הרי זוהי ראשית ויסוד היסודות בעבודת השם.
מקווה שהדברים ברורים דיו.
נ"ב: ידועה האימרה "האמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר". אמנם בעניננו היא לא כ"כ מדויקת. שכן האמונה מלווה את היהודי באשר הוא ובכל מצב והיא הבסיס שעליה הוא מושתת בנפשו ונשמתו. וכאן בעצם בנקודה זו צודק מיכי בהגדרתו.
נשלח ב-5/10/2011 15:50
כשם שאברהם הכיר את בוראו עוד מגיל שלוש ?
"ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פ"א ג
לגבי בכל לבבך בשני יצריך - " וכבר אמרו כי יצר הרע נוצר בכל אחד מבני האדם בעת לידתו לפתח חטאת רובץ, וכמו שאמרה התורה מנעוריו, יצר טוב אינו נמצא לו לאדם אלא לאחר שלמות שכלו.." רמב"ם מו"נ חלק שלישי סוף פרק כב
נשלח ב-5/10/2011 15:55
מיכי הצעת תירוץ חדש לשאלה עתיקה שמשנה את המושג מצווה. יש להעיר שהר"מ בשמונה פרקים דן לכאורה בשאלה זו גופא אם אפשר שיהיו מצוות על אמונות ומסיק שכן. נראה שאצל הרמב"ם אם האמונה הגיונית אין בעיה שיהיה ציווי על ידיעתה. כמו שיכול להיות מצווה לדעת את התורה או שום דעה למה לא יוכל להיות מצווה לדעת שיש אלוה.
בענין הפירוש שלך הרי מובן שאינו דומה מצווה שהוא אופן להתיר נדרים וכו' למצווה שמעצם הגדרתה אינו יכולה להתקיים. וא"כ עדיין אין לנו הכרח שמושג המצווה אצל הרמב"ם שונה כ"כממה שאנחנו מתארים אותה. ולשון הרמב"ם ביד החזקה "שידיעת דבר זה מצוות עשה" אם כי הוא לא כתב שסובר שאין אלוה עובר על מ"ע זה אלא שהסובר שיש אלוה אחר עובר על זה. וחשבתי לתרץ שהסיבה הוא מפני טענה זו, אי אפשר למי שכפר בכל לעבור על שום דבר כי שום ציווי לא תופס לגביו. רק מי שמאמין באלקים ומוסיף עוד אלים יכול לעבור על הציווי של אלקים להאמין בו בלבד.
נשלח ב-5/10/2011 16:13
בס"ד
כשם שאברהם הכיר את בוראו עוד מגיל שלוש ? כן. עיין במסכת נדרים ל"ב ע"א.
" וכבר אמרו כי יצר הרע נוצר בכל אחד מבני האדם בעת לידתו לפתח חטאת רובץ, וכמו שאמרה התורה מנעוריו, יצר טוב אינו נמצא לו לאדם אלא לאחר שלמות שכלו.."
נו, אז?
_________________
בברכת הצלחה,
בשורות טובות
נשלח ב-5/10/2011 16:56
יהי אור, 1. אתה מפספס את כל הקושי. הבעיה אינה שיש כאן מצווה על אמונה, אלא שמצווה כזו סותרת את עצמה. הרי קיום מצוות מותנה באמונה בקיומו וסמכותו של מצווה. לכן לא תיתכן מצווה להאמין בקיומו. זה לא דומה למצווה שתצווה עלינו לדעת פיסיקה, או לדעת היסטוריה. 2. גם מצוות התרת נדרים אינה יכולה להתקיים, שכן מי שמתיר נדרים לא קיים מצווה. 3. לגבי האופציה של אין אלוה כלל, היא לא היתה רלוונטית בתקופת הרמב"ם, לכן אין קושיא ממה שהוא לא התייחס אליה.
נשלח ב-5/10/2011 17:04
עיין, בראשית רבא פ' סד - "ר' יוחנן ור' חנינא דאמרי תרוייהו : בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו" - יש ודאי עוד דעות בעניין, אבל, באשכול זה אמורים לדון בדעת הרמב"ם.
אתה שואל אז מה ? אם יצר הטוב אינו נמצא לאדם אלא לאחר שלמות שכלו, אז איך יתכן שעולל בן שלוש הכיר את בוראו ?
אם כבר ליישב בין שני הנוסחים לפי ה'כסף משנה' אז בתחילת ג בפרק הראשון בהלכות עבודת כוכבים כותב הרמב"ם "כיוון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו" כלומר אחרי היגמלו כשהיה בן שלוש התחיל לדרוש ולבקש את ה' וכשהגיע לארבעים הכירו -
