|
|
| נשלח ב-5/10/2011 19:07 |
 |
| |
"יש להעיר שהר"מ בשמונה פרקים דן לכאורה בשאלה זו גופא אם אפשר שיהיו מצוות על אמונות ומסיק שכן"
אפשר מראה מקום, בתודה מראש.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 12:57 |
|
| |
בס"ד
יוסקה
אכן בשיטת הרמב"ם אנו עוסקים והרמב"ם עצמו כותב בספר הלכות שלו שהידיעה באלקות (ולא אמונה) היא יסיוד היסודות. מה נוגע כרגע (לדיון שלנו באשכול הנוכחי) מתי אברהם אבינו ע"ה הכיר בבוראו? מספיק שהגמרא אומרת שזה קרה בגיל שלוש. יש עוד דעות, אבל זה לא נוגע לעצם ענין ההכרה בהשם. להיפך, זה אומר שהיא אפשרית והכרחית.
לגבי היצר טוב ויצר הרע. אם השלימות של היצר טוב היא בגמר שלימות שכלו לא נוגע כלל לעניננו. שוב להיפך, הידיעה בהשם היא בעיקר מצד ההבנה שהיא מצד היצר הרע דווקא. היצר הטוב אינו צריך הוכחות למינהם על קיום הבורא שהרי הנשמה חצובה ושורשה מתחת כסא הכבוד אפילו למעלה מהמלאכים. היא יודעת ומכירה בבורא ומאמינה בו וחבוקה בו תמיד בכל עת ובכל שעה. השאלה בעיקר האם היצר הרע והנפש הבהמית גם מכירים בכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 19:21 |
|
| |
| mdabraham כתב: |  | יהי אור,
1. אתה מפספס את כל הקושי. הבעיה אינה שיש כאן מצווה על אמונה, אלא שמצווה כזו סותרת את עצמה. הרי קיום מצוות מותנה באמונה בקיומו וסמכותו של מצווה. לכן לא תיתכן מצווה להאמין בקיומו. זה לא דומה למצווה שתצווה עלינו לדעת פיסיקה, או לדעת היסטוריה.
2. גם מצוות התרת נדרים אינה יכולה להתקיים, שכן מי שמתיר נדרים לא קיים מצווה.
3. לגבי האופציה של אין אלוה כלל, היא לא היתה רלוונטית בתקופת הרמב"ם, לכן אין קושיא ממה שהוא לא התייחס אליה.
|
|
לגבי 1. ניתן להגדיר את המצווה כלדעת את האמת אודות האלקות. ואז זו מצווה שלא נזקקת בהכרח למצווה. כיון שידיעת האמת כנראה נשארת ערך ראוי לדבר בשמה גם ללא אלקים [כדברי האחרונים לגבי מושבע ועומד מהר סיני] לגבי 2, לא ברור לי באיזה מובן המתיר נדרים לא מקיים מצווה. הרי הוא עושה את הפעולה של ההתרה לפי הפרצדורה שהתורה הגדירה לזה. רק שזה לא מצווה במובן של חיוב או אפילו מצווה קיומית אולי,אבל זה גופא המצווה, זה שונה ממצות האמונה שהבעיה בה הוא שאין לה מצווה ולא שגם מי שמאמין לא מקיים מצווה. לגבי 3. היה נדמה לי שכבר מפילוסופי יון הקדמונים העלו את האפשרות הזאת, האם אני טועה? כמו כן, הר'מ מגדיר את האל כמי שהמציא את כל המציאות, ובזה וודאי שיש מי שכפרו [אם כי בבת אחת הוא מנסה להעמיד את מציאות האל גם על הצד שעולם קדמון.] ואם כדבריך, שהר"מ לא הכיר בכלל את האופציה לכפור באל בכלל, מובן למה לא הפריע לו השאלה של מי מצווה על מצוות האמונה. אדרבה, השאלה הוא בעיקר מהו המצווה אם זה כבר נודע לכולם, וע"ז אפשר להשיב בקלות שהכוונה להיותו מחוייב המציאות וכדו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 19:23 |
|
| |
| יוסקהלייב כתב: | | "יש להעיר שהר"מ בשמונה פרקים דן לכאורה בשאלה זו גופא אם אפשר שיהיו מצוות על אמונות ומסיק שכן"
אפשר מראה מקום, בתודה מראש. |
|
פרק שני: בעניני כחות הנפש ובידיעות החלק אשר בו תמצאנה המדות הטובות והרעות: דע, שהעבירות והמצוות התוריות אמנם תמצאנה בשני חלקים מחלקי הנפש, והוא החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד. ובשני אלו החלקים תהיינה כל העבירות והמצוות. אמנם החלק הזן והחלק המדמה אין מצוה בו ולא עבירה, שאין דעת ובחירה האחד משניהם, וגם אין בהם מעשה כלל, ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת. הלא תראה ששני החלקים האלה, רצוני לומר, הזן והמדמה יעשו בעת השינה הפעולה המיוחדת להם, מה שאין כן בשאר כחות הנפש. אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר, שיש בזה הכח גם כן מצוה ועבירה לפי אמונת דעת בטלה או אמונת דעת אמתית, אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם, ולזה אמרתי למעלה, שבשני החלקים ההם תמצאנה המצוות והעבירות:
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 20:30 |
|
| |
אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר, שיש בזה הכח גם כן מצוה ועבירה לפי אמונת דעת בטלה או אמונת דעת אמתית,"
יהי אור,
להבנתי, אין מדובר פה במצוות על אמונות, אלא על כך שאדם מצווה לחשוב מחשבה נכונה, ועל טעות בחשיבה הרמב"ם אומר שזוהי עבירה - כלומר האדם אחראי לפונקציה של הכוח השכלי שלו, ומתוך הנחתו של הרמב"ם שיש אמת אובקטיבית, חובת האדם היא להגיע באמצעות כוחו השכלי לאותה הכרת האמת, ואם טעה האדם בעיונו הריהו אחראי לטעותו.( המבוכה שהוא מזכיר בדבריו מכוונת לחכמים הסוברים שהטועה בעיונו אנוס ולכן הוא פטור
האדם אינו מצווה להאמין אלא מצווה "לידע שיש שם אלוה" (הפתיחה להלכות יסודי התורה
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2011 23:18 |
|
| |
יוסקה.
מסכים. [לזה שאין בר'מ מצוות אמונה אלא ידיעה] ראה איך הסברתי את מצוות האמונה בהודעה הקודמת למיכי. השאלה נשארת אם זה מתרץ את הקושי המובנה במצווה על מציאות המצווה.
בענין המבוכה לא מוכרח שמדבר לגבי טעות, יותר נראה לכאורה שמדבר על הבעיה הזו. [ואולי היינו הך והבן]. בכל אופן היותר טוב היה לחשוף למי הרמב"ם מתכוין באלו שנבוכו בזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 01:14 |
|
| |
יהיאור,
א) אני סובר שאין קשי מובנה במצווה על מציאות המצווה אם תפקידו של השכל העיוני הוא להבדיל בין האמת ( אמונת דעת אמיתית) לשקר (אמונת דעת כוזבת) מו"נ חלק א פ"ב - וכפי שהוא כותב בפרק א' משמונה הפרקים שהמחשבה מביאה להכרת האמת והוא מאמין באמת האוביקטיבית אזי זה אך מתבקש שאין קשי הגיוני לציווי "אנוכי ה' אלוהיך"
ב) אי אפשר להתכחש לעובדה שהיו פוסקי הלכה שסברו שהטועה בעיונו פטור מפני שהוא אנוס: הוא חושב שמה שהוא חושב זוהי האמת וכיצד יתכן להאשים אדם המשוכנע שמחשבתו היא אמת ? ( זוהי למשל עמדתו של הרדב"ז*) - המבוכה היא לא במובן שהיו כאלה שנבוכו בזה אלא היות ובשכל העיוני אין מעשים אלא רק דעות האם שייך לומר מצוות ועבירות, ובניגוד לעמדתם של החולקים עליו שאין שייך לומר מצוות ועבירות כיוון שהטועה בעיונו אנוס ולכן הוא פטור, עמדתו של הרמב"ם היתה שהטועה בעיונו אינו פטור והוא אחראי לטעותו -
ראה תשובות הרדב"ז חלק א' סוף תשובה רנ"ה : "כיוון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, אם כן אנוס הוא ופטור"
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 02:05 |
|
| |
יוסקה אז בהגדרת המצווה אליבא דהרמב"ם אנחנו מסכימים. הרדב"ז ידוע לי. אבל הוא היה אחרי הרמב"ם. ידוע למי הרמב"ם מתייחס כשכותב על המבוכה אם יש בחלק השכלי מצוות או עבירות? [זה בפילוסופים? בפוסקים קדמונים?] אפשר שהר"מ מתייחס לנקודה זו, ואפשר שלא, צריך לעיין.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 09:55 |
|
| |
יהי אור,
הרדב"ז אמנם היה אחרי הרמב"ם אך מתוך תשובתו אין ספק שמדובר בפוסקים קדמונים, הוא הרי מביא הוכחה מהלל ש"היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר: אין להם משיח לישראל..ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר חס ושלום, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו ! " עצם העובדה שחכמים התייחסו אליו בסלחנות ולא נידוהו ולא החרימוהו מלמדת שהם החזיקו בדעה שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואינו יכול לחשוב אחרת מכפי שהוא מוכרח ואנוס היה לחשוב, ולכן יש להתייחס אליו כבמקרה של 'אנוס' ומכאן שהוא גם פטור מעונש.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 10:19 |
|
| |
| יוסקהלייב כתב: | |
יהי אור, הרדב"ז אמנם היה אחרי הרמב"ם אך מתוך תשובתו אין ספק שמדובר בפוסקים קדמונים, הוא הרי מביא הוכחה מהלל ש"היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר: אין להם משיח לישראל..ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר חס ושלום, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו ! " עצם העובדה שחכמים התייחסו אליו בסלחנות ולא נידוהו ולא החרימוהו מלמדת שהם החזיקו בדעה שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואינו יכול לחשוב אחרת מכפי שהוא מוכרח ואנוס היה לחשוב, ולכן יש להתייחס אליו כבמקרה של 'אנוס' ומכאן שהוא גם פטור מעונש.
|
|
לפי דבריך יוצא שכל הכופרים המשכילים שעיינו והכפירה עלתה מעיונם ואינם יכולים לחשוב אחרת הרי כולם אנוסים ופטורים מעונש.?
מצד שני תינוק שנשבה -הוא בודאי בור והרי הוא פטור מעונש.
אז מי בעצם אינו פטור?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 10:47 |
|
| |
צענע,
לפי דברי ?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 10:55 |
|
| |
לפי המקור שהבאת.
תוקן על ידי צענערענע ב- 07/10/2011 10:54:37
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 11:01 |
|
| |
אז מה השאלה ?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 11:16 |
|
| |
השאלה היא מי נחשב אנוס ומי לא נחשב אנוס .
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2011 11:30 |
|
| |
השאלה האם הרדב"ז בעצמו היה אנוס או תינוק שנשבה. שישב במצריים הרף האיסור הגדול של 5 לאוין כפי שפסק הרמב"ם,
והשאלה גם עליו. אנוס או תינוק
|
|
|
|
|
