הכשל בטיעון התיעוד והמוטיב המרכזי

השכן

אני בטוח שכתבת את דבריך בצחוק, ואעפ"כ מכיון שיש כאלו שאינם מבינים בדיחות, אטרח להסביר מדוע הדברים הם שטות והבל ממדרגה ראשונה.

'כמעט כל ימי הבית הראשון ועוד לפניו העם לא הלך בדרכי הנביאים, עובדי ה' היו מעטים שבמעטים'

איפה קרא כבודו כך בתנ"ך על 'ימי הבית הראשון ועוד לפניו'?

בספר יהושע קוראים רק על כל העדה ששומעת בקול יהושע שספר התורה הוא המדריך שלו, וכשבנו בעבר הירדן מזבח לה' כמעט ועשו מלחמה מכיון שזה נוגד את חוק איחוד עבודת ה' עד שברגע האחרון התברר שזה לא מזבח להקרבה אלא אנדרטה. לא מוזכרת שום עבודה זרה. גם הארכיאולוגיה מגלה שבזמן הכיבוש הושחתו פסלי האלילים ונשרפו.

התיאור בפועל של כל ימי השופטים כמעט ולא מזכיר עבודה זרה ספציפית בקנה מדה, בשני המקומות היחידים שמוזכרת פעולה של כל העם או רובו, מדובר במאמיני תורת ה'. האחד כאשר שאלעזר הכהן היה מנהיג העדה, והוא זה שציוה לעלות למלחמה של כל העם בסיבת מעשה פילגש בגבעה. והשני: בשירת דבורה, שם יש רק את עם ה' ומלחמת אלהי ישראל. כל השופטים שקמו לעם היו עובדי ה'. החטאים הגדולים שמוזכרים הם האיסור לעשות פסל ומסכה, גדעון שעבד את ה' והשמיד את מזבח הבעל עשה אפוד וזנו אחריו, מיכה גם הוא עשה פסל לה' וזנו אחריו. אבל לא שלא האמינו בה' ועבדו לאל אחר. נכון שכל אימת שמוזכר שבאה צרה על ישראל, מסביר מחבר שופטים שזה משום שעזבו את ה' ועבדו לאלילים, אבל אין זה אומר שרוב העם עברו להאמין באלילים, ו'עובדי ה' היו מעטים', הנביא מכליל כדי להסביר את פשר הענשים, אבל עובדה היא שכמעט ואין שום תיאור היסטורי של עבודה זרה. ואם מקבלים את תיאור העורך כפשוטו, הרי הוא גם מציין שתמיד 'זעקו בני ישראל אל ה' ואמרו חטאנו לך כי עזבנו את אלהינו' ולכן נושעו. ז"א שלא היה מדובר כאן בחוסר אמונה, אלא במשיכה טבעית של מאגיה המבטיחה ברכות ישועות ונחמות. שנעזבה באופן מיידי בחזרה. 'הבטחתי ונושעתי' מי יכול לעמוד בפני זה?

 ובכל אופן בתיאורים המפורטים יותר של סוף ימי השופטים, עולה בצורה ברורה שלא היתה שום ע"ז בעם, ספר שמואל מתאר בפרוטרוט עצום תקופה של כמה עשרות שנים, ובכל התקופה אין אנו מוצאים אלא ש'הסירו את הבעלים ועבדו את ה' לבדו' שמואל מנהיג בלתי מעורער וכל העם סביבו, בהמשך להנהגת עלי, אף אחד מהם ממש לא בודד, למלחמה יוצאים עם ארון ה' ובו לוחות הברית, ולא עם צלמיות בעל, וכך גם המלכים שהוא מושח שאול ודוד, אין הם נפגשים בשום מקום בעבודה זרה, שאול טורח להסיר את בעלי האוב, מה שמלמד שעבודה זרה כלל לא היתה במדה ראויה למלחמה.

כנ"ל בתקופת שלמה והלאה, אין שום תיאור של אלילות בישראל, הבעיה הגדולה היא שלשלמה לא היה אכפת שנשותיו (אלף שגרירות של מדינות זרות) ימשיכו לעבוד את אלהיהם, ואף מימן להם את הפעילות הזו. הנביאים היו תמיד בצד המלך ודבריהם נחשבו כמו שלא היה בשום מקום בעולם, ההיה איזה מלך שהנביא יכול לנזוף בו ולומר 'חטאת', כמו שעשה שמואל לשאול, או נתן לדוד. הנביאים היו נכבדים בעיני כל העם והמלכים גם בהמשך, כשיהושפט מלך יהודה רוצה לצאת למלחמה הוא מחפש את נביאי ה' לשמוע עצתם, בכל מלכי יהודה לא מוזכר אף אחד שעבד ע"ז עד שבא אחז, בתקופה מאד מאוחרת (גם בזמן אחז לא כתוב שהיתה עבודת אלילים, וחטאו הוא שהיו במות, אלא שגם העביר את בנו למולך, מעשה מסויים שלו, שאין ספק שהוא מייצג. אבל עובדה שבברית חזקיהו אין שום זכר לביעור ע"ז, כנראה שהיא לא היתה ראויה לציון), ומיד אחרי תקופת אחז, בנו החזיר את המצב לקדמותו, וישעיה הנביא היה באותו מעמד נכבד אצל חזקיהו. לאחר מכן בא מנשה ששוב חזר לעבוד ע"ז (את זה הוא השליט בכח ומילא את ירושלים בדם מפה לפה), עד שיאשיהו ביער את הע"ז, אבל כבר לא היתה למדינה תקומה.

בכל מלכי ישראל לא מוזכר אף אחד שעבד ע"ז עד אחאב, אז היה אליהו בודד, זה לא משהו שהיה תמיד אצל כל הנביאים, ולמרות בדידותו היה לו מעמד נכבד מאד, הוא פגש את המלך ונזף בו, ובשלב מסויים המלך גם שמע בקולו ולבש שק. זה לא משהו שיכול היה לקרות באיזו שהיא מדינה מלוכנית עד המאה ה19. אחאב מת במלחמה, ובנו עדיין החזיק בעבודה זרה, אליהו הנביא מופיע אצלו נוזף בו ומבטיח לו שימות. בכל אופן מיד אחרי דורו של אחאב תלמידו של אליהו, אלישע הביא לביעור הבעל מישראל, המלכה שתמכה בעבודת הבעל הושלכה לכלבים, ובית הבעל הפך למחראות 'עד היום הזה', אלישע שוב היה נכבד בעיני העם והמלך, 'היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא'. (והושע מזכיר את 'ימי הבעלים' התקופה בה עבדו לבעל, בצד 'ימי הגבעה' האירוע של פילגש בגבעה).

עורך מלכים מתאמץ מאד להדגיש את חטאי כל המלכים וכל מה שהוא מוצא זה שהם המשיכו בחטא ירבעם בן נבט (מלבד אחאב ומנשה), דהיינו שלא הסירו את הבמות שהיו עובדים בהם לה'.

תוכחות ישעיהו מתמקדות בעיקר בענין המוסרי, (ואני מקוה שאף אחד לא יסיק מכאן שבישראל כולם היו רוצחים נואפים שודדים ובוגדים). התוכחה מנוסחת כדרכה של תוכחה, והאלילות לא תופסת בה מקום. רק בישעיהו חלק שני יש קטעים נגד האלילות, אבל חלק זה חובר בימי מנשה, ואין להתפלא על כך.

ירמיהו גם הוא חי בתקופה של התפוררות המדינה, ואעפ"כ האלילות אינה תופסת מקום מרכזי בתוכחותיו.

תוכחות הושע מעורבות ועוסקות ברובן בחטא המוסרי, וגם התוכחות על האלילות מובנות, בפרט שהוא חי בימי אחז. עמוס חי בימי עוזיהו ואין בו שום תוכחה על אלילות מלבד נגד חטא הבמות. כנ"ל מיכה.

אף אחד מן הנביאים האחרונים לא מזכיר שם של אליל ספציפי שעבדו לו, מלבד ירמיהו שמזכיר בדור החורבן את ביכוי התמוז. המקדש הוא המרכז הדתי של ממלכת יהודה, ודמותו היתה מונותיאיסטית מעיקרה ללא שום פסל ותמונה.

לעומת זאת כל הנביאים בכל כלל דבריהם אל העם נוקטים כדבר מובן מאליו שבני ישראל מאמינים בה' ובתורתו, אין נביא שאינו מזכיר את התורה פעמים רבות וקורא לקיום הכתוב בה.

מי שקורא כאן שרוב העם עבדו ע"ז או שלא האמינו בה', פשוט אינו יודע לקרוא.

תוקן על ידי xibolaiyu ב- 30/10/2011 14:31:56

במחילה, כתבת שעובדי ה' היו מועטים, התייחסת לשאלה האם האמינו בה' ובמתן תורה. זה אומר שהשאלה אם האמינו בה' או שלא האמינו בו. על זה דיברתי. הבאת את אליהו הבודד, במה אליהו היה בודד? בכך שהרגו את נביאי ה' משום שאיזבל ניסתה להשליט את פולחן הבעל.

לא נראה שלי ששמתי שום דבר בפיך, אלא אם כן אתה מתעקש להקיא.

אם בזכות המשפט 'איש הישר בעיניו יעשה' אתה מניח מראש שכל תקופת השופטים לא הלכו בדרך ה', זה מגוחך. המשפט הזה בא להראות את התועלת שבמלוכה, אבל הניתוח ההיסטורי אומר בדיוק להיפך, עם שחי קרוב לארבע מאות שנה בלי שום מלך או מנהיג, זו תופעה שאין לה דומה בהיסטוריה, וההסבר היחידי שמציעים ספרי הנביאים הוא ה' ימשול בכך, חוקי התורה מושלים. בכל אופן היה צורך במלוכה, בדיוק כמו שבזמננו אצל הציבור החרדי אין סמכות ארצית ברת תוקף, וזה מאפשר לשולים רחבים מאד להפוך לארגוני פשע.

בדידות הנביאים היא כמו בדידותה של המשוררת רחל, מה זה אומר? לירמיהו היתה טרגדיה מיוחדת עקב הסיטואציה של נער צעיר היוצא לבדו נגד בית מלוכה מסואב ורקוב. את ישעיהו ראית בודד?

לא אטען שהחורבן נעשה בגלל מעשי יחידים, אלא שהחברה היתה מקולקלת עד שאפשרה דוקא לאצילים ולשרים וכהנים להיות פושעים ומנצלים, זה משהו שקיים במדה מסויימת גם בציבור החרדי. זה לא נוגע כלל לשאלה אם האמינו בה', במקביל לציבור החרדי.

אחאב קודם כל רצה להרוג את אליהו, אבל בסופו של דבר אליהו הוכיחו והוא שמע בקולו. והעובדה שמלכים זרים שמעו בקול נביאי ישראל מלמדת שהיה להם כח והשפעה בארם, בארם גם קראו בשמות על שם אלהי ישראל, והיתה שם נהירה מסויימת אחרי דת ישראל בימי הבית הראשון.

תוקן על ידי xibolaiyu ב- 30/10/2011 15:56:35

תוקן על ידי ייתכן ב- 30/10/2011 17:39:16

מלבד הבהרה באישי אני מפרסם גם הבהרה ציבורית, לא כיניתי אותך חלילה מיקרוב, משום שאתה בחור מגודל ובר מח! וקל להבין.

האלילות אינה רק באבאיזם בהכרח, אני רק הדגשתי את הצד הקורץ שלה, ושמי שטוען שבמקרא נראה שהיתה זו תופעה עם שרשים יותר עמוקים, צריך להוכיח זאת. וכמובן צריך תמיד לבדוק פרופורציות.

הבאבאיזם הוא חטא גדול כאשר עוזבים את ה', וחטא יותר קטן כאשר הוא במסגרת האמונה, זו המצוה של תמים תהיה, שלא לפנות אל האובות והידעונים המכשפים והקוסמים האסטרולוגים ובעלי הסגולות וכו'. בבבל היו חלק מהסגולות מקובלות כעובדה, וכמנהג אנ"ש לחוש לדעת חכמי הזמן, חילקו חכמים בין מה שנראה כעובדה (והתירו) ובין אמונות טפלות (שאותם אסרה תורה משום דרכי האמורי). זה מה שקרה שוב באשכנז כשר' יהודה החסיד אימץ מדעות חכמי הזמן הנוצרים אמונות שונות משום שהן עובדות ו'סכנה', הרמ"א העתיק בשמו דברים כאלה, והגר"א התרעם על כך.

ייתכן

מכיון שאנחנו משתמשים (ככל הנראה) באותה גירסה, מדוע קטעת את הציטוט?

מלכים א פרק יא, א-יב

והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמניות אדמית צדנית חתית:  מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה:  ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות ויטו נשיו את לבו:  ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו:  וילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צדנים ואחרי מלכם שקץ עמנים:  ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו: ס  אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלם ולמלך שקץ בני עמון:  וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן:  ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים:  וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים ולא שמר את אשר צוה ה': פ  ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך:  אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה:

כתוב ש'לא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו', לא שהוא לא האמין בו ולא עבד אותו, ושמקדש ירושלים לה היה הביבי שלו, ה' נראה אליו פעמים, וגם שלח לו מסר אחרי הסיפור, הליכתו אחרי עשתורת ומלכום, התבטאה בבנייתו במה "לכל נשיו הנכריות", הוא לא בנה בידיו כמובן, אלא מימן זאת, הוא היה מאד ליברלי, אבל כתוב מפורש "נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן", הן היו מזבחות, ולא שהוא היה מזבח.

-פשר הענשים הוא בין השאר באלילות, אבל לא בכך שכל העם היה אלילי ולא עבד את ה' וכו', אלא בכך שהניחו לאלילות לעבור את השוליים הטבעים שהיא יכולה באופן טבעי למלא.

-קולמוגרוב

אתה מערבב בין פרשנות של מציאות, שמוגבלת למסגרת של חושים ושל מלים, לבין פרשנות של חוק, בו אנו מגיעים לרוח החוק, והכל אפשרי.

לפי ההלכה של חז"ל משנבחרה ירושלים נאסרו כל הבמות, אמנם כנראה שאחיה השילוני לא סבר כך, הוא אחז שרחבעם משתלט על העם שלא כדין, ולכן כל המלכות שלו אינה כדין, וירבעם צריך להיות מלך. לפחות כך בהתחלה. משמע קצת שגם אליהו אחז כאחיה השילוני (ואת מזבחותיך הרסו, אם כי אין ראיה מוכרחת). כך בכל אופן הבין הכוזרי שהפוסקים של ארץ אפרים לא אחזו שיש לירושלים דין המקום אשר יבחר. באשר לפוסקים של יהודה, אפשר לומר שגם מביניהם היו שאחזו שמכיון שרוב העם אינו מאוחד סביב המקום אשר יבחר, אין לו דין של מקדש מרכזי, ולכן מותר להקריב בבמות. אבל הלכה כבתראי, הנביאים האחרונים לא הבינו כך, וחז"ל פסקו כמותם.

זה כמו שתשאל איך יכול להיות שאנשים האמינו במאה ה20 בתורה, אבל לא שמרו שמיטה (היתר מכירה) ולא ריבית (היתר עיסקא). מרחוק זה יכול להיראות שלא שמרו, מקרוב יש לכל דור את ההבנה שלו לגבי רוח החוק, ולא הרי מה שחשב יאשיהו כהרי מה שחשב עוזיהו.

תוקן על ידי עץ_נטוע ב- 31/10/2011 03:17:48

תוקן על ידי עץ_נטוע ב- 31/10/2011 03:19:22