|
|
| נשלח ב-7/11/2011 00:19 |
|
| |
ציפור עפה אני מעלה מחשבה שאולי יכולה להשפיע קצת מדברייך נשמע (מקווה שלא נתפסתי לסמנטיקה) שאת מזהה את הלחישה המייסרת והמענה של הביקורת העצמית "האם באמת לא יכולתי להימנע" וכו', כבת קול של המצפון, המצפון שמייצג את המוסריות, את החלק הנעלה שבתוכנו, ובתור שכזה יש לנו את הנטיה להשתכנע ממנו מיידית ובלי לשאול ולבדוק. ואני חושב שכדאי לבחון ולנסות לערער את ההנחה הזו. אפשר גם להניח שהקול הפנימי הזה אינו אלא מייצגו של כח הרסני שבא לייסר אותך ולהשפיל אותך, ממלא תפקיד של הענשה עצמית, ולאו דוקא שליחו של המצפון הנאצל הגורם לנו לשקול את צעדינו בזהירות.
עוד מחשבה בכלל לפעמים יש נטייה (שזיהיתי אותה בזמנו אצל עצמי, ובטוח שזה לא נכון לכל אחד) להתייחס לכל מה שכתוב בתורה על הטוב האלוהי ואבהותו ואהבתו וכו', כאל משהו נחמד כזה שבא לעודד אותנו מידי פעם, כאיזו אגדה, אבל האמת "האמיתית" בעלת המשקל המכריע היא אש הגיהנום ותמרותיו, נבואות הזעם הקשות והרעות וכו' וכו'. כאילו אנו בנפשנו משוכנעים שאנו ראויים לרע אבל לא לטוב. ובאמת ראוי וצריך להתייחס לכל הדברים "החיוביים" לכל הפחות כאל אמת בעלת אותו משקל מכריע שאנו מייחסים לדברים "השליליים", כשם שבזה אנו מאמינים באמונה שלמה, כך ראוי להיות בזה, ובאותה עוצמה, ולא בגלל שזה יגרום לנו איזה נוחם ועידוד אלא מאותו תוקף של אמת שיש לאמונתנו בדברים ה"שליליים".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 00:27 |
|
| |
נשמה אתה מאוד צודק,בפרט שהמחשבות הקשות גורמות רק ליאוש,ולנפילה חוזרת,אותי לימדו,שהשלב הראשון של חזרה בתשובה זה להיות בשמחה,ורק אחר כך אפשר להסכלעל העבר,וגם לא הרבה
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 00:31 |
|
| |
נשמה- שוב קידה על דבריך! אני סרה לנום ויש לי מה להוסיף, אז אעשה זאת מחר בעזרת ד' תודה רבה!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 00:38 |
|
| |
נשמה - תודה, יש לך יכולת להעביר מסרים בצורה יפה ומובנת.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 00:54 |
|
| |
תצמה, צפור עפה, ציפור בודד אני שמח להשתתף בפורום מיוחד זה ושאני יכול לשתף אתכם במחשבות שלי ולהקשיב ולחלוק אתכם את מחשבותיכם תודה רבה לכם על האוירה החמה והנעימה מחמאותיכם משמחות אותי לילה טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2011 01:14 |
|
| |
| נשמה_תועה כתב: |  | אפשר גם להניח שהקול הפנימי הזה אינו אלא מייצגו של כח הרסני שבא לייסר אותך ולהשפיל אותך, ממלא תפקיד של הענשה עצמית, ולאו דוקא שליחו של המצפון הנאצל הגורם לנו לשקול את צעדינו בזהירות.
|
|
בהרבה מאד מקרים האשמה היא בחירה. זאת אומרת שהאשמה היא לא הבעיה בעצמה אלא התופעה, והבעיה האמיתית היא למה אנו בוחרים להאשים את עצמנו. במקרים אלו תמיד נאשים את עצמנו, אם בכשלונות גשמיים, ואם בכשלונות רוחניים. בקיצור איפה שנזוז נמצא את עצמנו אשמים. והסיבה לבעיה היא הרבה יותר עמוקה מהכשלונות עצמם. האשמה נובעת מאיזשהו חוויה פרימיטיבית של הרסנות. לעיתים המקור הוא ההורים שמחוסר יכולתם לקחת אחריות על עצמם גלגלו את האשמה על הילד, שבהמשך גדל עם תחושה מאד חזקה של אשמה. במקרים של ילדות קשה, הילד נוטה להאשים את עצמו בבעיות של ההורים ובגרימתו לגירושיהם וכדו' במצב כזה ההנחה ידועה מראש "אני אשם" מסמנים את העיגול ואח"כ יורים. כל חוויה בהווה שיש בו מדה מסויימת של אשם יכולה לעורר את התחושה הכ"כ מוכרת "אני אשם"
במקרים מסויימים האשמה משרתת כבלם להרסנות, זאת אומרת ע"י ההלקאה העצמית של אשמה נגרום לכך שלא נעשה את זה עוד פעם.
במקרים מסויימים האשמה יכולה לשמש כעונש על כח הרס שאנחנו מאמינים שיש בנו, ורק יסורי איוב יכולים לכפר עליו.
בקיצור הנפש היא מאד מורכבת
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 00:15 |
|
| |
נשמה תועה.. בא נניח שלו יהי כדבריך, וכבר הנחתי כך בעברי. אני לא מתייחסת למצפון המייסר כבת קול חיובית, אני מתעלמת מהדפיקות הפנימיות ומנקישות הריקנות ומחכה לגואל... איך פתאום אמור להווצר לו קשר עם אלוק ממעל אם אני מבחינתי לא עושה דבר בשביל לקדם את זה...אל רק מדרדרת את האמת ומרחיקה אותי עוד ועוד מהמקור?! ההבנת את שאלתי?! אני יודעת שתרצה לכתוב שניתן לבנות קשר על ידי אהבה והבנת מהות היותנו בנים אליו וכו' וכו' אבל כשהכל בפנים חלול אין לדברים הללו משמעות....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 00:38 |
|
| |
בספרי חסידות נאמר על הפסוק: עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. שיש בכל אדם נקודה פנימית הנקראת 'אין', כלומר הנקודה האלוקית שהוא 'אין' תחילה ו'אין' סוף. לכן אפילו הרשע הגדול ביותר, אם הוא מכיר בכך שיש לו בתוך תוכו את הנקודה הזו, יכול לזכות לתשובה שלימה ולהיפטר מכל הרוע בזכות אותה נקודה השוכנת בקרבו. וזה הפירוש: ועוד מעט - כלומר, אחרי שלכלכת הכל יש עוד מעט בך שנקרא 'אין' רשע, כלומר שבתוך הרשע יש את נקודת ה'אין', והתבוננת על מקומו ואיננו, אם תתבונן על מקום זה, ואיננו, כל הרשעות כחלום יעוף. אני משנן לעצמי הרבה את היסוד הזה. הרי מרכז הבריאה, מבחוץ ומבפנים, הוא אלקים! הוא נמצא בתוך כל חלקיק מהבריאה. כמו כן הוא שוכן בקרבנו תמיד. שלא לדבר על הנשמה שחצובה מתחת כסא הכבוד, אפילו החלק הגשמי שבנו במהותו הוא חלק אלוק ממעל. ברגע שאת משננת לעצמך נקודה זו, חזור ושנן, אפילו מאה פעמים ביום. עם הזמן תתחילי להרגיש אור גדול שמציף אותך. בדוק ומנוסה. את תתחילי פתאום להפנים, שזה לא קשור בכלל למעשייך ולמצבך הרוחני. האלוקים שם בגלל שהוא שם. צריך פשוט לנסות להתקשר אליו. לדבר אליו בשיא הפשטות. להפנים שהוא לא מעבר לים. הוא לא בשמים. הוא כאן ועכשיו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 00:44 |
|
| |
אצלי עוזר הדיבור הישיר עם אלוקים, (רציתי לומר כמו אבא, אבל לגבי זה לא משוואה נכונה...) לא בתפילה, מתוך סידור אלא דיבור ממש. קראתי פעם את הספר של הרב פינקוס זצ"ל שערים בתפילה, ממש פעם לפני שנים, אבל זה נשאר לי חזק. לומר תודה על רגעים טובים יותר, על דברים שלא הסתבכו למרות שחששתי, זה מה שבונה קשר. עכשיו חוץ מהכל, לנוכח תפקודך כאן בפורום אי אפשר לחשוד בך שאת ממש לא כשירה לשום מצווה. ועוד - הרבה מהמצוות הן חלק מאורח החיים ואת מקיימת אותן כנראה בלי להשקיע חשיבה או מאמץ, כמו כשרות, ברכות על אוכל, ועוד. המסקנה שאת יכולה להתקדם אליה - שאת בסדר גמור, וכשתרגישי מסוגלת תלכי עוד צעד. את נמנית על הפרפקציוניסטיות?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 00:50 |
|
| |
אני לא פרפקציוניסיטית ואני אכן כשירה לקיים מצוות, אבל אני די דורשת שלמות רוחנית מעצמי ומהמטרה הזו אני רחוקה מאד מאד!! בולטימור- אהבתי מאד מאד את הדברים שלך ואכן אקח אותם איתי כצידה בדרכי השוממת! יישר כחך ותזכה להאיר עוד המוני לבבות!!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 01:08 |
|
| |
את זוכרת שאלוקים אוהב אותך איך שאת? מרגישה את זה? הוא בוכה איתך כשאת סובלת ורוצה בשבילך שתשמחי. הוא לא דורש ממך מה שמעבר ליכולתך, אבל הכי חשוב הוא לא מתנה את אהבתו בשלימות הרוחנית (יש כזה דבר?).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 01:11 |
|
| |
אבל תכלס- למעלה לא יבקשו למדוד כמה אהב אותי האלוקים אלא כמה אני אהבתי אותו וכמה רחוק הייתי מוכנה ללכת עם האהבה הזו..
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 01:22 |
|
| |
ציפורעפה,זו טעות לחשוב שבשמים הכל שחור או לבן,קימת מצוות או לא,קודם כל בודקים מה רצית באמת,אחר מסתכלים על הקשיים והיסורים שעברת[שממש לא חסרים לך,וכדברי הגאון שאם אדם היה יודע עד כמה היסורים יצלו אותו,היה מוכן לסבול כל ימי חייו יסורי איוב]ולאחר כלזה יש את מידת הרחמים,ואם עשית תשובה אפילו בזיקנה החטאים נמחקים,ויש עוד הרבה זכיות להנצל. לכן אני חושב שצריך לחשוב בצורה נכונה,שכמה שהחטא קשה,הסכויים להנצל ממנו גדולים מאוד,ובפרט שהשופט הוא אב רחום שאוהב אותך ללא תנאים
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 01:23 |
|
| |
היי, מותק, את צריכה להרגיש את האהבה כדי להיות מוכנה ללכת... ואף אחד לא לגמרי יודע מה ימדדו בשמיים, אני מאמינה שהמדידה תהיה לפי הנתונים של כל אחד. לא מצפים מכל אדם להגיע לרמה אחידה. אז כרגע תנסי פחות ללכת לפי מה ידרשו ממך אלא לפי מה עושה לך טוב ומעלה את הסבירות שתצליחי לקיים סדר יום ראוי ומוצלח.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 01:24 |
|
| |
ולסיכום-אין עליכם!!
|
|
|
|
|