מוות וחיים על פי המציאות או על פי ההלכה?

עד כמה שאני מבין הרבנים לא עוסקים כלל בשאלת הגדרה, אלא בניסיון להעתיק בדיקות כדוגמת הנחת נוצה וכיו"ב שנוצרו על בסיס האפשרויות שהיו באותה עת.

אני מקבל כי הרבנים מאמצים את העמדה הקיצונית יותר של מוות מוחי מוחלט ולא רק גזע המוח כפי שנהוג במדינות שונות.

הצבעתי רק על כך שמחמת שמרנות (שלכאורה היא סיבה לדת או שמירה על הישרדות הדת ולא תוצאה מהדת) ומחמת הרגל לעסוק בכל סוגיה בעיקר בהיבט הטקסטואלי שלה, הם מפספסים את הדיון.

אינני רואה שום סיבה הלכתית לומר שצריך דווקא מוות לבבי כאשר הלב ממשיך לתפקד רק באמצעות הנשמה מלאכותית ופעולתו נפסקת לכל המאוחר תוך ימים ספורים בגין הרס הרקמות.

מעורבים כאן שיקולים שונים כמו אי אימון ברופאים (במקום כבדהו וחשדהו) יש גם חשש שהבדיקה לקביעת המוות אסורה משום האיסור לגעת בגוסס (זהו שיקול טכני, אך היותר רלוונטי מבחינה הלכתית נטו) וכנראה גם האמונה בנשמה מסבכת את העניינים.

עניין המשאבים הוא פיקוח נפש כיוון שדי מצוי שטיפול המוענק לחולה אחד הוא על חשבון חולה שני.

אין כאן שאלה של מדרון חלקלק כיוון שאיננו אומרים שחייו של מי שמת מוות מוחי שווים פחות. זו הגדרה אובייקטיבית למוות. בכל מקרה צריך להגדיר. הרי לא נותיר את כל הגופות בהקפאה בשיטה מיוחדת עד תחיית המתים.

וכמובן עניין ההשתלות.

אגב, אני כלל לא בטוח כי צריך הסכמה של המת או של קרוביו. מה בכלל המשמעות של בעלות על גופה מתה. אין ספק גם שעל פי הלכה כבוד המת נדחה מפני כל פיקוח נפש. אך זהו נושא נפרד.

לא דיברתי על מקורות ההלכה בקביעת רגע המוות בזה אתה צודק שאין משהו ברור, אבל האמירה שהרופא עדיף על פני הרב עקב מומחיותו הרפואית, איננה רלוונטית לקביעה זו שכאמור היא קביעה נורמטיבית.