דרכי הסקת מסקנות מתיעוד על המציאות

מן הסתם הרהרת בדברים בשעה שקיבלת חתן בראשית / תורה או בשעת איסוף הטופי, מה שיאפשר לך ככל הנראה להשיב סוף סוף על השאלות שלי, ששאלתי מספר פעמים בצורה ממוקדת ולא קיבלתי תשובה:

אבקש לענות בכן או לא, כמובן שניתן לצרף לתשובה נימוקים, או אף לצטט משפט מדברי ולהוסיף הערות באדום, אבל ראשית תשובה לשאלה הספציפית.

1) בהנחה ואדם מגיע למסקנה שהתורה כן היתה מוטיב מרכזי בעם, משהו שחלק גדול מן העם ידע הבין והיה חשוב לו. האם לא נובע מכך שלא היה אפשרי לכתוב בה מספר פרשות ארוכות העוסקות במן אותו אכלו לפי התורה ארבעים שנה? בזמן שכולם ידעו שהדבר לא היה ולא נברא? ואם לא, נא להסביר איך נעשה דבר כזה. לא פיזית אלא מנטלית.

2) האם יש דרך להסביר מה בדיוק אכלו ושתו בני ישראל במשך ארבעים שנה? בהנחה שגדלם היה לפחות 30% מהמנין שבתורה.

בנוגע לזה כתבת על דברי בנוגע לבשר משומר 'מנין לך שלא כך היה', כוונתך לא ברורה, מה שכתבתי הוא דרך לשימור המזון, לא דרך להשגתו. בשביל אוכל לעם שלם, צריכים עם שלם שיעבוד את האדמה. במקרה ועם אחד נמצא במקום שאי אפשר לעבוד את האדמה, צריכים עם אחר באותו קנה מדה שישיג מזון בכמות של שני עמים, וכמובן שהעם הראשון צריך כסף או דבר ערך אחר שיספיק להסדר זה במשך ארבעים שנה. גם בהמות צריכות אוכל ושתיה.

אנכי אתייחס לדבריך בנוגע לארבעת הנקודות הנ"ל. ותוך כדי הדברים אציג אולי עוד שאלות שיהיו ממוספרות בסדר עוקב להנ"ל ואבקש להשיב גם עליהן באופן הנ"ל. תודה מראש.

א) רף הוכחה, אבקש להניח לנושא זה, נדמה לי ששני הצדדים הבהירו יפה את טענותיהם, מה שאני מתיימר להציג הוא מה שההגיון אומר שהיה, מה לעשות עם המסקנה ההגיונית? כל אחד יעשה כפום חורפא דיליה, נהרא ופשטיה. יש מי שיניח כמו שיבולייהו שנסים וכדו' אינם יכולים להתרחש ולכן ההגיון ההיסטורי אינו משחק תפקיד כאן, יש מי שלא יודיע על כך חגיגית, רק יקבע נוסחה לפיה תיעוד קלאסי אינו מצדיק דת המהווה איום על הדמוקרטיה וכדו'. אבל יש גם כנראה מי שיסתפק בהגיון, או יטען שאדרבה, המחקרים מוכיחים שמבחינה פסיכולוגית הדת מקלה על החיים, וזה שוה אפי' שיש נפ"מ שבאופן עקרוני היו הורגים, הכל כבר נתבאר באורך. כל מה שאני טוען הוא שמדובר במסקנה ההגיונית ביותר מתוך הניתוח ההיסטורי, מה לעשות עם זה? יחליט כל אחד בעצמו.

בנוגע לזה שאלת היכן סומכים על תיעוד יותר מאשר לצרכי סקרנות, ראשית אזכיר כי גם בנושאים היסטוריים יש נפ"מ לעונש, הכחשת שואה היא עבירה שעונשה מאסר בהרבה מדינות. למרות שמדובר בסך הכל בעדויות של ניצולים, אין לנו מידע ישיר ומוחשי בנוגע לממדי ההרג בשואה, עצם הישרדותם הפיזית של ארבעה חמשה מחנות אינה אומרת כמה אנשים נהרגו שם, ומי בדיוק אשם בהריגה. הידע בא אלינו על ידי עדויות של אנשים, שיש להם אג'נדה מאד ברורה, ואין פלא שיש מי שמכחיש את הנקודה של החיסול השיטתי. אני מניח שעונש זה על הכחשת שואה יהיה תקף גם בעוד מאתיים שנה, מתוך הסתמכות על המסקנות של בני הדור שעבר. שנית אוסיף, כי גם אם נניח שאין שום נפ"מ, הרי מידת השכנוע של בני אדם בהתרחשותם של אירועים היסטוריים מפורסמים אינה ניתנת לפקפוק. על מי שיפקפק באירועים כאלו יסתכלו כעל בלתי שפוי, (וחוות דעת של בלתי שפוי יכולה לפטור מעונש על פשע..). אך מלבד הענין ההיסטורי התיעוד הוא בסיס לכל הידע שלנו על העולם, ישנם מקצועות שלמים במדע שאינם בנויים על בדיקה חוזרת ונשנית אלא על תיעוד, ממצא שנמצא לפני מאה שנה ותועד מהווה נדבך בתיאוריות המקובלות, לפעמים רק הצורה הסצפיפית בה נמצא היא מה שחשוב, והדבר מתועד ועל כך מסתמכים בעתיד. גם הרפואה מסתמכת על תיעודים של מקרים פחות שכיחים, וגם קביעת תקנים של טיסה בנין גשרים וכו' מסתמכים על תיעוד של מקרים שונים. תמונה צילום וכדו' הם חסרי ערך מבלי שסומכים על האדם שביצע אותם, הסיבה שסומכים עליו היא משום שבזמן הביצוע זה עביד לאגלויי. לאנשים שמבצעים תיעוד הרבה פעמים יש אינטרסים ברורים, כשדוקטור עושה מחקר על השפעת תרופה מסויימת על אנשים שחורים בטנזניה בעלי נתונים פיזיים מסויימים, ברור שהוא רוצה לקדם תיאוריה מסויימת, להגיע לדוקטורט, לזכות בפרס או במילגה על הצטיינות וקידום המחקר, וכיוצא בזה. ואעפ"כ, מכיון שבכל שלב של התיעוד על פי רוב הדברים חשופים לקבוצה של אנשים, מניחים שאדם אינו משקר במה שעתיד להתגלות. אגב, השיטה הזו נוהגת הרבה לפני שהומצאו אמצעי תיעוד מודרניים, ואף כיום כאלו אינם בהכרח חלק מהתיעוד. בהשקפה המדעית שזורים המון ממצאים שהידע שלנו עליהם הוא מפי אנשים ספורים שגילו אותם, כשהנקודה היא לא הממצא אלא המקום בו נמצא, מה שקובע את זמנו ופרטים אחרים עליו. גם בתחום הפלילי סומכים הרבה פעמים על תיעודים של רואי חשבון, פקידים במשרדים שונים, ועוד מתעדים למיניהם, שלפעמים יכולים להיות חשודים לאחר מעשה בקבלת שוחד וכדו', בדרך כלל כל דבר שעתיד להתגלות מטבעו לאחרים כשקר, נחשב כתיעוד מהימן וכהוכחה משפטית.

כתבת עוד שאני מחדש שאפילו במקרה שהתיעוד הוא בעל אג'נדה סמכינן עליה, זו טעות, וכבר כתבתי לך בהודעה שלפני הקודמת, התיעוד של כל עם מגיע מהעם בעצמו, ההיסטוריה האמריקאית היא תיעוד אמריקאי, התיעוד החיצוני עליה הוא זניח. ברור שהעם בעצמו מתעד, וכל מה שידוע לנו על מלחמת האזרחים באמריקה או על הכרזת העצמאות או על מלחמת הצפון בדרום הכל תיעוד אמריקאי (ובמידה שיש תיעוד חיצוני אין הוא אלא עדים לאמירה האמריקאית), אין תיעוד בלי אג'נדה, העם, הצבא, המנהיגים הדגולים, ובכל אופן ברור לכולם שאין דרך לשקר עם שלם בדברים שהוא יודע שאינם נכונים. במה שנתון לפרשנות ייתכן שההיסטוריה מכילה שקרים שפשוט במקרה אף אחד לא פקפק בהם. אבל במה שכולם יודעים, רק חסרי שפיות מפקפקים בידיעות היסטוריות מפורסמות שתועדו על ידי העם עצמו בלבד.

3) האם אתה מקבל את בקשתי להניח לנושא רף ההוכחה, ולהסתפק בכך שמי שאין לו בעיה עם אפשרות תיאורטית של נסים יסתפק בכך שמראים לו משהו הגיוני, ומי שיש לו בעיה יעשה כרצונו? (אין כוונתי שאתה תניח לנושא באופן אישי, אלא לצורך הדיון כאן, כן או לא).

4) או לחילופין, אם אינך מקבל בקשה זו, האם נס סותר משהו שידוע לנו או שהוא סותר את ההגיון שלנו או שיש לנו מידע שיגרום לנו לחשוב שמעולם לא התרחש נס? ואם כן, מה הוא הנימוק (זו שאלת רשות, תלויה בבחירה של שאלה 3). (הערה: כתבת שאני מבלבל בין לא סביר ללא יתכן, כמובן שזה לא נכון, הגדרתי 'לא סביר' כנוגד הסתברות, לא ייתכן הוא נוגד ידיעה ברורה. בכל אופן הסמנטיקה לא חשובה. נניח למונח לא 'סביר', ונכתוב בפירוט, נוגד משהו שידוע לנו, או שיש לנו סיבה לחשוב שלא התרחש).

חילקתי את הענין לשתי שאלות, משום שלא מדובר ב'דילוג' על השלב הזה, אתה טענת שאתה מעלה את רף ההוכחה, אבל לא הבאת נימוק לדבר. ייתכן שישנם עוד אנשים שיסברו כמוך שבנוגע להשלכות של 'דת' יש להעלות את רף ההוכחה, איני יכול לשלול זכות זו, ולכן אבקש להשאיר את הנושא לבחירה חפשית של הצופה.

אגב, כתבת שהיטיבו להשיב שיבוליהו ופרזנט וכו', מכיון שהתייחסתי לעיקרי דבריהם, אשמח שאם יש משפט מדבריהם שהנך מסכים אתו ומצפה לתגובתי, שתצטטו, או שתיתן הפנייה מדוייקת. (בהודעתו האחרונה כתב שיבולייהו שני נקודות, משמע שהן עיקרי דבריו, לכן אתייחס אליהן: השניה: אתה טוען שה' ברא את העולם כי כך כתוב בתורה וזה מעגלי, כמובן שזו שטות ומעולם לא טענתי שהסיבה לחשוב שה' ברא את העולם היא כי כך כתוב בתורה. הראשונה: ישות היפותטית יכולה לשתול במוחינו זכרונות. זו לא שאלה דוקא עלי, באמת מנין שישות היפותטית לא שותלת זכרונות? התשובה היא שכמובן אין לנו הוכחה שזה לא קרה, אבל הדיון האנושי מבוסס על ההנחה שישנה יכולת דיון, לא משום שהנחה זו מוכחת, אלא משום שברגע שמועלית טענה שמעקרת את יכולת הדיון, הרי שאין טעם בדיונים, ייתכן שאותה ישות נכנסת למוחות של כולנו וגורמת לנו לחשוב שטיעון שטות הוא טיעון אמת או להיפך. לפיכך עצם הרעיון להתכנס ולדון, מחייב אותנו להתעלם מאפשרויות אלו. אין שום קשר לדיון על הדת דוקא, באותה מדה אוכל לומר שכשם שהסיכוי למוצא החיים ויעילות המוטציות הוא קטן מאד מבחינה סטטיסטית, כשמדובר במספרים בלתי נתפסים, הרי ניתן לומר שהעולם כולו נברא על כל המינים בפיצוץ אקראי אחד גדול, שהגיוני משום שיש מספר בלתי נתפס של יקומים, וכמו"כ לטעון שהעולם נוצר באקראי הרגע יחד עם כל הזכרונות שבמוחינו כולל האשכול הזה וכולל הגורם לנו לשאול איך זה קרה. כולל הטיעונים התיאורטיים שמישהו ינסה להעלות נגד אפשרות זו. איננו יכולים להוכיח דבר נגד זה, כשם שאיננו יכולים להוכיח שהמסקנה של מוחינו היא נכונה, אלו רק תנאים בסיסיים לדיון).

5) האם לא נכון יהיה לקבוע, שמי שמקבל את ההנחה שהתורה נכתבה בזמן המאורעות, יצטרך להסיק שיש הבדל בסיסי בין כל סיפורי המופתים שבעולם, ובין הסיפור הזה, משום שבסופו של דבר מדובר בשקר שידוע לכל העם באופן ברור מאד שלא התרחש. בעוד בשום כת או דת לא סופר בזמן המאורעות שקר שידוע לכל שהתרחש? (לשם מענה על תשובה זו אין צורך בדוקטורט בהיסטוריה, יש צורך רק לנסות להיזכר בכל הסיפורים שהשומע שמע בחייו, שקרא בספרים, שעברו במוחו, ששם לב אליהם, האם יש עוד סיפור מופת העונה לקריטריונים של: חוסר יכולת לשקר, חריגה ממופת במה מצד אחד, ושל חוסר הסבר טבעי מצד שני?. נא להיזכר בדוגמא בהודעה לפני הקודמת: כל תושבי קפריסין טוענים ש..). כן או לא.

השאלה קצת ארוכה, אבל כוונתי, שאפילו נניח שלא קראו הרבה אנשים בתורה. עדיין אין לנו מקבילה לסיפור כזה. ושמא ישאל השואל מה נפקותא שלי בשאלה זו? תשובתי היא, מפני שהיא שלב בטיעון, ואני רוצה לחסוך את הויכוח על השלב הספציפי הזה, ולמקד אותו בשאלה אם אנשים קראו את התורה או לאו.

אגב, כתבת שסרט שיתעד מליוני אנשים שאומרים שאכלו מן יהיה אמין. מוזר לי שצריכים להסביר לך דבר שלשה וארבעה פעמים, סרט כזה יהיה חסר ערך, שכן אפילו אם אינו עיבוד ממוחשב, ייתכן שמדובר בשחקנים, העובדה שאנשים אומרים, אפילו אם יש להם תלבושת אותנטית לא אומרת כלום. ואפילו אם בסרט עצמו יראו פרופסור שמעיד בהן צדקו ונשבע בשפמו ובקרחתו שמדובר בעם האותנטי, עדיין ערבך ערבא צריך. הערך היחידי של תיעוד הוא מכח האנשים שערכו אותו, ומכיון שבשום מקום לא נותנים אימון בלתי מסוייג בקבוצה קטנה של אנשים, הערך של תיעוד הוא אך ורק משום שעביד לאגלויי. אם סרט כזה היה מופץ בכל המדינה כולה ונתפס במדינה כמשהו מייצג, הוא היה מהווה בהחלט כתיעוד, אי אפשר להפיץ במדינה שלמה סרט המציג שקר גדול, אבל שוב אנו סומכים על האנשים ולא על הפילם. ואין הבדל גדול בין סרט ובין עדות בכתב (אלא לגבי לימוד על הפרטים שנראים בסרט שאנו מקבלים עליו את העדות שהוא אמיתי. כך זה בבית המשפט, סרט אינו נתפס כהוכחה, אבל במקרה ויש עדים שהוא סרט אותנטי, צולבים אותו כדי להוציא ממנו פרטים). אני מניח למשל שסרט של נשיונל גיאוגרפיק העוסק באיזו מדינונת בדרום אמריקה, לא יכול באותה מדינה שקר שאינו נתון לפרשנות, נניח שהסרט מתעד כיצד חצי מהמדינה מתים בהתפרצות הר געש, אם אני יודע שסרט זה הופץ באותה מדינה או באיזור, אף אחד לא יפקפק אולי מדובר במתיחה, לא משום שהוא מעריך את מנהלי נ.ג. אלא משום שהוא יודע שאין להם את היכולת לשקר בנושא שאלפים ואולי מליונים יודעים.  

ג) האם סיפור המן נתון לפרשנות, טענתי מספר פעמים שמדובר בכמות גדולה של אנשים, ואילו אתה טענת שייתכן שמדובר במספר מוגזם. בנוגע לזה לא הבנתי את דבריך, עקב חלוקתם לרסיסים.

כתבתי: "הורדת כמות האנשים לא פותרת את הבעיה אא"כ נוריד את הכמות באופן שהופך את כל הסיפור לשקר גדול, ושוב אנו חוזרים לאותו נדון על המן", על כך הגהת: "נכון". מכיון שבהמשך אתה חוזר לטפל בנושא הורדת כמות האנשים, אם נניח שזו דעתך ולא על דרך זיל הכא קא מדחי וכו', הרי עלי להסיק כי אתה טוען להורדת הכמות באופן שהופך את כל הסיפור לשקר גדול. וממילא הדברים תלוים בנידון המן. ז"א תלוי האם התורה היתה משהו ידוע בעם, שבכה"ג אין אפשרות להפיץ בה שקר גדול. אם זו דעתך, ראה את כל מה שאכתוב בנושא המן, כמתייחסים לטיעון זה.

בהמשך כתבת: "כל מה שאתה אומר הוא שניתן לספור נניח. מי אומר שהנתונים הכתובים הם אמת?", גם כאן תלויים הדברים בשאלה הנ"ל, אם ניתן היה לספור, ובמשך ארבעים שנה התגבשה תודעה מספרית שבני אדם ידעו את סדרי הגודל של הכמויות, הרי שוב אף אחד לא היה כותב שקר גדול בנושא בספר שכל העם יודע מה כתוב בו. על כך כתבת: "למה זה הרבה מאד. אם מישהו עסק במודע בהגזמה, השמים הם הגבול". כמדומני שלא, הגזמה מעצם טבעה היא ניפוח, משהו נסלח, אם יש שמונה מאות אלף קוראים לזה 'מליון', זה דבר שיכול להתקבל, אם אדם התאמץ במשך שבעה חדשים, אפשר להכריז 'הוא עבד במשך שנה', אנשים מוכנים לסלוח על כך כי רואים זאת כעיגול מפני הכבוד, בדיוק כמו שכל אחד מבין ש999 הם אלף, כך יש קירוב יותר מרווח. לפעמים זה מתאים. אבל לקרוא לקבוצה של 5000 איש "אנחנו שני מליון", להגיד להם את זה בכל הזדמנות, ולכתוב זאת בספר רשמי אגב פירוט השבטים והמפקדים השונים, זה מנוגד לטבע האנושי.

כתבת שוב: "לא כתבתי כי התורה לא רואה נס במים. כתבתי זאת על מזון. נס המים לפי המסופר בתורה, הוא מופת במה קלאסי". איני מצליח להבין, התורה רואה במן נס ומאריכה בו בכמה וכמה פרשיות. נס המים, בתורה לא כתוב שהוא רק מופת במה, הסצינה המתוארת בתורה היא מופת במה, אבל לא כתוב בתורה שבנושא השתיה היו רק מופתי במה. כפי שטענתי בהודעה הקודמת אין לכך שום מקור בתורה, ואף משתמע מהפסוק בדברים שמדובר בהכללה, שכל אימת שהיה צריך יצאו מים מצור החלמיש. אמנם כדרכם של פרשנויות, יכול כל אדם להחזיק בפירוש אחר, אבל אי אפשר לטעון שבתורה יש ראיה שכוונתה שהיה מדובר רק במשהו מקרי. נשארות לנו רק ההשלכות של האירועים שאפשר לפרש כמופתי במה ואפשר שלא, אבל ההשלכות קובעות שלא מדובר במופתי במה, כי אם היו בפועל מים לשתות, בהכרח שהיה כאן יותר מאשר הסצינה של נביעת המים לראשונה, אלא היה לדבר המשכיות. סתם כך רוב הזמן היו בני ישראל במקום אחד, הרוב המוחלט של הארבעים מסעות הוא עד שהגיעו לסיני, או בשנה ה38 כשהתחילו לנוע לכיוון עבר הירדן וכנען, במשך רוב הזמן שהו בני ישראל באותו איזור פחות או יותר, וייתכן שלא היה צריך לפתוח מקור מים נוסף. מה שרציתי לבאר הוא שאין שום ראיה מן התורה שהיה רק מופת במה, או שהיה רק במקום אחד. מה שנשאר לנו הוא כאמור רק ההשלכות, והתיעוד שהשתמשו בנס כדי להשיג מים.

בנוגע לתלונות, אתה מניח שכשכתוב 'ויאמר העם' הכוונה לכל העם, אבל נראה בתורה הרבה פעמים, לא כך, כשרואים מי היו המתלוננים שנענשו מדובר במספרים קטנים יחסית. גם בעגל כתוב שהעם עשה וכו' ובכל אופן מספר המתים היה קטן יחסית. כתבת עוד: "אני שוב שואל. אתה טוען כי מדובר בנס ברור שאי אפשר לפקפק בו. איך ייתכן כי בעלי הנס לא הכירו בניסם ועוד העזו להתלונן. בעיני זה מנוגד לטבע האנושי לא פחות מלשקר במצח נחושה". ואני לא מבין מדוע אתה מניח שמי שמקבל נס לא יכול להתלונן, כשאני קורא בתורה: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו:  והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח", זה נשמע לי מאד אנושי, בלתי אל המן עינינו, זה מאד קשה, התורה מביאה את הטענה בצורה משכנעת, הבעיה היא ש'הם התאוו תאווה', אף אחד לא חשב שהם פקפקו בנס (אז כלל לא היה המושג טבע, בדיוק כמו שהגשם ופריון השדה מהאל, קל וחומר המן ואפילו אם היה צומח על העצים), משה עצמו אומר שהמן היה עינוי ורעבון ונסיון, אז לדעתך מדובר בנסיון שאין בחירה חפשית כי להתלונן זה נוגד את הטבע האנושי?, אני לא מבין מה הסתירה בין העובדה שאלהים עשה לך נס לבין העובדה שקשה לך ואתה מתלונן. כשאני לוקח את הילדים שלי לטיול הם רואים שאני מתאמץ מאד בשבילם, וזה לא מונע מאתם להתלונן לפי ה'צורך'. אם אלהים הוא אבא שלנו ונותן לנו הכל, למה קשה לנו? למה האוכל משעמם? בא לנו אבטיחים, מה בדיוק פה מנוגד לטבע האנושי? האם טבעי בעיניך שבגלל שה' דאג לעמו, (כמו שחשבו גם המצרים שאל היאור מציף להם את הנילוס כל שנה) הם ארבעים שנה יסתובבו במדבר ולא יהיה אף אחד שיתלונן??? בכל התורה מוזכרות משהו כמו שבע תלונות, אולי זה מה שמנוגד לטבע האנושי.

ד) האם היה כאן תיעוד, אני מלכתחלה רציתי לשמור את הדיון הנוגע לתפוצת התורה יחד עם הדיון על זמן כתיבתה, מכיון שהדברים כרוכים זה בזה, העדות של ספר יהושע על התורה, כתיבתו על האבנים וכו', ואם נפתח ביהושע נצטרך עדות עליו עצמו וכו', בקצרה זה נושא אחר. לכן שאלתי את ייתכן את השאלה מס' 1 לעיל. אבל מכיון שהוא משתמש בכך שוב ושוב (ואף כותב על שאלה זו "על זה בדיוק הדיון"), אנסה להסביר כן משהו בנושא.

אבל ראשית, שוב אתה גולש לנושא של זמן כתיבת התורה, כך אתה כותב: "לדבריך הרי תיתכן הפרדה בין מגלות המצוות למגילות הסיפורים לא בהכרח שהכל מעורבב", בתורה מדובר על 'ספר התורה', בתורה שלפנינו הסיפורים והמצוות בהכרח דוקא כן מעורבבים, לא כל סיפור וכל מצוה, אבל אין שום הפרדה לסוגים, הפרשיות משלבות סיפור במצוות, והרעיון של הפרדה הוא חלק מתיאוריה על התגבשות במשך דורות רבים שחיברו חיבור אורגני סוגים שונים. תשאל את גונקל. כמו כן כתבת "לא ברור אם כל חמשת הספרים נכתבו או רק חומש דברים", טוב, זו בדיוק ההנחה על זמן כתיבת התורה.

חזרת שוב לענין של תיקונים והוספות בזמן עזרא, זה שוב נוגע לנושא הנ"ל, האם יש לראות בכך הודאה שאין באפשרותך להסביר את הדברים בלא לפתוח את ההנחה של כתיבת התורה לדיון? ענה לי בכן או לא ונוכל להמשיך. הצורה בה אתה מצרף הערות קטנות מבלי לכתוב בצורה ברורה מה קובע ומה סתם הערה היא בעייתית. אני בטיעון מחייב בהחלט מצרף את הכל, מספיק שנקודה אחת בפירמידה תהיה שגויה, ואין כלום. אבל כשאתה מתווכח בטיעון שולל, אתה חייב לציין איזו נקודה שגויה, ולא להעיר הערונת בנוגע למשהו אחד ועוד הערונת בנוגע למשהו אחר, ולצפות ממני להרכיב מהם נוסחה. (אני מקוה שהמונח של 'צירוף' מובן לקורא, אני מתכוין לטענה שבאמת אם הכל היה נכון, גם המספר של האנשים, וגם זמן הכתיבה, אתה צודק. אבל מכיון שהמספר יכול להיות מופחת ב75% וגם זמן הכתיבה יכול להיות נדחה ב15% הרי שיחדיו אבד המומנטום. במקרה זה הטוען מודה שהפקפוק על זמן הכתיבה חודש קדימה או אחורה בפני עצמו אינו מספיק. אלא הצירוף של הנקודות הקטנות יחדיו. ובמקרה זה די להפריך אחת מהנקודות. אני לא מנסה לסבך, אלא מקוה שמכאן ולהבא יהיו הדברים מובהרים).

הערת עוד שמדובר בפרט אחד, ראשית המן תופס כמה וכמה פרשיות בתורה, ואינו פרט אחד, שנית, מדובר בהרבה מאד פרטים, אני במקרה בחרתי להתחיל מהפרט של המן, זו לא בדיוק חכמה לטעון שמדובר בפרט אחד, משום שפתחתי בפרט זה, בתורה מתוארים באריכות עוד הרבה פרטים שיש בהם חלקים שאינם נתונים לפרשנות. וזה אחד מתוכם. זה שוב 'פרדוקס הערימה'.

ד2) במדה והתורה ניתנה לעם, האם אין לראות בכך משהו שיתפרסם ויוודע. המשך ישיר של הקטע הקודם. הטיעון כאן הוא לא מעגלי אלא מעצים את עצמו. מה ההבדל? 'אני המשיח, והמשיח לא משקר' הוא טיעון מעגלי. שכן הוא מתחיל רק מתוך עצמו. הטיעון 'התורה נועדה לפרסום ולכן אינה יכולה לשקר' מתחיל מתוך הנחת האירוע, שהתורה ניתנה ונועדה לפרסום, ככל שהפרסום יותר גדול, הקושי לשקר יותר גדול, וככל שהקושי לשקר יותר גדול, יש לצפות לפחות שקרים. אפילו אם התורה היתה מיועדת אך ורק למועדון סודי של הבונים החפשיים, עדיין לא יכול היה להיות כתוב בה 'אנחנו כושים, הגענו ממדגסקר, יש לנו שלשה אפים וארבעה עיניים', משום שזה הוא טקסט שאפשר לגייס עבורו קוראים בתשלום אולי, אבל לא משהו שבני אדם מאמינים בו, כל זמן שהוא שקר והם כמובן יודעים זאת.

לכן כשאני אומר 'כתוב בתורה' אני לא מתכוין להוכיח את הדבר מכח קדושת התורה, אלא מכח ההנחה שככל שאדם מתכונן שהספר יהיה מפורסם וידוע למי שלא יהיה, האינטרס הראשון שלו הוא לכתוב דברים שמישהו יכול לקבל. זה אינטרס דתי ממדרגה ראשונה (כמו שאומרים בישיבה, שאסור לגנוב מהמדינה כי כך זה יגרום שישנאו את הדתיים. כך אסור לממציא דת לשקר שקר ידוע כי כך זה יגרום לדת שלו לקרוס, עובדה שאף אחד לא עושה זאת, אף שמן הצד המיסטי זה היה מקדם את הדת).

מה נעשה בתורה? אתה כותב "כך כתוב בספר שגם על פי מחברו לא הופץ ביותר משנים עשר עותקים?", זו כמובן שטות, בתורה לא כתוב שלא הופצה ביותר מיב' עתקים, אלא שבזמן נתינתה ניתנה כבר ביב' עתקים, כל שבט קיבל עותק, ולאחר מכן עשה בו כטוב בעיניו.

אני קוטע את הדברים להתייחס לדבריך לגבי נאומו של משה, כתבת:

"גם אם נקבל כי היה נאום, ואת ההנחה הגורפת כי טכנית יכלו להאזין לו יותר מכמה מאות איש (הוא עמד וצעק במלא גרונו שעתיים בשמש? או שיש לנו כאן עוד נס "במה" כפשוטו. בל נשכח כי הנאום המדובר מתחרה בקלות בארכו עם נאומיו של פידל קסטרו בימיו הטובים)  הקטע על המן הוא פסיק קטן שיכול היה להיאמר בהבלעה, או להתווסף אחר כך בשעת כתיבת הנאום. (אני מקווה כי הטענה על פרטים או יותר נכון פסוקים ספורים ששורבבו בין הנאום לכתיבה {או אפילו מאוחר יותר} אינה סותרת את עיקרון אי הדיון על תקופת כתיבת התורה. הנה מחר נקרא פסוקים שיש דעה בגמ' שנוספו לאחר מכן.)"

אין כאן שום הנחה גורפת טכנית, הסברתי לך יפה בעובדות, אין שום בעיה לנאום בקול רם באופן שהדברים יישמעו למרחב בגודל של כיכר רבין, בפרט אם הנאום התרחש בין שני הרים, יש אקוסטיקה, וגם פתרנו לך את הבעיה של השמש (עוד אפשרות: היה מעל ראשו סככה שמצילה, כמו כן לאו דוקא עמד, ייתכן שישב) לא צריך לזה שום נס. אגב, קריאת התורה שלנו היא איטית בהרבה מקצב הדיבור משום שהיא נעשית בטעמי המקרא. נסה לדבר בשפה קולחת את אותם מלים ותראה שזה זורם הרבה יותר מהר. כמו כן ייתכן שהיו כמה נאומים בכמה ימים.

כשאתה מדבר שוב על פסוקים ספורים, הריני להזכיר שאני מדבר על פרט אחד מתוך רבים, כלל ענין המופתים אינו פסוק ספור. ואני מתכונן לדבר על כולם. הנקודה של כתיבת סיום התורה אינו נוגע להוספת דברים בתוך התורה, הסיום הוא ענין מתבקש שנכתב מיד בסיום התורה משה מת ויהושע השלים את הענין שסוגר את התורה כשברור מתוכו שנכתב אחרי מותו של משה. אין זה דומה לשינוי סתמי בתורה, שמצריך לאסוף את העתקים כולם כולל זה שבמקדש וכו', זה כבר נושא אחר.

נחזור לשאלה מה עשו בני ישראל בתורה, כתבתי שלבני ישראל לא היה שום עיסוק רציני אחר מלבד הדת והתכנית שלהם, שאלת אם יש הוכחה. איני יודע מה תגדיר הוכחה, אבל אני מדבר מנקודת מבט של אדם שמנתח את הדינמיקה של הטבע האנושי, בהתעלם משאלה של השלכות, אבקש גם ממך לדון רק בשאלה מה הגיוני שיקרה, ועוד יותר חשוב מה היה צריך משה לחשוב שיכול לקרות. כשמשה כותב ספר תורה לעם, האם עליו לצפות שאנשים לא ידעו מה כתוב בו?

מה שכתבתי לגבי מגילת העצמאות תקף במדה שוה ואף הרבה יותר לגבי התורה, בעולם המודרני היו מליון עיסוקים אחרים שיכולים למלא את זמנו של האדם בשנת 1948 יותר מאשר לתהות על מגילת העצמאות. בעולם בו בני ישראל חיים במדבר בדרך בין מצרים לכנען, כשמנהיגם הוא משה, לא רק כשיך או מלך או איש זקן (שגם זה לבד היה מעמד עליון בחברה של אז), אלא הרבה יותר מכך, הוא הוציאם ממצרים בעשר אצבעותיו, הוליכם במדבר כשלכל הדעות מדובר בפרוייקט מסובך מאד, הוליכם למלחמות מול עמים, הנהיג אותם ארבעים שנה הוא עשה להם הרבה אירועים מעניינים שמתוארים בתורה (בעיניך הם נתונים לפרשנות, אני לא בטוח שבני ישראל פירשו את כל הסיפורים בשיטות שאתה תפרש אותם, הרבה יותר סביר שהמופתים האלו השפיעו עליהם מאד, כולל מעמד הר סיני, גם אם אתה מעלה פרשנויות אחרות), במשך שנים רבות הוא דיבר אל בני ישראל את החוקים והמשפטים, אין ספק שהעם האמינו שהם חיים על פי ה' גם אם לך זה לא סביר, הם לא היו יותר גרועים מכל אומה ולשון אחרים. והם התעתדו להיכנס לארץ כנען, כל הכניסה שלהם לארץ כנען במטרה לכבוש אותה נבעה מברית והבטחה שמשה נתן להם בשם האל, התורה היתה קנין הרוח היחידי של העם, ואין דבר יותר טבעי מכך שתהיה מודעות בעם לתוכן התורה. עם אל אלהיו ידרוש. לא צריכים שכל העם ידרוש בפועל, מספיק שחלק קטן אך משמעותי יהיה מודע לתורה, זה דבר שעושה גלים, לא מדובר באירוע זניח.

כתבת שיש אלף סבירויות בנוגע ליחס היהודים העייפים לתורה, אשמח לשמוע כמה מתוך האלף, כולל זו של העייפים. מנין לו למשה לדעת שכל העם יהיו עייפים? סוף סוף הוא מביא להם ספר שהוא מצפה מהם שיהיה המרכז הרוחני של העם, וזה מה שהוא דורש מהם. מה הטעם שיכתוב שקר גלוי כזה, דוקא משום שהיה בעם בסיס של התנגדויות, הדבר שהכי יכול לגרוע הוא לכתוב בתורה סדרת שקרים שכל ילד יודע שאינם נכונים.

המקרים של הנסיונות שמתוארים בתורה, 'זה עשר פעמים' לא מלמדים שלא האמינו בה', אלא רק שלא מספיק בטחו עליו. זה באמת היה ענין קשה מאד לבטוח בה' באמונה שלמה, להיות בטוחים שהם יצליחו לכבוש את הארץ בלי שום חשש, ואני לא חושב שיש מי שמעלה בדעתו שכל אדם שעושה עברה זה משום שאינו מאמין בה'. אנשים חוטאים מפני שיש להם תאוה, מפני שהם עצבניים וקשה להם להתגבר, מפני שהם סובלים ואינם יכולים עוד, ולא דוקא בגלל שאינם מאמינים. אבל במקרה והיה נאמר להם שקר גלוי, כלום היו מקבלים את התורה, וכלום מישהו יכול לשכנע את חברו להאמין בכל אופן בדבר שגם הם וגם הילדים שלהם בגיל 4 יודעים שאינו נכון?

האם אינך מודע לכך שכל מה שידוע לנו על האנשים בימי קדם, מלמד שהסיפורים של אבותיהם היו הנושא העיקרי של חיי הרוח (אין זה אומר כלל שהאמינו לכל סיפור, כפי שכותב הירודוטוס, אבל במקרה שלנו לא היתה להם אפשרות של 'להאמין', כי בזמן שסיפור כזה נוצר, הוא יכול להיות שקר או אמת, אבל לא משהו שמאמינים בו בטעות). משה דרש מהעם שחוקיו והדברים יהיו משוננים ונלמדים כל הזמן, אבל לא ציפה שזה יקרה? השאלה שלך 'את מי זה בכלל ענין' נראית מוזרה ותמוהה.

כתבת: "את כל המצוות דאורייתא המעשיות ניתן לומר בשיעור אחד בין קבלת שבת למעריב. אין שום צורך לקרא בתורה שוב ושוב". זו שטות גמורה, אולי אתה מסתמך על כך שהרבה מצוות נוגעות עם הכניסה לארץ, אבל מה שעשו מיד אחר קבלת התורה היה להיכנס לארץ, הכל היה נוגע ומעשי, אולי בעיניך דיני הקרבנות לא מעשיים, אבל הם נגעו לכל אחד ואחד שהיה צריך להביא קרבן במקרה של חטא כזה או אחר, דיני המשפט הנזקים והעבדים, הטומאות השונות ודרכי ההיטהרות מהם, החגים ומעשיהם. ייתכן כמובן להקריא את  התורה במהירות, אבל היא עוסקת בנושאים שונים ומגוונים, שנוגעים להרבה שטחי חיים. לא מספיק לקרוא פעם אחת וכולם יודעים בעל פה, כל פעם שיש דיון משפטי מאגי וכו' פונים אל התורה. בשולחן ערוך חלק אבן העזר יש 100,000 מלים (לפי פרוייקט השו"ת) אפשר להקריא אותו בשלש שעות, האם זה אומר שלא צריך שולחן ערוך משום שאפשר להקריא אותו מהר?

כתבת: "אתה גם מודה שדי מהר הפסיקו לקרוא, ככתוב במלכים ובנחמיה", אני ממש לא מודה בכך, לא חיוותי דעתי בשאלות היסטוריות, רק אמרתי שבמשך כמה דורות מתגבשים מנהגים דתיים שכולם כבר יודעים, כל ילד יודע מה עושים בשמחת תורה מבלי שהוא פותח משנה ברורה כי מדובר בדברים שכבר נהגו. אפשר לדעת את הדת גם מבלי לבדוק בספר. זה לא אומר שהספר לא נשאר הבסיס ומקור ההשראה, ככתוב בישעיה 'חודש ושבת קרוא מקרא'.

כתבת: 'לא מסופר שקיימו. אין דיווח אפילו על עשיית פרה אדומה אחת. בוודאי שלא על כל השאר'. אין לי מושג על מה אתה מדבר, מתי בדיוק אין דיווח שקיימו? ואם נניח שאין דיווח, יש דיווח שלא קיימו? איפה רצית למצוא דיווח על פרות אדומות ולא מצאת?

כתבת: 'זה לא תופס לגבי מניפסט דתי. התורה נכתבה מתוך נקודת מוצא שיעסקו בה מי שמאמינים בה. תוך מספר דורות, הכול תופס. כפי שזה אכן תפס אצלך...'. טוב כמובן שיעסקו בה מי שמאמינים בה, אבל זה לא מה שמאפשר או גורם לכתוב שקר גלוי שמי שהיה מאמין יודע שאינו נכון, הוא פשוט יקרא שארבעים שנה הוא אכל מן ויקבל זאת. (הסיומת שלך כמובן מעגלית, אתה מניח שכל מה שתפס הוא שקר, ומוכיח מכך שזה שקר, אני לעומת זאת אטען שדוקא זה תפס אצלי ולא מליון סיפורים אחרים על בעש"ט בבא סאלי ומרן שליט"א משום שהם סובלים מחוליה חלשה).

בדיוק כמו במגילת העצמאות, לא יהיו 'המון הצלבות', זה פשוט טקסט שבלי ספק ענין את האנשים, אין לי מושג איך בדיוק שמרו על המקורי, זה לא גורם להטיל ספק בטקסט שכולם מכירים, גם אם אף אחד לא יכול  להגיד מאיפה בדיוק. וגם בעוד אלף שנה לא ידעו בדיוק מהיכן כולם הכירו, העיקר שמדובר בטקסט שעמד במרכז חיי הרוח במדה מסוימת, המספיקה לכך שרבים ידעוהו. לא כולם יודעים, מספיק שאחוז מסויים של משכילים יודעים. הדרישות של התורה כוללות עיסוק בטקסט בצורות שונות. כמו גם קיום החוקים שחייב להיות קשור בטקסט בצורה זו או אחרת. גם הם רצו לדעת מה בדיוק כתוב, 'הואיל משה ביאר את התורה הזאת',

כשאני מדבר אתך על איך זה קורה, אתה מדבר ברמזים: "כדאי לדייק. את ההתנהגות המוכרת לנו כיום. אינך יכול לשלול את האפשרות כי אנשים חשבו בצורה קצת שונה, בפרט בנושאי דת". אני לא יודע מה זו צורה שונה, הם לא ידעו מה זה שקר, הם לא ידעו שהם לא אכלו מן ארבעים שנה? 'משה ידע את נפש מאמיניו', יופי, ומה עשה לאור ידיעה זו? כיצד זה הגיוני?

"אני גם לא חושב שמישהו ימציא היום סיפור על גולם והנה לפני כשלש מאות שנה עשו זאת וזה גם תפס לא רע בכלל". כנראה שאינך מכיר את ההיסטוריה, הסיפור על הגולם הועלה לראשונה על הכתב לפני מאה שנים, המהר"ל חי לפני ארבע מאות שנים, אין שום מקור קודם לכך. אמנם משערים שהבסיס לפנטזיה (של הרב יודל רוזנברג מורשא אשר אתמחי גברא וקמיעא בסיפורי בובקעס) היתה אגדה עממית, כנראה היה למהר"ל שמש גברתן בעל מראה ניאדרטלי. מלבד זאת אתה שוב ושוב מביא דוגמאות שאינם עומדים בקריטריונים עליהם אני מדבר. מה הדוגמא של הגולם אומרת לנו? זה לא מקדם בשום דבר את הדיון. בתסריט החילופי שלך אתה כותב שהעם האמין במופתים ברמה של מאמיני הבאבות של היום, מה זה עוזר לנו? איך זה פותר את הבעיה של שקר ידוע שזה לא נמצא אצל מאמיני הבאבות של היום?

כאן אתה מביא לעזרתך טיעונים שאינם קשורים לשאלה המרכזית, חוזר שוב לרעיון שהתורה לא היתה קיימת אלא רק דברים. חוזר על טיעון שלא ייתכן שמי שיראה נס יעשה חטא. מביא טיעון חדש שיש בתורה בלא"ה דברים שאמורים להזקיף גבה. הכל חוץ מלהתייחס לשאלת התגבשות סיפור המן.

הטיעון שהבלבול בסדר המסעות או מנין השנים אמור להזקיף גבה, ואם יש פרשנות הרי גם למן יש פרשנות, הוא כוזב. אין שום פרשנות אפשרית אחרת לענין המן, בכל אופן לא הצעת. מה שנראה בעיניך כסתירה בסדר המסעות יכול להיות בהחלט שתי נקודות מבט לאותן אירועים. האירועים בשטח הם מורכבים תמיד, לא מדובר בארבעים משבצות בלוח השחמט בו הנחת את המלכה שלך. מדובר בעם שלם במשך ארבעים שנה. אין שום אירוע שניתן להיות מסוקר רק מנקודת מבט אחת, אם תשוה את דיווחי החדשות בזמן אמת (לפני שהם מתעדכנים זה מזה ומשוים את הגירסאות) תראה שכל אחד מדווח על נקודת מבט שונה במעט. במקום אחד כתוב שחנו במוסרה ושם מת אהרן ובמקום אחד כתוב שאהרן מת בהור ההר. בעיניך זו סתירה, אבל ייתכן שמי שהיה שם היה פשוט מגחך, החניה שלמרגלות ההר נקראה מוסרה, בני ישראל לא חנו הרי על ההר, ההר שמשה מת בו היה לו שם פרטי. לגבי סדר המסעות נאמרו הסברים מספקים המפרטים את נקודות המבט השונות, אפשר להביא דוגמאות רבות מאד מזמננו, כיצד נקודות מבט שונות נראות כסתירה נוראה ואיומה, למי שאינו מכיר את הפרטים. ובכל אופן טיעון זה הוא שלא ממין הענין, הפרכת הדברים הכתובים בתורה בדרך של ביקורת היא נושא נפרד. אינך יכול לענות לי בנושא המן, מתוך שאלות אחרות. אסכים אתך שאם דברי התורה מופרכים מבחינה ביקורתית, שוב יש לפירמידה בעיה. כמו כל נקודה אחרת, אבל אינך יכול לערבב שמחה בשמחה.

העלית שוב את שאלת ידיעת הקריאה בקרב העם, וכן השתמש פרזנט במונח 'אנאלפביתים', האם הכוונה לחברה שאין בה שימוש בכתב כגון האינדיאנים? נראה שלא, ברגע שיש שימוש בכתב יותר ממסה קריטית מסויימת, הכתב הוא הדבר הבטוח והקובע. במקום שכותבים ספר כריתות לאשה, שעושים חוזים, כשכל אחד מבני ישראל כותב לו את השירה (כמובן שלא כל אחד כותב בעצמו, אבל זה הכיוון שיהיה לכולם זמין, לא אדם אחד כתב בשביל כולם) כשכותבים על המזוזות, כשצריכים לקרוא טקסטים בהזדמנויות שונות, לכתוב חלקים בשביל הסוטה, לשנן וללמוד, אפילו אם אחוז יודעי הקריאה הוא 10% הרי שהם משמשים כפה לכולם. אין משמעות לשטרות גירושין אם אין ידיעת קריאה במידה מספיקה שתהיה תועלת בכתיבה על כל העם, אין משמעות לכתובות של המלכים, אין משמעות לבריתות הנכתבות, ללוחות הברית, לכתיבת ספר ענק ומורכב כל כך לעם, גם באירופה היו תקופות שהרוב לא ידע לכתוב, ובכל אופן חיי הרוח התרבות ההשכלה והתיעוד התנהלו בכתב, אין הבדל בין ספר שאינו נמצא בכל בית, אבל נמצא בכל בית עשירי, ובין המצב כש10% מהעם יודעים לקרוא. הישראלים הגיעו ממצרים בה היתה תרבות גבוהה מאד בפרט בתחום הכתב עקב המצאת הפפירוס וקלות הכתיבה, היו מתעדים מכירות ועסקים, כתבו לצרכים שונים, כתבים על קירות המקומות הציבוריים. גם בישראל בולטת העובדה שנער קטן אקראי ב'סוכות' ידע לכתוב בימי השופטים, ועוד דוגמאות נוספות כאלו. אגב, העבדים בהרבה מקרים היו אלו שהיו צריכים לכתוב. ישראל תמיד היו עם הספר במובן שהם היו הראשונים שכתבו ספרים חיים, שמעתיקים אותם והם שורדים מהעתקה להעתקה. (אין בעולם שום ספר ששרד מתקופות אלו באופן של העתקה. מישהו כתב, חקק על האבן, ואנחנו במקרה מצאנו. אבל לא ספר שהיה חי. ולכן גם היתה פוריות של כתיבה בישראל בתקופות שאף עם לא כתב היסטוריה מסודרת או לא מסודרת, כתובות נצחון נכתבו למכביר, כמו גם חוזים ודברים שימושיים חוקי הממלכה, או טקסטים של עבודת אלילים. אבל היסטוריה לא נכתבה כלל בשום מקום מלבד בישראל. שום דבר מהדברים השימושיים של מאות העמים שהיו בעולם באותה תקופה לא שרד בצורה חיה, שמישהו גילה בו ענין והעתיק אותו בתפוצה כזו שישרוד עד תקופת הדפוס. ריבוי כתיבה מוכיח על פער לטובת ישראל בנוגע לכתב ולא להיפך). התוכן של התורה מלמד על התרבות של מי שהתורה התאימה לו, על רמה גבוהה של שפה, על שירים מורכבים וארוכים שהעם שר (לא שאני מתלהב משיר ארוך, אלא שזו אינדיקציה לקשר בין השיר והכתב). יצירה תרבותית משקפת במדה מסויימת את פני הדור והמקום בו היא נוצרת, התורה לא משקפת חברה אנאלפביתית. בכל מקרה הנקודה העיקרית היא ששימוש בכתב לדברים חשובים, בהכרח נובע ממצב שכשרוצים לברר משהו חשוב יודעים לברר מה כתוב, בכל מקום היה סופר שבו היו משתמשים לכל התעודות ומה שכרוך בכתב, האנשים הפחות מקצועיים, חלקם ידעו לקרוא, חלקם ידעו לקרוא קצת, וחלקם כלום. אבל המסמכים החשובים לא הפכו מחמת כך לחסרי משמעות, חמורבי לא טרח לחינם לכתוב את כל החוקים שלו על עמוד אבן בכיכר העיר, כי הוא ידע שכך הם יהפכו למסמך שיהיה אליו גישה לפי הצורך. כשמשה אומר 'כתוב זאת זכרון בספר' ברור שהספר משמש לזכרון וקיומו מביא לזכרון הדברים בעם, כשכותבים את התורה על האבנים, זה ברור שמדובר במשהו שמביא לתפוצה וקריאה שלה בעם.

על דברי: "הרי משה לא יכל לדעת דבר כזה. איזה מטומטם ילך ויכריז לפני עם שלם מעשה שכולם יודעים שאינו נכון ויטען שקרה במשך ארבעים שנה, האם הוא האמין שהתורה תהיה בארון, שלא יסתכלו בה לדעת מה לעשות". כתבת: "כאמור, מי אומר שהכריז? הוא גם ידע בדיוק מי אמור לקרא את התורה. הקבוצה אתה הוא גיבש אותה". תגובה זו מריחה ריח של קונספירציה, הכהנים והלויים היו שבט שלם שהיו אמורים להיות מורי התורה, הם היו הראשונים שיהגו בתורה, האם כוונתך שמשה שיקר שקר ידוע וגלוי, ושיתף את הכהנים והלויים בכוונתו לשקר שקר כזה, תוך בקשה מהם שלא יחשפו את העם לקטעים העוסקים בנושא בתורה, רק לאחר כמה דורות כשכבר יהיה ניתן לשקר בנושא? האם זו התרשמותך מתיאור המאורעות?

נראה לי שההגיון של כל מי שמנסה לדמיין את המצב של התורה ניתנת במדבר בסוף ארבעים שנה, לא יכול לאפשר לו מצב בו משה מרשה לעצמו לשקר בה שקרים בוטים בהסתמך על כך שהעם לא ייחשפו לתוכן התורה. אני לא קורא לכך 'הוכחה' ולא עוסק בשאלה של רף הוכחות לאנשי דת וכו', אלא פשוט מה ההגיון אומר שהיה שם.  

עוד הערות על דבריך:

-לא הבנתי מה רצית בענין הרוב, אמרתי שאני לא צריך רוב אלא רק דיון עניני עם איש אחד. רק הערתי לכל אלו שהתערבו באשכול, שגם אם שלשה אנשים כותבים אותו דבר באופן אוטומטי זה לא מחזק את הדברים. אין לי בעיה עם הרוב הזה, רק הערתי שהוא אוטומטי.

-אתה עושה שימוש בדברים שוליים לא פחות ממני אלא הרבה יותר, אני משתדל להאריך בנושא הדיון, ומנסה להתאפק מלהוסיף הערות שונות שעולות בדעתי על דבריך כל אימת שלא מדובר בעיקר. אין לי בעיה שתעיר על כל מלה שלי, אבל עליך גם להתייחס לשאלות, שאני מפנה אליך פעם אחר פעם, ובמקום לקבל תשובה ממוקדת אני מקבל הערות שונות על דברי, ועלי לנסות ללמוד את דבריך בעיון נמרץ כדי לנסות לשחזר משהו ברור, כולי האי ואולי. למרות שכתבת שגיליתי התלהבות רבה מדיון שקופץ מהמן לסנחריב, אפשר לראות שגיליתי הסתייגות ולא התלהבות.

-לא חשבתי שמשום שעלה מוכיח לעבוד קשה על המפקפק לעשות לו הנחות בהתחשב בעבודתו הקשה. אלא רק הדגשתי שזו לא חכמה להעלות מליון שאלות, ומכיון שזה דבר קל, אין לצופה לראות את עבודת שלשת המוסקטרים כמשהו שמראה על יכולת הפרכה מעולה, אלא על זריעת בלבול, בסוג של דיון, שחייבים להתמקד בו כל פעם בנקודה אחת בלבד. למרות שנראה שקל להעלות כל כך הרבה שאלות שקשה לענות עליהם. יש להתאפק ולהתמקד בנושא אחד.

-כתבת "למרות שכתבת מפורש יש ויכוח", לא הבנת את דברי, אני כתבתי שאיני מתווכח אתך, שאם לא היתה הפצה אין כאן תיעוד. ולא שאינך מתווכח אתי על נושא אחר.

-בנוגע ליוסף ב"מ יש לך טעות חמורה, מקבלים את העדויות שלו גם בלי שום הצלבות (ישנם תקופות שלמות בהם אין שום מקור להצליב מול דבריו), הוא נחשב כמקור היסטורי. ומניחים שלא היה יכול לשקר בנוגע לאירועים שכולם ידעו. וכך בנוגע לעוד הרבה היסטוריונים קלאסיים.

מה שאני רוצה בעיקר זה תשובות לשאלות הממוספרות.

לטיעונך התייחסתי לעיל, העובדה שהאפשרויות של ישויות מביאה לטירוף, לא נפתרת על ידי הנחה אפריורית שאין ישויות. הלא באמת אין לך שום הוכחה שישות לא נכנסה למוח שלך לפני רגע ונטעה בו אשליה ש.. הסיבה שלא מתחשבים באפשרות של ישויות היא רק משום שאין אינדיקציה לקיומן או להתערבותן. והדיון שלי עוסק במקרה של אינדיקציה כזו. תוצאה בלתי מוסברת בניסוי מדעי היא דבר שכיח, כמו מה שנקרא 'נס רפואי', אבל עדיין לא מהווה אינדיקציה להתערבות, במקרה שאני מדבר עליו יש טיעון אנושי של עדות להתערבות כזו כולל מפגש בלתי אמצעי.

דבריך שדינו לעתים נוהג וכו' חוזרים על שקר, אבל לא מספיק כדי שיתקבל. ידוע שזה מנהגי לעתים, בלילות החורף הארוכים. במקרה שלנו הדבר נקבע על ידי יתכן כבסיס לדיון שלנו מסיבות פרקטיות, כפי שהראיתי לך לעיל, תוך ציון שאין חשד שתקרא. אשרי מי שחושדים בו ואין בו.