הסוד הגדול ביותר של הכלכלה העולמית הולך ונחשף. יותר ויותר בני אדם מבינים שכסף נוצר על ידי חוב. לפני ארבע, מקסימום חמש שנים, היחידים שדיברו על זה היו בלוגרים חובבי תיאוריות קונספירציה ואמני וידאו-ארט מוזרים, ועכשיו העיתונות המסחרית מיישרת קו. היום, כשיותר ויותר מאתנו מבינים שכסף הוא חוב ומתחילים לקלוט את היקף החוב שהעולם קבור בו, עולה השאלה: למי אנחנו חייבים את כל הכסף הזה? ומיד אחריה מגיעה התשובה של מביני העניין – לבנקים. ה-1% שמשעבד את כולנו.

אקטיביסטים רבים נוטים להסתפק בתשובה הזאת, בעיקר מכיוון שהיא מסמנת אשמים ונותנת כתובת לזעם. אני לא אומר שהיא אינה נכונה, ממש לא. גם אני שותף לזעם שמופנה, ובצדק, כלפי ה-1%. עם זאת, בפוסט הזה אני מתכוון להראות לכם שזאת תשובה חלקית שמתעלמת משורש הבעיה ומצביעה רק על אחד הסימפטומים שלה.

כדי להבין למה אני מתכוון כשאני אומר "שורש הבעיה" אתם מוזמנים להצטרף אליי לחקירה (או חפירה, אם תרצו) עמוקה. אני מקווה שיש לכם סבלנות. החקירה הזאת מתחילה בשאלה בסיסית ושחוקה: מה זה בכלל כסף?

שאלת 150 טריליון הדולר

את מונחי המפתח לתשובה שאני מציע לשאלה "מה זה כסף" לא תשמעו בפקולטות לכלכלה, כנראה שגם לא בחוג להיסטוריה, אלא בכיתות של החוג לבלשנות (שבו, לשם הגילוי הנאות, למדתי את התואר הראשון) ובשיעורי הפילוסופיה של הלשון. מכיוון שכסף, בסופו של דבר, הוא סימן. כמו מילה, כמו תמרור, כמו אייקון – כסף הוא אלמנט מופשט שמייצג אלמנט אחר, מופשט או מוחשי. וכדי להבין מה זה כסף, אנחנו צריכים להבין מהו המסומן שאותו הכסף מייצג. (עוד על הסמנטיקה של הכסף בספר "בודריאר וסימולקרת הכסף" של ד"ר אושי שוהם קראוס. כתבתי עליו כאן).

כסף, כמובן, הוא אמצעי חליפין. אז כדי למצוא מהו המסומן של הכסף, אנחנו צריכים לבדוק מה הם הדברים שאפשר להחליף בכסף. התשובה לשאלה הזאת היא קלה יחסית: סחורות, מוצרים ושירותים. רק שאלה שלושה אלמנטים, ואני מעדיף ללכת על פי עקרון "התער של אוקהאם", ולצמצם אותם לאלמנט אחד. אז מה משותף לסחורות, מוצרים ושירותים?

גם לשאלה הזאת יכולות להיות כמה תשובות נכונות. כדי להתקדם, אני מרשה לעצמי להתמקד באחת מהן: בכולם מושקעת אנרגיה. כשאני משלם לאדם עבור שירות, סחורה או מוצר אני משלם לו למעשה עבור האנרגיה שהוא השקיע באספקת השירות, בהפקת הסחורה או בייצור המוצר. וככל שיותר אנרגיה הושקעה בתהליך, כך מחיר הסחורה או המוצר יהיה גבוה יותר (גם אם העלות האנרגטית אינה הגורם היחיד שמשפיע על מחיר הסחורה, המוצר או השירות, אין ספק שיש לה כאן השפעה משמעותית).

כלומר – המסומן, האלמנט היסודי שעבורו כסף מהווה סימן, הוא אנרגיה. כשם שמאחורי המילה "בית", בין שהיא מבוטאת בקול, משורטטת בדיו על נייר או בפיקסלים על מסך, עומד מבנה פיזי שמשמש למגורים, כך מאחורי המושג "כסף", בין שהוא על שטרות נייר, על מטבעות מתכת או כייצוג דיגיטלי על איזה שרת, עומד מקור אנרגיה כלשהו.

כמו סימנים אחרים – מילים, מחוות גוף, תמרורים וכדומה – מקור כוחו של הכסף הוא במוסכמה חברתית. המוסכמה הזאת מבוססת על אמון, והאמון הזה נותן לכסף את כוחו. הרבה טועים לחשוב שאמון במטבע הוא מרכיב מספק כדי לשמור על יציבות המערכת הכלכלית. נכון, בלי אמון אף מערכת כלכלית לא תוכל להתקיים, אבל אמון אינו המרכיב המרכזי שנותן לכסף את כוחו. סימן ללא מסומן, כלומר – כסף ללא מקור אנרגיה שמגבה אותו – מאבד בסופו של דבר את משמעותו, מה שבא לידי ביטוי באינפלציה, בחובות שאינם מוחזרים ובערעור של כלל המערכת הכלכלית.

עד לפני לא מעט זמן, לא יותר מ-200 שנה, כמות האנרגיה הזמינה למין האנושי היתה מוגבלת באמצעות מחזור השמש – רובה הגיעה מכוח השרירים, של בני אדם או של בעלי החיים שבייתו. כמות קטנה של אנרגיה הופקה מתאית שבעצים, ועוד מעט אנרגיה הופקה מהרוח.

בהתאם, כמות הכסף היתה קטנה מאוד. רוב המסחר התבצע באמצעות מתכות יקרות – כסף וזהב, ומכיוון שכמות המתכות האלה בעולם מוגבלת, כמות הכסף שהתגלגלה בשוקי העולם באותם ימים היתה מצומצמת. כמות הכסף ברנסנס, בימי הביניים ובעת העתיקה התאימה, במידה כזו או אחרת, לכמות האנרגיה שהיתה זמינה אז. ומכיוון שכמות האנרגיה והכסף היו יציבות יחסית, אף אחד לא דיבר אז על "צמיחה כלכלית", כמו שכתב הכלכלן רוברט ג'יי גורדון, במאמר שצוטט במדור הדעות של הניו יורק טיימס (!):

Over most of human history[...] the world had minimal economic growth, if it had any at all – and "there is no guarantee that growth will continue indefinitely."

שני אירועים שינו בתוך תקופה קצרה את המציאות הזאת: בשנת 1774 המציא ג'יימס ואט את מנוע הקיטור, ושמונים וחמש שנה אחר כך, ב-1859, חפר אדווין דרייק את באר הנפט המסחרית הראשונה בפנסילבניה. השילוב של שני הגילויים האלה – מנוע הקיטור שאיפשר להפוך אנרגיית חום לתנועה וגילוי מצבורי הנפט שהיוו מקור לכמויות עצומות של דלק בערה – הזניק את האנושות אל תוך המהפכה התעשייתית, שאליה היא כבר נכנסה בצעדים מהוססים, מונעים בפחם.

כמות האנרגיה הזמינה התעצמה לממדים חסרי תקדים. אינספור כלים טכנולוגיים חדשים הומצאו מאז, ואוכלוסיית האנושות זינקה ממיליארד בני אדם במאה ה-19 ליותר מ-7 מיליארד בתחילת המאה ה-21. מערכות הפיננסים והממשל התפתחו גם הן, אבל בקצב איטי יחסית לקצב ההתפתחויות הטכנולוגיות והמדעיות. עד תחילת המאה העשרים רוב כלכלות העולם עדיין התבססו על צורה כזו או אחרת של "תקן הזהב", וגם אם רוב המסחר כבר נעשה בשטרות נייר ובמתכות זולות, כמות הכסף בעולם עדיין היתה מוגבלת יחסית לכמות האנרגיה. האיזון בין המסמן (כסף) למסומן (האנרגיה הזמינה) החל להתערער.

הקריסה הראשונה

הפער בין כמות הכסף בעולם לכמות האנרגיה הזמינה הלך והתרחב אל תוך המאה ה-20, עד שהוא הוביל, לצד גורמים נוספים, לקריסה כלכלית-פוליטית גלובלית. לא חסרים היסטוריונים שקושרים בין השפל הגדול של שנות ה-30 עם תקן הזהב. לטענתם, תקן הזהב מנע מממשל ארה"ב ומהבנק המרכזי (הפד) להדפיס עוד כסף כדי "להמריץ את הכלכלה". כמו שאמר יפה אלן ווטס:

לא היה פחות עושר, לא פחות אנרגיה, לא פחות חומרי גלם משהיו קודם, אבל זה כאילו שעבדת על בניית בית יום אחד, ואמרו לך "מצטערים, אי אפשר לבנות היום – חסרים לנו אינצ'ים. מה הכוונה "אין אינצ'ים"? אה, רק אינצ'ים! לא חסר לנו אינצ'ים של קרשים, יש לנו אינצ'ים במתכת ואפילו יש לנו סרטי מדידה, אבל יש מסחור באינצ'ים. ובני אדם, הם מספיק משוגעים בשביל לקבל את הרעיון הזה. הם יכולים להידרדר לשפל כלכלי, רק כי אין להם מספיק אינצ'ים לכולם… או דולרים…"

השפל הכלכלי שהחל ב-1929 נגמר למעשה רק ב-1945, אחרי מלחמת העולם השנייה. בהסכמים הכלכליים שחתו מדינות המערב לקראת סוף המלחמה, הסכמי ברטון-וודס, הוחלט שמטבע הרזבות העיקרי שישמש במסחר הבין לאומי יהיה הדולר של ארה''ב, ושהדולר יוצמד – שוב – לזהב. בשנות ה-50 וה-60 כמות עצומה של אנרגיה הופנתה לשיקום אירופה ההרוסה ולבניית הכוח הצבאי של ארה"ב. וכך, למשך עוד כמה עשרות שנים, ולמרות ההיצמדות לתקן הזהב, כמות הכסף התאימה במידה מסוימת לכמות האנרגיה הזמינה – לא מכיוון שהיה יותר כסף, אלא מכיוון שכמויות אנרגיה עצומות בוזבזו במהלך המלחמה ואחריה.

האיזון הזמני הזה החזיק מעמד עד 1971. כמה דברים קרו באותה השנה: ראשית, ארה"ב, שהיתה שקועה בחובות עקב מלחמת וייטנאם, הגיעה לשיא תפוקת הנפט בשטחה; שנית, ניקסון הודיע על פרישת ארה"ב מהסכמי ברטון-וודס ועל ניתוק הקשר בין הדולר לזהב. במקביל, הממשל האמריקאי התחיל לטפח כמה משטרים במזרח התיכון שבשטחם התגלו מצבורים גדולים של נפט, ודאג לפנק אותם בטנקים, במטוסים ובשלל כלי נשק.

בתמורה לחיבוק האמריקאי, אותם משטרים, ובראשם בית המלוכה הסעודי, דאגו לכך שאת הנפט שבשטחם הם ימכרו רק תמורת דולרים. בתוך כמה שנים המגמה הזאת הפכה למדיניות רשמית של אופ"ק – קרטל המדינות המייצרות נפט. מנקודה זו והלאה, כל מדינה שרצתה לרכוש נפט – כלומר, כולן – נדרשו להחזיק כמויות גדולות של דולרים במאזניהן, והעולם הוצף במטבע האמריקאי.

הפעם, ההתאמה בין כמות הכסף בעולם ובין כמות האנרגיה הזמינה היתה כמעט מושלמת: הדולר למעשה הוצמד לנפט (מה שקיבל בהמשך את הכינוי "פטרו-דולר"), ונפט הוא מקור האנרגיה העיקרי שעליו התבססו מערכות הכלכלה העולמיות מאז ועד היום, פחות או יותר. אם לחזור למשל הבלשני: נוצרה התאמה מושלמת כמעט בין המסמן הראשי (הדולר) למסומן הראשי (האנרגיה האצורה בנפט).

הסגידה לאלת הצמיחה

קריסת ברית המועצות, התפשטות האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן, פריחת תרבות הצריכה, וכמעט כל המלחמות, לפחות אלה שהובלו על ידי ארה"ב – את כל התופעות האלה אפשר להסביר במציאות של כלכלת חוב המבוססת על מקורות אנרגיה מתכלים.

מאז המאה ה-19 ועד אמצע העשור הקודם בערך תפוקת הנפט העולמית היתה בצמיחה מתמדת. כמות האנרגיה הזמינה לבני האדם הלכה וגדלה – ומאז 1971 כמות הכסף גדלה בהתאם. הפעם, כמות הכסף בעולם לא היתה מוגבלת לכמות של מתכת יקרה כזו או אחרת, ולבנקים המרכזיים בעולם, בהנהגת הפרדל ריזרב האמריקאי, נפתחה האפשרות להדפיס כסף בלי לדפוק חשבון.

בבסיס ההתנהלות הכלכלית שהתפתחה באותם עשורים עמדה הנחת מוצא שאף כלכלן או פוליטיקאי לא חשב לערער עליה: כמות האנרגיה הזמינה תלך ותגדל באותו הקצב לנצח ואפשר לסמוך על כך שבעתיד תהיה יותר אנרגיה זמינה מבהווה. לכן, אין מניעה (ואולי אפילו יש הכרח) שבעתיד יהיה יותר כסף מבהווה.

זה הבסיס למודל כלכלת החוב. נכון, על המודל הזה השתלטו קבוצות מאורגנות של תאבי בצע ומושחתים, והם השתמשו בו לטובתם תוך כדי הפיכת הרעיון הדמוקרטי לחסר משמעות. אבל למרות הניצול הזה, מודל יצירת הכסף ששימש במחצית השנייה של המאה העשרים הצליח לשמור לאורך תקופה בלתי מבוטלת על שקט יחסי. רוב בני המערב חשבו שגם הם יתעשרו אם יתאמצו מספיק, וקולו של המיעוט שנדרס מתחת לגלגלי רכבת הצמיחה הכלכלית הושתק במגוון דרכים.

כלכלת החוב המבוססת על דלקי מאובנים היא גם הבסיס לנטייה המגונה של הכלכלנים והפוליטיקאים למדוד את "הצמיחה הכלכלית" על פי מדד מרכזי אחד: התמ"ג, למרות שהתוצר המקומי הגולמי הוא אחד המדדים האבסורדיים ביותר: הוא גדל גם כאשר אנרגיה מתבזבזת בצורה שאינה חוזרת, כמו למשל, כספים שהושקעו בפיתוח אמצעי לחימה נספרים כחלק מהתמ"ג, ואין דבר שתורם יותר לצמיחה הכלכלית מאשר תעשיית הנשק.

מקבלי ההחלטות וכלכלני העולם נפלו באחת השגיאות הלוגיות הנפוצות ביותר: בלבול בין סימן למסומן. הם הבינו שכסף = אנרגיה, ומכאן הגיעו למסקנה שאם יגדילו את כמות הכסף בעולם יוכלו ליצור יותר עושר פיזי - לא משנה אם הכסף הזה מושקע במיזמים שמביאים תועלת לטווח הארוך, או שהוא מייצג בזבוז אנרגיה מוחלט.

וכך התקבלה בעשורים האחרונים מדיניות של התעלמות כמעט מוחלטת ממקורות האנרגיה. במציאות כלכלית שכזו, במקרה שגוף מסוים נקלע למשבר – וזה לא משנה אם מדובר במשפחה, בעסק, במוסד פיננסי או במדינה – הוא תמיד יכול לקחת הלוואה, ולגלגל את החוב הלאה. את החוב הזה, ואת הריבית שעליו, ניתן יהיה להחזיר בסופו של דבר בזכות צמיחה כלכלית. ברמת המשפחה הצמיחה תבוא לידי ביטוי בהעלאה במשכורות, עבור בעלי העסקים משמעותה של צמיחה היא גידול ברווחים, וברמת המדינה הצמיחה תגדיל את ההכנסות ממיסים, וכך כל אחד מהם יוכל להחזיר את חובו בעתיד.

חשוב להבין: בשיטה כלכלית המבוססת על חובות נושאי רבית, צמיחה כלכלית אינה בונוס, היא הכרח. כלכלות העולם של ימינו – ועוד יותר חשוב, ממשלות העולם – אינן מסוגלות לתפקד בלי צמיחה כלכלית. ללא צמיחה בני אדם ועסקים לא מסוגלים להחזיר חובות. ללא צמיחה לא נוצרים מקומות עבודה חדשים. ללא צמיחה אין מענה לאוכלוסייה שממשיכה לגדול. ללא צמיחה אין מעמד ביניים. במדינה שכלכלתה אינה צומחת ההמונים המובטלים והמתוסכלים יוצאים לרחובות, והיציבות החברתית מתערערת.

מאז שניקסון ניתק את הקשר בין הדולר לזהב נראה היה שכלכלני העולם ומנהיגיו למדו את הלקח המרכזי מהשפל של שנות השלושים, ודאגו להציף את השוק בכסף זמין. זה לא מקרה שבן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי הנוכחי, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על השפל הגדול. ברננקי, מבחינתו, יודע מה הוא עושה: הוא מונע חזרה על אותה טעות שהובילה למשבר של 1929. את הכינוי "הליקופטר בן" הוא קיבל בעקבות ההצהרה שלו שכדי למנוע משבר כלכלי צריך לפזר כסף מהשמים. זה נשמע כמו רעיון לא רע שהיה יכול להמשיך ולעבוד מצוין, אלמלא עובדה קטנה שברננקי, יחד עם שאר כלכלני העולם ומנהיגיו, העדיפו להתעלם ממנה: כמות הנפט – משאב האנרגיה שאפשר את הצמיחה של המאה העשרים - מוגבלת.

השיא וההידרדרות

בשנת 1956 הציג גיאולוג בכיר בחברת האנרגיה "של" מודל לחיזוי תפוקת הנפט. על פי המודל שפיתח אותו הגיאולוג – מריון קינג הברט שמו – תפוקת הנפט בשטחן של 48 המדינות היבשתיות של ארה"ב תגיע לשיאה ב-1970, ובתחילת שנות ה-2000 תפוקת הנפט בעולם כולו תגיע לשיאה – נקודת זמן שממנה והלאה כמות הנפט הזמינה תלך ותפחת. הברט צדק חלקית: תפוקת הנפט בארה"ב אכן הגיעה לשיאה ב-1971, אבל בשנת 2000 תפוקת הנפט העולמית המשיכה לגדול, וכך זה נמשך – עד 2006 בערך.

אין ספק שהברט לא הביא בחשבון את כל המשתנים כשניסה להעריך מתי תפוקת הנפט העולמית תגיע לשיא. הוא לא היה מסוגל לזה. תפוקת הנפט העולמית מושפעת מאינספור גורמים – כלכליים, גיאו-פוליטיים וטכנולוגיים. אך עדיין, למרות טווח הטעות בתאריכים המדויקים, נראה שהמודל שלו נכון, ונראה שהוא עדיין תקף. ותוכיח זאת העובדה הפשוטה שמאז שנת 2006 ועד היום לא היה גידול משמעותי בתפוקת הנפט העולמית.

עקומת הברט על חולצת טי. אופנת סוף העולם

בינתיים, בצד השני של המשוואה, התחילה להתנפח ברחבי ארצות הברית בועת נדל"ן עצומה. בנקים דחפו משכנתאות והלוואות לכל מי שביקש וגם לאלה שלא ביקשו, בוול סטריט הפכו את החובות האלה לשלל מטעמים פיננסיים, ומכרו אותם ברווח עצום לקרנות פנסיה, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסים ברחבי העולם. בעלי אותם הבתים – או בעצם, בעלי אותם החובות – הרגישו עשירים, והלכו בהתלהבות לקיים את מצוותו של הנשיא: "go out and shop".

וכך, למרות שכמות האנרגיה הזמינה לא גדלה בצורה מספקת, המשכנו להשלות את עצמנו למשך עוד כמה שנים שהכלכלה צומחת. הכלכלה הגלובלית מצאה את עצמה במצב דומה לזה שבו היתה ערב השפל הגדול, מצב שבו כמות הכסף בעולם לא מייצגת עוד את כמות האנרגיה הזמינה, רק מהצד השני: ב-1929 כמות הכסף היתה קטנה משמעותית מכמות האנרגיה (בגלל ההיצמדות לתקן הזהב), ואילו בתחילת שנות ה-2000 היתה כמות הכסף הרבה יותר גדולה מכמות האנרגיה הזמינה – שכן הבנקים המרכזיים, בגיבוי מוחלט של ממשלות העולם, המשיכו להדפיס כמויות כסף עצומות, בזמן שהגידול במקורות האנרגיה כמעט נעצר.

אם כסף = אנרגיה, אזי חוב וריבית הם האמונה שבעתיד תהיה זמינה לנו יותר אנרגיה מהיום. אז כששואלים "למי העולם חייב את הכסף?" אחת התשובות האפשריות הן – לדורות הבאים. את ההלוואות האלה דור ההורים שלנו לקח מהדור שלנו ומדור ילדינו על בסיס ההנחה שבעתיד, כשיצטרכו להחזיר את החובות האלה, נוכל לעשות זאת בזכות המשך הגידול במקורות האנרגיה, כפי שהיה עד אז.

לקיחת הלוואות, הנפקת איגרות חוב, ריבית אפסית וכל מיני משחקים פיננסיים אחרים שמגדילים את כמות הכסף בעולם – כל אלו פעולות שמשקפות אופטימיות בלתי מבוססת, פעולות שיש בהן היגיון רק על בסיס ההנחה שבעתיד נגלה מקורות אנרגיה חדשים שבאמצעותם נניע את הצמיחה בכלכלה הריאלית – במפעלים, בחקלאות, בקניונים – וכולנו נרוויח. כלכלת החוב היא לא קונספירציה מרושעת בין בנקאים, כלכלנים, פקידים בכירים ופוליטיקאים (גם אם הם כמעט היחידים שמרוויחים ממנה). כלכלת חוב היא המודל שאפשר את הצמיחה הכלכלית של המאה ה-20.

התקופה האחרונה שבה היה סנכרון בין כמות הכסף בעולם ובין האנרגיה הזמינה הסתיימה, ככל הנראה, בסביבות שנת 2006, בזמן שתפוקת הנפט העולמית התייצבה על 90-80 מיליון חביות ליום, ולא גדלה באופן משמעותי מאז. זה לא ש"נגמר הנפט". ממש לא. עדיין יש כמויות עצומות ובלתי מנוצלות של נפט (וגז טבעי) מתחת לקרקעית הים, בקוטב הצפוני, בפצלי הגז והשמן ובחולות הזפת שבאלברטה, קנדה.

חברות הנפט וסוכנויות האנרגיה מרגיעות את החששות בדיבורים על "טכנולוגיות חדשות להפקת אנרגיה לא קונבנציונלית". אבל המשמעות של אותן "טכנולוגיות חדשניות" היא שהן נדרשות להפיק עוד ועוד אנרגיה אבל מצליחות להפיק פחות. הנתון שאותו צריך לבחון כשרוצים לדעת מה קורה בשוק האנרגיה העולמי הוא לא מחיר הנפט, אלא EROI, היחס שבין כמות האנרגיה המושקעת לעומת האנרגיה המופקת, שנמצא בצניחה חופשית.

להמחשה, היחס האנרגטי של קידוח נפט קונבנציונלי עומד על 1:20-1:40. ה-EROI של פרויקט כמו פצלי השמן בחבל עדולם, לעומת זאת, עומד על 1:1.8 עד 1:4. תוצאות דומות תקבלו גם אם תשכללו את ההשקעה הנדרשת בקידוחים ימיים ומרוחקים (לחצו כאן להמחשה). המשמעות ברורה: הגענו לסוף עידן האנרגיה הזולה.

עתיד תפוקת הנפט על פי ה-EIA, סוכנות האנרגיה האמריקאית

בנוסף, קו האל-חזור של משבר האנרגיה אינו ברגע שהנפט נגמר, גם לא ברגע שהגענו לשיא התפוקה שלו. משבר אנרגיה יוצא מכלל שליטה ברגע שהגדלת התפוקה אינה עומדת בקצב של הצמיחה הכלכלית הנדרשת כדי לשפר או לכל הפחות לשמר את רמת החיים של האוכלוסיה. זה בדיוק מה שקרה במצרים ערב המהפכה: בתחילת 2008 צריכה הנפט במצרים חצתה את תפוקת הנפט במדינה, כך על פי גרף שפרסמה סוכנות האנרגיה האמריקאית ביוני 2010, ולצדו נכתב שהנושא הזה הולך להעמיד את מובארק מול "התמודדות פוליטית לא פשוטה". חצי שנה אחר כך כיכר תחריר התמלאה מצרים זועמים, וכמה חודשים לאחר מכן מובארק כבר היה בכלא.

ברמה העולמית הקצב יהיה אחר, אבל בבסיסו, התהליך הוא אותו תהליך: מיצוי מקורות האנרגיה הזולה בזמן שהביקוש ממשיך לגדול. נגידי הבנקים מפחיתים את הריבית עד לאפס כדי להמריץ את הכלכל, וכמות החוב מתנפחת, בשלב מסוים בעלי החוב – בתי אב, חברות ועסקים, בעלי הון, בנקים, מוסדות פיננסיים וממשלות – מתחילים להתקשות להחזיר את החובות שלקחו, ונאלצים להפחית הוצאות – הפחתת הצריכה ופיטורים מובילים להפחתת הכנסות ממסים, והממשלות מגיבות במדיניות צנע וקיצוצים. היציבות החברתית מתערערת, ומכאן והלאה כל האפשרויות נפתחות – מהפיכה דמוקרטית ושלווה יחסית (מצרים, תוניסיה) דרך מחאה מתמשכת (יוון, ספרד) או גלי מחאה הולכים וחוזרים (ישראל, ארה"ב), ועד למלחמת אזרחים רוויית דם ומתמשכת (לוב, סוריה).

משבר האנרגיה אינו הסיבה היחידה למשבר החוב, אבל תהיה זו טעות חמורה לנתק בין השניים ולהתעלם מהאחד בזמן שמדברים על השני. כל פעילות כלכלית ריאלית דורשת, ברמה כזו או אחרת, שימוש בנפט: להפקת החשמל, לאריזה או לשינוע. חלק הארי של התחבורה העולמית עדיין מבוסס על בנזין וסולר, ואם יש כאן עוד כאלה שעדיין מאמינים שעוד רגע המכונית החשמלית באה להציל אותנו, הם מוזמנים לבדוק מה שלומם של שי אגסי ושל חברת בטר פלייס המבטיחה שבראשה עמד עד לא מזמן.

בלי גידול בכמות האנרגיה הזמינה לנו אין ולא תוכל להיות צמיחה כלכלית ריאלית. מאז אמצע שנות האלפיים, הצמיחה הכלכלית העולמית התבססה על ריבית אפסית, על בועות פיננסיות, על הרחבת החובות הלאומיים והפרטיים ועל מניפולציות בנתונים. לבועות בקנה מידה כזה לוקח קצת יותר זמן להתפוצץ מאשר לבועות קטנות ומקומיות, אבל כבר אי אפשר להכחיש: הפיצוץ בדרך.

אז מה עכשיו?

בספטמבר 2008, כמה חודשים לאחר שמחיר חבית נפט בניו יורק הגיע לשיא של 147 דולר, נפער סדק במודל כלכלת החוב. בהתחלה היה נראה שעוד רגע והמערכת הכלכלית העולמית קורסת, עד שממשלות העולם "התעשתו" והתחילו לקחת את החובות האלה על עצמן. בוש ומיד אחריו אובמה מיהרו "לחלץ" את הבנקים, את חברות הביטוח ואת יצרני הרכב, והחוב הלאומי של ארה"ב זינק.

תהליך מקביל קרה באירופה: במאי 2010 נחשף היקף הגירעון של יוון, והחלה תגובת שרשרת שהובילה לכך שהחוב של ממשלות יוון, אירלנד, פורטוגל וספרד התגלגל לידיהם של קרן המטבע הבינלאומית, האיחוד האירופי והבנק האירופי המרכזי ("הטרויקה"). מסלולו של החוב באירופה היה שונה מזה של ארה"ב, אבל התוצאה אותה תוצאה: החוב, ברובו, לא נעלם – אלא רק גולגל הלאה.

ולו הייתם מאמינים לפרופגנדה של ראש ממשלתנו ושל שר האוצר העומד לימינו, הייתם חושבים לעצמכם כמה טוב שאנחנו כאן בישראל הצלחנו להימנע מהמשבר הזה. אבל אני מניח שלא תופתעו לגלות שגם המשק הישראלי שקוע בחובות עתק. רק שבשונה מאירופה וארה"ב, החוב אצלנו הוא לא ממשלתי (בינתיים), אלא בשוק הפרטי – על שמם של כל אימפריות הענק הממונפות שהקימו מיטב טייקוננו, שאינם מסוגלים עכשיו לשלם את חובותיהם: לא תשובה, לא דנקנר, לא בן דב, לא מימן, לא עופר.

בסופו של דבר, אנחנו נמצאים באותו בור: האמריקאים, האירופים, העולם הערבי ואנחנו – כולנו בעיצומו של משבר חוב עולמי חסר תקדים, שהוא עצמו סימפטום של משבר אנרגיה שמעט מדי אנשים מדברים עליו.

ברור לי שהתיאוריה שהצגתי כאן נותנת הסבר חלקי בלבד למציאות הכלכלית הגיאופוליטית העולמית. אי אפשר לתלות את משבר החוב העולמי או את העלייה ביוקר המחיה רק במשבר האנרגיה ובתפוקת הנפט. המציאות תמיד מורכבת יותר, ואני לא כאן כדי לפסול את ההסברים המקובלים.

מה שאני מבקש זה להפנות את תשומת הלב לזווית שעד כה לא זכתה לתשומת הלב שהיא ראויה לה. לא התיימרתי כאן להציג תמונה שלמה של הסיבות למשבר הכלכלי העולמי, וברור לי גם שהמציאות יכולה להשתנות בכל רגע, לכיוונים שאף אחד מאתנו לא יכול לדמיין. אבל בינתיים, מתוך התבוננות על העובדות ועל הנתונים שזמינים לנו, עולה המסקנה שאי אפשר עוד לנתק בין ההתמודדות עם משבר החוב ובין סוגיית משבר האנרגיה.

בואו נדבר פתרונות

אם קראתם עד כאן בלי להגיע למסקנה שאני קונספירטור הזוי או נביא זעם בעיני עצמו, ושאולי יש משהו במה שאני אומר, אתם בטח חושבים לעצמכם – אוקיי, אז מה הפתרון שאתה מציע?

לפני שמתחילים לדבר על פתרונות בני קיימא למשבר החוב ולמשבר האנרגיה שעומד מאחוריו צריך קודם כל לזנוח ערכים כמו "צמיחה כלכלית" ו"יצירת מקומות עבודה"; צריך להבין שבתרגילים פיננסיים – ההקלה הכמותית של ברננקי, רכישת הדולרים של פישר, תוכניות החילוץ והצנע של האירופים – אין שום תועלת, שכן בסופו של דבר, כולם מביאים לאותו הדבר: גלגול של החוב הלאה, בתקווה שמתישהו מישהו יוכל להחזיר אותו ואת הריבית שעליו.

מהצד השני, גם הפתרונות המוצעים למשבר האנרגיה אינם מספיקים לטווח הארוך. אין ספק שקיים צורך דחוף ומיידי לפתח וליישם מערכות ייצור חשמל המבוססות על אנרגיה מתחדשת – רוח, שמש, גלים וכו'. אבל אף שילוב של מקורות אנרגיה מתחדשת לא יוכל לספק צמיחה קבועה בכמות האנרגיה הזמינה כפי שסיפקו מאגרי הנפט. גם הפתרון ש"הירוקים" מתחלחלים רק מהמחשבה עליו – אנרגיה גרעינית – אינו יכול לספק מענה למשבר המתהווה. תהליך של העברת תשתיות התחבורה וייצור החשמל העולמיות מדלקי מאובנים לכל מקור אנרגיה אחר יארך כמה עשורים. בהתחשב במצב החוב העולמי וביציבות החברתית שרק הולכת ומתערערת – בעולם הערבי, באירופה, בארה"ב וכמובן שגם אצלנו – מסתמן שאין לנו את הזמן הזה.

כדי להתכונן למשבר המתהווה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מאחד הצדדים של המשוואה, הצד הפיננסי או הצד האנרגטי, ולהתמודד רק עם הצד השני. עבור מנהיגי העולם התמודדות עם צד אחד תמיד תבוא על חשבון השני: השקעה באנרגיות חלופיות עלולה להגדיל את החוב הלאומי, ומהצד השני עידוד הצמיחה מעלה את הביקוש לאנרגיה, ביקוש שיצרניות הנפט לא מסוגלות לעמוד בו עוד. מה שרוב הפוליטיקאים והכלכלנים מתקשים להבין הוא שקיימים פתרונות, בתנאי שהם מתייחסים לממשק שבין כסף לאנרגיה: המבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. אותם מנגנונים שתפקידם העיקרי הוא להמיר אנרגיה לכסף, והפוך.

תשתית לפתרון ארוך טווח, עמוק ובר קיימא למשבר האנרגיה תכלול מעבר ממודלים של התארגנויות חברתיות שהתאימו למאה ה-20 למודלים שיתאימו למאה ה-21: ממסחר גלובלי לרשת של מטבעות וירטואליים ומקומיים, וקהילות שמקיימות אמצעי סחר אלטרנטיביים; ממערכות ריכוזיות לייצור חשמל המבוססות על מקורות אנרגיה מתכלים – לאינספור תחנות כוח זעירות המבוססות על מקורות אנרגיה מתחדשים; מחקלאות מונו-קולטורה שצורכת כמויות עצומות של נפט ושאר משאבים מתכלים – לחקלאות זעירה, אורגנית, מקומית; מתקשורת המונים מסחרית, היררכית, שקשורה בטבורה למערכת הפרסום והצריכה – לרשת עצומה של עיתונות אזרחית שבה כל בעל חיבור לאינטרנט הוא עיתונאי בפוטנציה; מתאגידים בינלאומיים וחברות ענק – למגוון של קואופרטיבים, עסקים חברתיים ומקומיים.

במקביל נמשיך להילחם בהשתלטות של בעלי ההון וחבריהם במסדרונות השלטון על משאבי הטבע ועלינו. במקביל, נמשיך בניסיונות לעצור את מגמת ההפרטה ודריסת השכבות החלשות. במקביל, נמשיך להיאבק ביוזמות ההזויות והמסוכנות להפקת אנרגיה שמקדמים אנשי ההון-שלטון שמבקשים לשמור על הסדר הקיים. אך תוך כדי ניהול כל אותם המאבקים נזכור שאלה הם כיבויי שריפות.

עומד בפנינו אתגר לא פשוט, אבל זה לא אומר ששום פתרון לא יועיל. ההפך הוא הנכון – יש אינספור פתרונות נכונים, לטווח הקצר ולטווח הארוך. המשימה שעומדת לפתחנו היא לפעול במקביל, כל אחד מאיתנו בתחום שלו ועל פי יכולותיו וכישוריו, ולפעול כרשת של יוזמות, ארגונים, תנועות, עמותות ופעילים כדי להתחיל ליצור כאן מציאות אחרת.