הכשל בטיעון התיעוד והמוטיב המרכזי

כמובן שרוח הדברים בתורה היא שהמצב הכי טוב הוא שיעבדו רק במקום אחד (והרמב"ם הוסיף שהכי טוב לבטל לגמרי את העבודה, אבל כשאי אפשר לפחות לצמצם אותה) בל נערב אריסטו עם תנ"ך. עם כל הכבוד.

אבל התורה מתנה זאת ב'כי יניח לך מכל אויביך'  , אולי משום שכל עוד אין בטחון מושלם אין אפשרות להתרכז סביב מוקד אחד, בתקופת השופטים היו שעבודים שונים במקומות שונים בארץ, ובתקופת שאול עדיין הפלשתים היוו טריז במלכותו, רק בימי דוד היה אפשר לומר שהונח מהאויבים. אולי התכוונת שלמה...

אניווי, השאלה שלי היא שלכאורה יש לקדם מצב כזה, ואילו בתנ"ך הוא הגיע באופן מקרי ומיותר.

אבל ברגע ששוב יש פיצול חוזרים לאותו מצב שאין אפשרות להתרכז סביב מוקד אחד. בתקופת שמואל למשל לא ניסו לפעול לאיחוד ככל האפשר בגלל רוח הדברים, היו במות בהרבה מקומות, בנוב בגבעון ועוד, כי כך היתה הסכמה לאומית, וגם הסופרים המאוחרים לא מגנים זאת. כשאין איחוד אין איסור על הבמות.

הסופירם המאוחרים התנגדו לאי הגעה למקדש הירושלמי... יש הגיון.

לטעון שגם בזמן פיצול הממלכה מדובר ב'איחוד' זה בהחלט חידוש, וגם יאשיהו לא יכל לטעון זאת (כלפי הישראלים) אלא רק כאשר ממלכת ישראל איבדה את ראשה ונותרו ממנה רק שוליים מדולדלים. אז הוא באמת היה המוקד היחיד.

נו באמת... בזמן שהייתה ממלכת ישראל הוא לא יכל לארגן איחוד פולחן גם אם מאוד רצה, והסופרים אכן מאוד ראו בעין שלילית את אי איחוד הפולחן בתקופת הממלכות המפולגות. n

ז וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  ח וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשׂוּ.  ט וַיְחַפְּאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא-כֵן, עַל-יְהוָוה, אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר.  י וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.  יא וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם; וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים, לְהַכְעִיס אֶת-יְהווָה.  יב וַיַּעַבְדוּ, הַגִּלֻּלִים, אֲשֶׁר אָמַר יְהווָה לָהֶם, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יג וַיָּעַד יְהוָוה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם--וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים.  יד וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהווָה אֱלֹהֵיהֶם.  טו וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו, וְאֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אֲבוֹתָם, וְאֵת עֵדְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ, וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם, אֲשֶׁר צִוָּה יְהווָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם.  טז וַיַּעַזְבוּ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהווָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה, שנים (שְׁנֵי) עֲגָלִים; וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבָּעַל.  יז וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים, וַיְנַחֵשׁוּ; וַיִּתְמַכְּרוּ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--לְהַכְעִיסוֹ.  יח וַיִּתְאַנַּף יְהווָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו:  לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.  יט גַּם-יְהוּדָה--לֹא שָׁמַר, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהווָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ.  כ וַיִּמְאַס יְהווָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִים--עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם, מִפָּנָיו.  כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה.  כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה:  לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה.  כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהווָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.  {פ}