הדפסת כסף

.

המשך מהפרק הראשון, אותו ניתן לקרוא בשרשור זה, כאן:

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2919832&whichpage=13&forum_id=1364#R_3

תקציר הפרק הקודם:

שלבי ההתפתחות של השימוש בכסף:

1. חוסר מוחלט של מסחר או שימוש בכסף – אוטרקיה.

2. סחר חליפין – מסחר נטול כסף.

3. מסחר באמצעות אמצעי מוסכם, ''משהו"

4. מסחר באמצעות משקל של מתכות יקרות

5. מסחר באמצעות מטבעות – אישור על תכולת מטיל המתכת ומשקלו.

כאן צריך לשים לב למשהו חשוב ביותר:

כל מעבר משלב לשלב, מחיב אמון בין שני הצדדים.

המעבר מאוטרקיה לסחר חליפין מחייב אמון – שלא סיפקו לי שק חיטה מקולקל, שהסוס לא יתפגר בעוד יומיים, וכו'.

המעבר מסחר חליפין למסחר באמצעות כסף מחייב אמון של כולם בשוויו – בכוח הקניה – של אותו הכסף.

האמון הוא אינטרס הדדי, אבל לכל פרט ופרט, בנפרד, לכאורה יש מניע להיות היחיד שירמה. אם הוא היחיד שמרמה – הוא ירוויח. כמובן, אם יהיו עוד שירמו, האמון יפגם, והשיטה החדשה – המאפשרת השגת הישגים כלכליים – תחדל מלהתקיים.

הואיל והאינטרס הציבורי גדול לשמור על האפשרות של קיום מסחר יעיל, לציבור יש דרכים לחזק את האמון. חיזוק כזה יכול להיעשות באמצעות מערכת שפיטה וענישה, מערכת של פיקוח על השווקים ועל המשקלות (האגורנמוס), פיקוח על המטבע, וכו'.

אנו רואים איך האמינות הזו מיוצאת גם אל מחוץ לתחומי הממלכה, וכפי שאמר רבי יוחנן על רומי – שטבעה יוצא בכל העולם – משתמשים במטבעות הרומאיים גם מחוץ לתחום השליטה הצבאי-פוליטי של רומי.

=====

השלב הבא בהתפתחות השימוש בכסף, הוא התפתחות טבעית. אם מסחורה ממש, משהו שערכו נמצא בתוכו, עברנו לסמל שמיצג ערך – מטיל מתכת יקרה – מה שערכו הוא בהתאם להסכמה; ניתן גם לעבור להתחייבות לערך – שטר.

כבר בתקופות קדומות אנו רואים כי לשטר התחייבות יכול להיות ערך בפני עצמו. נניח, למשל, כי מלווה מחזיק בידו שטר הלוואה – המעיד כי פלוני חייב למחזיק השטר סכום מסויים של כסף.

המלווה יכול למכור את השטר, למכור את ההלוואה, למישהו אחר, ובכך הלווה יהיה חייב את הסכום הכתוב שם למחזיק השטר. ההנחה היא כי השטר ימכר בנכיון, שכן אחרת לא כדאי לרוכש לקנות את ההלוואה.

כלומר, לשטר זה יש ערך בפני עצמו.

מכאן ועד המעבר לשטר התחייבות בלי הלוואה, הדרך קצרה. פלוני יוצא לדרך ארוכה מירושלים לאלכסנדריה, והוא יזדקק לממון באלכסנדריה לצורך רכישת סחורה. אין הוא רוצה לסחוב עמו שק מטבעות זהב, משום שהוא חושש מגנבים, וגם בגלל שזה כבד. הוא פונה לאלמוני, סוחר ידוע המנהל מסחר ענף עם בני משפחתו הגרים באלכסנדריה, ומשלם לו 100 מטבעות זהב, תמורת שטר ובו מבקש האלמוני מקרוביו – שותפיו למסכר – לתת למחזיק השטר הזה 90 מטבעות זהב. קרוביו יעשו כך, או משום שהם מתחשבנים אחר כך במסחר, או משום שהם עושים את אותו הדבר אחת לזמן, כשמישהו מהם נוסע לירושלים.

הנה כי כן, פלוני נוסע לאלכסנדריה ובאמתחתו שטר ששוויו 90 מטבעות זהב, אותם יוכל לפדות באלכסנדריה.

כשהשיטה מתבססת ומתמסדת, הסוחר וקרוביו כבר אינם מתפרנסים בעיקר ממסחר, אלא אולי דוקא בעיקר מהנפקת שטרות כאלו – הם למעשה הופכים לבנקאים יותר מאשר לסוחרים.

למי שחושב שאני מציג כאן מודל תיאורטי, אני מליץ לקרוא את מחקריו של ש.ד. גויטיין על "סוחרי המגרב", ולראות כיצד יהודים ברחבי אגן הים התיכון עשו כך בימי הבינים.

במקביל להתפתחות בנקאות המסחר הבינ"ל שהוצגה לעיל, קורים תהליכים נוספים.

איגנאץ הוא צורף, ובשל עיסוקו במתכות יקרות, בית העסק שלו בנוי היטב, קירותיו עשת וכספות משוריינות בו. כמה מעשירי העיר, שחפצים לשמור את אוצרותיהם, משלמים לו סכום כלשהו, כדי להפקיד בכספותיו את אוצרותיהם. הרישום נעשה בצורה מדוקדקת, וכבר שנים שמרתפיו של איגנאץ מלאים בשקי מטבעות זהב, כאשר הוא יודע כי המפקידים באים אחת לכמה זמן כדי לדרוש חלק מכספם, אך מנסיונו הוא כבר יודע כי 90% מהמטבעות המופקדות אצלו, לא נדרשות.

איגנאץ שמרן, אך בנו – שירש ממנו את העסק – מעז לעשות משהו חדש. הוא כבר לא עוסק בצורפות כלל, עיקר פרנסת אביו הרי כבר היתה מדמי שמירת זהבם של אחרים. בנו של איגנאץ מתחיל להלוות בריבית סכומים קטנים לסוחרים ובעלי מלאכה. את ההון ההתחלתי הוא לוקח מהפקדונות המופקדים אצלו, ולמי שתוהה על כך – הוא מוכן להחזיר מייד את כספו המופקד אצלו.

עם השנים, עיקר רוחיו של איבן איגנאץ כבר מגיעים מריבית על הלואות, לא מדמי השמירה על הפקדונות שאצלו.

עם הזמן, איגנאץ השלישי כבר לא טורח להלוות לאנשים זהב בפועל. הוא נותן להם שטר התחייבות – הבנק של איגנאץ מתחייב לתת תמורת שטר זה כך וכך זהובים. האמינות והמוניטין של איגנאץ-בנק כל כך גדולים, שאף אחד לא בוחן האם יש גיבוי להתחיבויות שהונפקו על ידי בנק זה.

נשמע לכם תיאורטי? אנא עיינו בפירושו של רש"י לקניין סיטומתא. מסחר שנעשה בלי העברה פיזית של כסף, אלא רק באמצעות שינוי הרישום אצל בעל המחסן, היה מקובל מאד בחבל שמפיין בימי הבינים. שימוש בשטרות כסף מנייר היה מקובל בסין באותה התקופה – כפי שמתאר בהתפעלות אבן בטוטא בספרו.

עד כאן הפרק השני, ובו נמצאים כבר יסודות כל מה שמוכר היום, מיצירת הכסף של בנק מסחרי, ועד מסחר בלי כסף פיזי.