ולא יראו פני ריקם, לאו שאין בו מעשה
א. רמב"ם הלכות חגיגה פרק א
ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה,
וכבר תמהו פרשני הרמב"ם, למה נחשב לאו זה לאו שאין בו מעשה, הרי הוא עובר עליו כאשר נכנס לעזרה בלא להביא קרבן, וכדברי הרמב"ם "מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה עובר על לא תעשה", והרי טמא שנכנס לעזרה עובר על לאו ולוקה?.
והנה, בספר מאורי האש של הגרש"ז אויירבאך, הביא קושיית האחרונים מפסק הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח הי"ב. שכתב כי מי שהקריב קרבן ללא מלח, לוקה, שנאמר: "לא תשבית מלח ברית אל' מעל קרבנך". ובמה שונה לאו זה של הקרבה ללא מתן מלח, שלוקה. ללאו של ראיה ללא קרבן שלא לוקה.
וכן פסק הרמב"ם שהמשלח עבדו ללא הענקה עובר בלאו "לא תשלחנו ריקם", ואינו לוקה על לאו זה, כי ניתק לעשה, ולמה אין זה נחשב ללאו שאין בו מעשה?.
ועי"ש מה שתירץ, בהבדל אם בשעת המעשה עדיין יש לו זמן למנוע הלאו, שבעת ביצוע מעשה הלאו של ביאתו ללא קרבן, עדיין יוכל אח"כ להקריב, אפילו שלא הקריב אין זה נחשב מעשה, אולם בהעלאת הקרבן ללא מלח כבר עבר מיד על הלאו.
אלא שתירוצו אינו עולה יפה במקומות אחרים כפי שהוא עצמו נדחק שם.
ב. יש עוד מגוון רחב של לאוין, שלכאורה נחשבים ללאו שאין בו מעשה, ולא לוקין עליהם, למרות שיש בהם מעשה, או שאינם שונים מלאווין אחרים שכן לוקין עליהם.
1. לאו של בל יראה, נחשב לאו שאין בו מעשה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא, אלא א"כ קנה חמץ בפסח, או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה. מפני שלא עשה בו מעשה,
לכאורה, הרי פשוט, שלאו של "בל יראה" הוא לאו שאין בו מעשה, ואילו גבי נותר, ששם נאמר: "לא תותירו ממנו עד בקר", שנחלקו בגמ' תמורה ג', למה אינו לוקה, ר' יוחנן אומר כי הוי לאו שאין בו מעשה, ור' יעקב אומר שהוי לאו הניתק לעשה, שהרי נאמר: "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו", והרמב"ם כותב כי אינו לוקה בגלל שהוי לאו הניתק לעשה.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י הלכה יא
צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר. וכן בשני, שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר. ואם השאיר ממנו בין בראשון בין בשני עבר בלא תעשה, ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה, שנאמר והנותר ממנו באש תשרופו
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ט
אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן. שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר. והוא הדין לשאר הקדשים כולם. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה. שנאמר: והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.
והקשו נו"כ הכסף משנה[1], למה לא כתב הרמב"ם שאינו לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה כדברי ר' יוחנן בגמ'. במה שונה לאו זה, מלאו של "בל יראה". אולם המשנה למלך[2] הוסיף עוד על קושיתו, וטוען, שהרי, בלאו הניתק לעשה, אם לא קיים את העשה, או שרק אינו יכול לקיים את העשה, כגון שאבד הנותר, הרי לדעת הרמב"ם בכל לאו הניתק לעשה, אם לא מקיים את העשה לוקה, וא"כ היה עליו לכתוב את הטעם שאינו לוקה כי הוי לאו אין בו מעשה, לומר שאפילו שאבד הבשר הנותר, ואינו יכול לקיים העשה, אינו לוקה.
והאחרונים, המרכבת המשנה והמנחת חינוך, תירצו שהרמב"ם כתב את הטעם של ניתק לעשה, לומר, שאפילו אם זרקו לים או לבור שלא יוכל לאוכלו עד הבקר, שאז נחשב עובר על הלאו במעשה, והיה לוקה עליו, ומאחר שניתק לעשה אינו לוקה עליו. והדברים הללו, שאם זרקו לים נחשב הותיר במעשה הינו מחלוקת ראשונים, בין התוס' והרמב"ן אם הוי מעשה. ועיין ב"הר צבי" שמוכיח שגם הרמב"ן אינו סובר שהמשליך את הבשר לים, נחשב לעובר במעשה על לא תותירו. ואין להאריך בדברים
אולם הרמב"ם עצמו סובר שאין בהשמדת הנותר מעשה בידיים, שמחייב מלקות, שכותב בחמץ שאינו לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה, כותב שאם קנה חמץ בפסח, או חימץ עיסה בידים, דהיינו ששם שאור בתוך העיסה. לוקה. ואילו סבר שהשלכת הנותר לים הוי מעשה, היה כותב גם בנותר, כי רק אם זרק הנותר לים ולא קיים את העשה במעשה לוקה. כמו שכתב לגבי חמץ.
וכן הרמב"ם שפוסק, בשבועה שאוכל ככר זו, ולא אכלה, אינו לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה, אם היה סובר שהשלכה לים הוי ביטול עשה בידיים. למה לא כתב שאם זרק את הככר לים לוקה?, כמו שכתב לגבי חמץ. משמע שהרמב"ם לא סובר שאי קיום עשה ע"י העלמת החפץ, נחשב ביטול עשה במעשה.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ד הלכה כ
שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר.
ג. והנה יש שני לאוים דומים, בקרבן פסח, יש לאו: "לא תותירו ממנו עד בקר", ויש לאו על חלב הקרבן, בלשון זהה לחלוטין, "לא ילין חלב חגי עד בקר". שלא לאחר להקריב את החלב על המזבח עד הבקר. והנה לגבי מי שלא הקריב את החלב של קרבן פסח עד הבקר, כותב הרמב"ם שאינו לוקה, דהוי לאו שאין בו מעשה. לעומת מי שהותיר מהבשר עד הבקר, כותב הרמב"ם שאינו לוקה, כי הוי לאו הניתק לעשה.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ז
המניח אמורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר, ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קיז
והמצוה הקי"ז היא, שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו. כלומר יום חמשה עשר. והוא אמרו ולא תותירו ממנו עד בקר. וכבר בארנו, כי זה הלאו הוא לאו שניתק לעשה. שהוא אמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. ובמכלתא אמרו והנותר ממנו וכו' בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו:
וצריך להבין מה ההבדל בין לאו של נותר, שלא לוקים כי זה לאו הניתק לעשה, ללאוים של הלנת האימורים, ולא יראה חמץ, שלא לוקים כי הם לאו שאין בו מעשה?.
ד. עוד יש לתמוה על הרמב"ם, שפוסק שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ממה שכתב על הלאו של "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שרק מי שברשותו החמץ בעת שחיטת הפסח הוא לוקה, ולא מי ששוחט או זורק. והרי אם אחד מבני החבורה יש לו חמץ בעת שחיטת הפסח, למה לוקה הרי זה לאו שאין בו מעשה.
וכן כתב בהלכות קרבן פסח, ובהלכות פסולי המוקדשים
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קטו
והמצוה הקט"ו היא שהזהירנו משחוט שה הפסח על חמץ והוא אמרו ית' לא תזבח על חמץ דם זבחי. וענינו שבעת שחיטת הפסח, וזה בין הערביים. לא יהיה ברשותו חמץ לא אצל הזורק ולא אצל השוחט ולא אצל המקטיר ולא אצל אחד מבני החבורה. וכל מי שהיה אצלו חמץ מהם בעת ההיא לוקה. ובמכילתא לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח וחמץ קיים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחמישי מפסחים:
וכתב הרמב"ם, שענינו של הלאו הזה, אינו השחיטה על החמץ, אלא שלא יהיה חמץ אצל אחד מבני החבורה או השוחט בעת שחיטת הפסח. ובמה שונה לאו זה, מהלאו של לא יראה לך חמץ?. ולמה לוקין על לאו זה אע"פ שאין בו מעשה. ולא על לאו של בל יראה?
ה. עוד שאלו על הרמב"ם, שכותב, שמי שחומד חפץ של חברו, אינו עובר בלא תחמוד עד שיקחנו ממנו, ואינו לוקה כי זה לאו שאין בו מעשה, והשיג הראב"ד, מה נחשב יותר מעשה מלקיחת החפץ?.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט
כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.
/השגת הראב"ד/ ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו.
ו. כתב הרמב"ם כי הממר והמקלל והנשבע בשם, לוקה, למרות שזה נחשב כלאו שאין בו מעשה. משמע שהרמב"ם סבר, שדיבור אינו נחשב מעשה, ושאלו המפרשים[3] שהרמב"ם בהלכות שכירות לגבי חסימה בפה, דהיינו שחסם הבהמה ע"י קול, פסק הרמב"ם שלוקה. משמע שדיבור נחשב מעשה.
רמב"ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ב
כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה שנאמר לא תחסום שור בדישו, אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין ואחד הדישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה, והחוסם את הפועל פטור, אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפילו חסמה בקול לוקה.
צריך להסביר
הגמ' במכות י"ג. לומדת שלאו שאין בו מעשה לא לוקין עליו מ"דומיה דלאו דחסימה". שליד פרשת מלקות נכתב בתורה "לא תחסום שור בדישו". והרי אם למד הרמב"ם שחסמה בקול לוקה, הרי שסבר שלאו דחסימה אינו גורע מעשה בקול, והרמב"ם כותב במפורש שממר מקלל ונשבע בשם, זה נחשב כלאו שאין בו מעשה. ולמרות זאת לוקה.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מכות פרק ג משנה א
והחלק השלישי לאו שאין בו מעשה, כגון לא תלך רכיל, לא תקלל חרש, ולא תונו איש את עמיתו שהיא אונאת דברים, וכל הדומה לזה, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם, וכן מקלל עצמו. אבל זולת אלו השלשה אין לוקין עליו, ואמרו בתוספתא כריתות כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה לוקין עליה את הארבעים, ושאין בה מעשה אין לוקין עליה את הארבעים,
הרמב"ם מונה שני סוגי "לאו שאין בו מעשה". הלאו האחד נקרא "שלא עשה מעשה". והסיבה שלא לוקין עליו היא, שלא ניתן להתראה, שהרי אין העדים יודעים מה בליבו, אם חמד או לא, למרות שעובר רק אם לקח החפץ שחמד, אך לקיחת החפץ אינה מעידה שגם חמדו. אולם אם קילל בשם, או המיר או חסם בקול, הרי העדים רואים את מעשה הלאו, וניתן להתראה ולמלקות. לאו כזה, שאין לוקין עליו בגלל מהות הלאו שאינו ניתן להתראה, אין צורך ללמוד מלאו דחסימה, שאין לוקין עליו.
והשני "לאו שאין בו מעשה". אותו לומדים מלאו דחסימה. לאו שהתורה כתבה אותו בלשון פסיבית ולא אקטיבית, דומיה דלאו דחסימה, שהתורה כותבת בלשון "לא תחסום שור בדישו". וניתן להתראה, כי מבחן העבירה הוא מבחן התוצאה, ולכן:
לאו של לא תותירו ממנו עד בקר, מסביר הרמב"ם שהלאו הוא לדאוג שלא ישאר עד הבקר, וכלשון הרמב"ם: "צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר". והלאו נכתב בלשון ציווי לדאוג שלא יוותר. ומימילא אם נותר, ולא דאג שלא יוותר, הרי במבחן התוצאה עבר על הלאו וניתן להתראה, (אמנם התראת ספק, אולם סובר הרמב"ם שהוי התראה). ולכן לוקה. אלא אם שרף את הנותר, שאז קיים את העשה. שהרי לאו זה ניתק לעשה.
הלאו של לא תשחט על חמץ דם זיבחי , גם הוא נכתב בלשון ציווי בלא תעשה, ופירוש הלאו תדאג שלא יהיה ברשותך חמץ בשעה ששוחטים קרבן פסח שעליו אתה מנוי, וכלשון הרמב"ם: "וענינו שבעת שחיטת הפסח, וזה בין הערביים, לא יהיה ברשותו חמץ. לא אצל הזורק, ולא אצל השוחט, ולא אצל המקטיר, ולא אצל אחד מבני החבורה". דהיינו, אין זה לאו של לא לשחוט אם יש חמץ. אלא, לדאוג שלא יהיה חמץ בזמן הקרבת הקרבן. ומימילא אם לא דאג שלא יהיה לו חמץ, משעת הגעת זמן שחיטת קרבן הפסח, עובר על הלאו. ולכן אם יש לו חמץ לוקה. ולא אכפת לנו שישב ולא עשה כלום, שהרי התורה ציותה עליו לעשות, לדאוג שלא יהיה בידו חמץ, ולשון הציווי נאמר בלשון לאו, ולכן אם לא דאג שלא יהיה ברשותו חמץ בעת השחיטה, שזו הגדרת העבירה, וזה ניתן לראות במבחן התוצאה, לוקה עליו.
וכן הלאו של "לא תשבית מלח מעל קרבנך". נכתב בלשון אקטיבית, וזה דומיא דלאו דחסימה, ולכן לוקה.
וכן הלאו של הענקה נכתב בלשון אקטיבית, "לא תשלחנו ריקם". ולא כתב "לא ישולח ריקם מעימך". ולכן לוקה.
הלאו של "לא יראה לך חמץ", לא נכתב בלשון ציווי, שאילו היה נכתב לא תותיר חמץ, הרי אם היה נשאר חמץ היה לוקה. אלא הלאו נכתב בלשון פסיבית, לא יראה לך חמץ. ואין כאן ציווי לדאוג אקטיבית שלא יהיה חמץ, ולכן אם לא ביטל ולא ביער, אמנם עבר במבחן התוצאה שיש בידו חמץ. אבל לא נדרש לעשות מעשה לדאוג שלא יהיה חמץ, שניתן להעיד שהוא עבר על לאו. אולם אם קנה חמץ או חימץ עיסה, הרי הוא עשה באופן אקטיבי מעשה של "יהיה לך חמץ", ולכן זה מעשה שניתן להתרות ולהעיד ולוקה.
כ"כ הלאו של: "לא ילין חלב חגי עד בקר", נכתב בלשון פסיבית, ולא כציווי, אילו היה נכתב לא תלין חלב חגי עד בקר, בלשון ציווי, כמו שכתב לא תותירו ממנו עד בקר, שאז היתה הכוונה היתה לדאוג שלא ישאר החלב לבקר, היה נחשב לאו שיש בו מעשה, אולם צורת כתיבת הלאו היא ללא מעשה. ולכן לא לוקין עליו.
וכן הלאו של "לא יראו פני ריקם", נכתב גם הוא בלשון פסיבית. ולא כציווי "לא תראה פני ריקם", ולכן אין בציווי מעשה, וזה לאו שאין בו מעשה. שלא נכתב דומיא דלאו דחסימה, ואין לוקין עליו.
