דרכי הסקת מסקנות מתיעוד על המציאות

אני מתפלא על דבריך, אליהם התייחסתי לעיל, הלחינם שפכתי את פיקסלי ולבדי דרכתי את הפורה הזו? אבל נשאיר קמצוץ לאינטליגנציה של שלשת הצופים.

בכל אופן יש משהו אחד חשוב: כתבת ש୸࣪ߟ ענה לי נכון, אם כוונתך לדבריו שמסירים את האפשרות של אל שעושה נסים כי היא בלתי אפשרית. עולה מכאן כי אתה מניח שמציאות אל הם בלתי אפשריים, דהיינו אתה מקבל את דת השכונה. אבל לאנשים אדוקים אין מקום בדיון. עליך להיות אפיקורס מדת זו כדי שתוכל ליצור דיון. אם בשאלה היתה זו אפשרות, והסרנו את כל הבלתי אפשרי, זו נותרה האפשרות היחידה.

טוב, אירועי יציאת מצרים.

התיעוד שלנו לפי הנחת המוצא של הדיון ניתן לישראל בערבות מואב לפני הכניסה לארץ, ספר תורה קדוש שניתן בתוך ארון הקודש לעדות וגם ניתן לזקני ישראל לשבטיהם. החלק של ספר דברים נישא כנאום על ידי משה לכל העם.

מדובר על סדרת אירועים שהחלה בשנת יציאת מצרים ונמשכה עד למתן תורה. ארבע שלבים עיקריים: 1) עשר מכות מצרים, 2) קריעת ים סוף, 3) מתן תורה, 4) אוכל ושתיה ארבעים שנה במדבר.

העדים הם העם שמנה 2 מליון אנשים, בזמן קבלת התורה שעסקה בהם עצמם, שכבת ה'זקנים' של העם היו ברובם המכריע לא מעל 60, מה שאומר שזקני העם חוו את האירועים עד גיל 20, קשה לדעת כמה אחוז מהעם הם היו, אבל ברור שמדובר במאות אלפים או בעשרות רבות של אלפים של 'זקנים' ו'זקנות' עד גיל 60, בשכבה המשמעותית והנחשבת, המשכילה ובעלת הנסיון של העם.

לאחר שאירוע מתרחש הוא חי בלב ובפי האנשים, והוא עשוי לעבור שינויים שמוגדרים כאן כ'פרשנות', אך הפרשנות מוגבלת, היא לא כל יכולה. ככל שהאירוע מכונן יותר, תמונת המצב שלו אצל האנשים מתגבשת מהר יותר ועמוק יותר.

אם ננסה לבחון דוגמא מהחיים האישיים שלנו, לפני ארבעים שנה (בערך) התרחשה מלחמת יום הכיפורים. נניח שהיום ניצבים אני, אדם שנולד מספר שנים אחרי המלחמה, ועוד מליונים כמוני, בצד אבי, אדם ששירת במלחמה וחווה אותה באופן פעיל במשך מספר חדשים, ועוד מאות אלפים כמוהו. זה ההרכב של הקבוצה.[1] לרבים מן הצופים כאן הדוגמא כלל לא מדברת, שכן מסבות ידועות לרובינו אין קשר למישהו ששירת במלחמה. אבל כאן אם נרצה להתקרב לנושא של יציאת מצרים, שהיה אירוע שעבר במדה שוה על כל העם, האמהות הסבתות הילדים והילדות האבות והזקנים, כולם ידעו בדיוק מה שהיה שם. אף אחד לא היה צריך לספר לחברו מה בדיוק היה (כמובן שאפשר לספר פרטים, אבל לא זה מה שמעניין אותנו). זה אירוע שכל מי שהיה שם בהכרח יודע אותו.[2] נדמיין מלחמה שכל אחד מאבותינו ואמותינו היו בה, סיפרו לנו עליה כל השנים, ועדיין חיים אלפים רבים מהם איתנו.

על סיפור היסטורי כזה אנחנו לא צריכים שיספרו לנו, כי כולנו חווים אותו, אני כילד שמעתי מאבי סיפורים על המלחמה בלי סוף פעמים. אע"פ שבמדינה שלנו אירוע רודף אירוע, ומאז היו עוד מלחמות ועוד אירועים. לא מדובר באירוע מכונן. ובכל אופן האירוע התעצב בתודעה במדה מסויימת, כולם (בני אדם בגיל שלי, ושהיה להם אדם קרוב בענינים) יודעים את מהלך המאורעות באופן כללי, (לתיעוד חזותי אין ערך רב בנושא, תמונה היא תמיד רק תמונה ולא אומרת כלום על האירועים. 90% ממה שאנשים יודעים על המלחמה הוא עדות של אנשים, שקרובים להם או שכתבו אותה בספר או בעיתון, התיעוד במדה והוא קיים לא נחשף בצורה רצינית שיכולה לשחזר אירועים, וגם החומר שנחשף בשנים האחרונות, היה מיותר מבחינת עיצוב התודעה, הוא לא חידש משהו משמעותי לסיפור הכללי. פרטים תמיד לא קשורים לדיון שלנו).

כמו שאני שמעתי מאבי את הסיפורים, כך שמעו עוד מליונים מאבותיהם ואמותיהם את הסיפורים, פגשו לפעמים ברחוב יחד אתו את מי ששירת אתו בגדוד, ראו את המזכרות שהביא הביתה, את הצלקות, וחיו את הסיפור. אם מישהו יבא ויספר לי על מלחמת יום כיפור משהו שמנוגד לסיפור הכללי שאני מכיר, הוא לא יגרום אצלי לדיון או להטלת ספק.

נעזוב את הדוגמא החלשה, שכן המקרה שלנו הוא מושרש בתודעה הרבה יותר. מדובר לא רק באירוע אלא במוצא של העם, איך הגיעו למצב זה שהם תקועים באמצע המדבר בתנאים מסויימים. מדובר באנשים שלא היו להם חיי תרבות של 'לאן הערב', שלא צפו בטלויזיה במליון ערוצים, ולא התכתבו במייל עם אף אחד, אנשים שלא היו להם אלף ואחד נושאים אחרים מלבד חיי הרוח שלהם עצמם. בדומה לתרבות שאר העמים הקדומים, הסיפור של מוצא העם וקורותיו היה מוטיב מרכזי שהיווה את מוקד התרבות, אותו סיפרו מסביב למדורה. הוא היה ההסבר הקיומי למציאות. אין שום ספק שבני ישראל לא שאלו את עצמם 'מאין באנו' רק בשנת הארבעים. כל אחד ואחד היה חייב לדעת את הסיפור הזה בעודו במדבר, כל מליוני האבות והאמהות והסבתות סיפרו לילדיהם הקטנים יותר מה היה, כשהילדים הגדולים והנערים שראו את הדברים בעצמם משתתפים ומקשיבים. לא רק בחג הפסח שמיועד לכך, אלא בכל הזדמנות אחרת, כמוזכר בעוד כמה וכמה חוקים בתורה, וכמובן מאליו.

בלי שום הנחה קדומה, אם רק נקבל את הסיפור שבני ישראל יצאו ממצרים והיו במדבר, חייב להיות שבעם ישראל היה סיפור ידוע איך יצאו ממצרים, מה עשו במדבר. זה לא רק 'סיפור' אלא משהו שרוב של העם חווה אותו החל מהאירועים ועד הרגע בו אנו עוסקים. הגם שבסוף הדרך נשארו רק הזקנים שזוכרים, לאורך הדרך הסיפור היה ידוע לכל אחד ואחד מהפרטים, לא בדומה למלחמה שחוו אותה רק החיילים, אלא בדומה לארוע היסטורי שחוו אותו כולם.

מכיון שכשבאים לבדוק, הגירסה שהתעצבה אצל העם לפני קבלת התורה היא יותר קרובה למציאות, כל מה שאנו צריכים לעשות הוא לבדוק את האפשרויות של הפערים בין שלשת השלבים: התרחשות – התעצבות סיפור – קבלת סיפור בתורה.

נדבר כאן על שלב 4, השלב האחרון הוא הפחות דרמטי, אבל הכי קשור בתיעוד. במשך ארבעים שנה היו במדבר שני מליון איש שקבלו מדי בוקר אוכל בשם מן, וכן היתה להם באר שסיפקה להם מים. את זה משה מודיע להם בחגיגיות בספר דברים בשנה האחרונה מן הארבעים, וגם מפורט באריכות בשאר חלקי התורה. הם ישבו בעיגול מסביב למשכן בלב גבעות של חול, והנה זה פלא אוכל ומים תמידיים. את השאלה מהיכן הגיע המן נשאיר לתחום הפרטים והפרשנות, נניח גם את התיאור המפורט בתורה שהיה לכל אחד כמות מספיקה ולא היה ניתן לאגור את המן ומי שלקח יותר מהמדה המן התקלקל ושבערב שבת היה יורד כפול וכו', כל זאת פרטים. העובדה העיקרית שהמן היה מזון של עם שלם במשך ארבעים שנה עד נתינת התורה ממש, חייבת להיות, משה לא יכל לדבר להודיע ולכתוב על מזון של שני מליון איש שמגיע מאליו, כאשר זה לא היה. לא מדובר במשהו ויזואלי, שעל זה כל אחד יכול לדבר כרצונו, אלא על משהו מוחשי, אם לא אוכלים מתים. הטיעון של ייתכן על קניה מאומות העולם הוא בלתי אפשרי, שום אומה בסדר גודל כזה אינה יכולה להתקיים על ידי רכישות, בתנאים של אז בקושי הספיקו המשאבים כדי לגדל מזון לאומה בעלת הארץ, כשמדי כמה שנים יש רעב וכולם נוהרים לארץ אחרת. שני מליון איש צריכים כמות עצומה של אוכל, שעם שלם של עבדים לא יספיקו להכין. במדבר אין שום מקור של מזון, לא צומח שם כלום, ולכן אין מה לאכול שם. במדבר אין מקורות מים. ונאות המדבר הספורים מכילים כמות מוגבלת מאד של מים, שבשום צורה לא יכולים להזין שני מליון איש. בשום זמן ובשום מקום בהיסטוריה לא התקיים עם במדבר בלי משאבים. הבדואים הנודדים הם קבוצות קטנות שחיים על חשבון האוכלוסיה שבספר, אם על ידי שוד או בדרכים מהוגנות של חליפין. הם טפלים תמיד לעם מסויים. בשונה מכל סיפורי המופתים שנתונים לפרשנות, כאן הפרשנות לא מעלה ולא מורידה, לא משנה איך היה המן נראה, מה היה טעמו, מהיכן הוא הגיע, החוייה של הפרט לא מעניינת אותנו, משנה העובדה שהוא התמיד במשך ארבעים שנה רצופות, והוא היה צורך קיומי של העם כולו בכל יום ובכל שעה. תאר לעצמך את הקוסם מהסרט האחרון מוציא בקבוקים במשך ארבעים שנה לעם שלם וזו כל השתיה שלהם. זו פריצת המגבלה של 'מופתי במה', אין לי שום מושג איך הוא עשה זאת, אבל ברור לכולנו שאין הוא יכול לחרוג מן הבמה, אין הוא יכול להחיות עם רב בעזרת הלהטוטים שלו. ואין שום דיווח אחר כזה בעולם. זה דיווח יחיד וחריג, ומשה לא היה יכול וגם לא היה רוצה לתת תורה שטוענת טיעון כזה, לשאת נאום שמזכיר מציאות כזו, בזמן שכל העם כולו למקטון ועד גדול יודעים שמדובר בשקר, ולא עוד אלא שהסיטואציה עצמה מחייבת שהיה להם מקור מזון ומים בלתי נדלה, אי אפשר לפטור זאת ב'לא יודע'. אשמח לשמוע הסבר אחר אפשרי בנוגע לשלב זה.

זה מסוג הדברים שהאומר והשומע יודעים בהכרח מה היה, אין טעם ואי אפשר לשקר במצב כזה, כשכל קהל היעד מקטון ועד גדול יודעים את המציאות. ושום מכונת תעמולה, גם השקרית והאגרסיבית ביותר כמו התעמולה הקומוניסטית או הנאצית לא ניסו למכור שקרים כאלו לבני חסותם ומאמיניהם הנלהבים. כשמדובר על קבוצה קטנה עדיין קשה לדעת, אבל כשמדובר על עם של שני מליון, כשרואים יפה שהם לא היו טאטאלך ועשו הרבה צרות ובעיות, אין טעם ואי אפשר להעביר שקר כזה. כתות המטען היו מציאות, שפורשה לא נכון על ידי הילידים, אבל אם אין את הבסיס המציאותי, אין מה לפרש. אין אוכל ואין שתיה, כולם מתים ונגמר הסרט. אני באופן אישי חושב שאפילו קבוצה של 20,000 ברסלבים אי אפשר לשכנע שעברו אירוע כזה במשך 40 שנה, (כמובן אם יתברר שכולם גמולים מה'חומר').

תוקן על ידי xibolaiyu ב- 16/10/2011 19:13:04