הכשל בטיעון התיעוד והמוטיב המרכזי

מסתבר שאנשים שהיו קרובים יותר מאיתנו להתרחשויות המתועדות בספר תורת משה, ראו לנכון לקבל על עצמם את דת משה עקב זיכרון האירועים ההיסטוריים והתהודה שהיתה לכך בימיהם, ימי שיבת ציון.

שבי ציון לא נזקקו לדת היהודית עקב פעילות מחב"תית הם שבו לארצם מאחר וניתן להם הרשות מאת כורש מלך פרס, והנה הזכיר להם עזרא את דבר התורה וכי בושה וכלימה תהא בהמשך עזיבת דרך האלוהים. ומעצמם ראו לנכון לשוב לדרך אבותיהם אשר זכרו.

והנה טרם כריתת ברית אמנה ביניהם לשוב לשמור את דרך התורה הזכירו את דרך הכרותם את האל, החל מבריאת שמים וארץ, דרך אברהם ויציאת מצרים. ובהזכירם את האותות והמופתים אשר נתן ה' בפרעה הם מציינים כעובדה פשוטה " וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל-עֲבָדָיו וּבְכָל-עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם, וַתַּעַשׂ-לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה." כלומר שעדיין זכר הדברים נותר מפורסם. ובהמשך: "וְעַל הַר-סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם... וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם".

כלומר שהתיעוד והמוטיב המרכזי של היציאה ממצרים ואכילת לחם משמים נותרה בזיכרון העם עד זמן קצר לפני תקופת חז"ל. ואין מדובר כאן בספר המשך לתורת משה עד שנאמר שטקסט א' מעיד על טקסט א', או באנשים הנמצאים במרוץ בריחת עבדים עד ששכלם נרדם בקרבם לקבל את דברי הנואמים כלאחר יד. וכן המדובר כאן הוא טרם ישיבת עזרא על המדוכה לחיזוק הדת והפצת התורה מחדש. 

מדובר ביומן אישי של נחמיה בן חכליה(בפרק ט), כ600 שנה לערך, אחר סיפור יציאת מצרים - המתעד את קורות שבי ציון ואת קריאת הלווים אל העם השב לשמור את תורת משה. אך מכיון שהטלת הספק מקודשת באשכול זה הבה נטיל ספק: 

מבנה דברי הלוויים בנחמיה ט' מזכירים את דברי תפילת ירמיהו (ירמיהו לב, טז) אחר קנה שדות מאת חנמאל בן דודו, שם התחיל בעובדת עשות האלוהים את השמים ואת הארץ ועבר למופתי מצרים: "אֲשֶׁר-שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם עַד-הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם, וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה" אם כן אולי נקטו בלשונו?!

קולמוגורוב, השאלה היא מה הניע את האנשים לשוב לשמור את ספר תורת משה.
על פי נחמיה, הם ידעו את מעשי ה' וגבורותיו, ושם ה' היה מפורסם אצלם כעושה אותות ומופתים במצרים. 

בהתייחס לדבריך:
ידיעת התורה/תורה ערוכה
להזכירך הם לא הבינו עברית ("והלווים מבינים את העם") ולא ידעו את התורה ("וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ, וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא... וימצא כתוב לעשות סוכות").

יתרון דורו של נחמיה
תמהני עליך, הרי ברור שבימי קדם הזיכרון עבד שעות נוספות בהעדר עיתון יומי וכלי כתיבה זמינים.

זיכרון ודמיון 
יומנו של נחמיה שונה מספר שבא לקדם אג'נדה דתית. הוא מתאר את קורות שבי ציון לצד פעולותיו שלו, ולפיכך הטקסט ותאור הקורות אותו ואת שבי ציון מתקבלות באמינות כשאר יומני בני אדם מדור זה או אחר. אין בקורות ימיו דברים מוגזמים או מוזרים בכדי שנטיל ספק בתאוריו. 

כעת על פי יומן זה - שבי ציון שבו לשמור את התורה בעקבות קריאתם של עזרא והלוויים כי לא יתכן לעזוב את אלוהי השמים והארץ שהוציא אותם ממצרים, הוריד להם את המן והביס לפניהם את אוייביהם.

כעת אם נקבל את תיאור קריאת הלווים אל העם כעובדה, עלינו להתבונן על פי מה אמרו להם כך הלוויים וכיצד האמינו להם כלל העולים השבים.

אין כאן הוכחה לדבר מה אלא הד לדברי ההיסטוריה ולקורות עמינו.

כפי שצין קולמוגרוב, לא מדובר ב600 שנה לאחר יציאת מצרים אלא קרוב ל1000 שנה לאחר מכן - אם מאמצים את הכרונולוגיה התנ"כית (480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים נבנה מקדש שלמה + 410 שנה עמד + כמה עשרות שנות גלות + כמה שנים שלקחה ההתארגנות), לאחר כ200 שנה לפחות שהטקסטים הבסיסיים היו קיימים.

עוד יש לציין שייתכן ובהחלט היו כאלו שחלקו על הסיבתיות היהוויסטית-מונותאיסטית, לפיה יש קשר חיובי בין פולחן האל יהווה להצלחה פוליטית וחקלאית וקשר מקביל בין פולחן אלים אחרים לבין כישלון פוליטי וחקלאי, בטענה שהעדויות האמפיריות לא מאששות את הטענה (כפי שכל מי שיקרא את העובדות המבוטאות בספר מלכים יוכל לראות) ואף עומדות בניגוד לה. חלק מהם אפילו הופיעו במקרא, ומתנגדם היהוויסט, שלא יכל אלא לתת להם טיעונים שאפילו לפני קרל פופר לא היו נחשבים למאומה (העונש על מעשי עובדי האלים האחרים לא הגיע אל העובדים עצמם אלא דווקא בזמן שחלו רפורמות מונולטריסטיות/מונותאיסטיות ליהווה "נסתרות דרכי האל"), קיים את הנאמר "כאן נגמרו הטיעונים, יש להגביה את הקול (ולפנות אל הרגש באיומים)"
הויכוח הנפלא מופיע כאן http://www.mechon-mamre.org/i/t/t1144.htm
סביר לפי זה שבסמינרים של עזרא ונחמיה השתתפו בדיוק אלו שהאמינו מלכתחילה במידת מה בנקודת המבט של הסיבתיות הנ"ל, ולכן לא פלא שכולם השתכנעו בקלות (כמו מיליון החוזרים בתשובה של אמנון יצחק - וזה היה כבר לפני איזה 20 שנה ויותר, בטח עכשיו זה 10 מיליון. מי אמר הגזמה ולא קיבל?). כל היתר נשארו בבבל, במצרים, אולי אפילו בארץ ישראל שלא בירושלים, ובעוד מקומות, וחלקם קיבל על עצמו לאחר מכן את הגישה היהודאית-יהודית.

אגב, 'יהודים', תיזהר מהטענות שאתה מעלה - דינוזאורוס בונה כאן טיעון שנסמך על ידע קרוא וכתוב בעברית מקראית לאורך כל תקופת המקרא.
ובאין ספרי היסטוריה מסודרים, עובד לא רק הזיכרון אלא גם הדמיון, הייפוי, ההתאמה לסכֶמָה קוגניטיבית קיימת, והאמונה ל scholar המקומי  - שעות נוספות.