קנאות דתית, "מידה כנגד מידה" = עונש תבוני,

(אבן עזרא אסתר פרק א) גם יש במדרש שהיה אליהו, והטעם שדבר טוב ועשה כמעשה אליהו,

כלומר הוא מסביר מה דרכו של הדרש, והטעם שהוא כביכול אליהו, כי עשה מעשה אליהו,
כמובן ננתי לחבר את דבריו כאן, וגם הסברתי לו מה האבן עזרא מסביר לגבי פנחס זה אליהו,

במדבר פרק כה

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אבן עזרא במדבר פרק כה

 ומלת אחריו - לאות שמת, ואינו אליהו כלל.

סתם קשה קצת להבין את דרך כתיבתם של הראשונים,
תראי איך מוכיח שפנחס לא אליהו,
מלת "אחריו" לאות שפנחס לא אליהו,
למה לא מסביר כרחל בתך הקטנה ?
והיות שהאלוקים אומר לו "לו ולזרעו אחריו" ולא אומר פשוט והיתה לו ברית כהונת עולם למה אומר לו ולזרעו אחריו, אז ראיה שיש אחריו והוא ימות,

בגלל אהבת הקיצור של הקדמונים (זה היית איזה ספורט סיפרותי אצליהם) אנו וזרעינו סובלים מלהבין את דבריהם,
ומאפשר לכל הנוכלים להפוך כל מילא בדיוק לטובתם,
ושאתה מנסה לצטט את דבריהם לראיה, אז אתה מתחיל להבין עם מי יש לך עסק, יש לך עסק עם אנשים שלעולם לא למדו לעומק כלום, הם פשוט בטוחים שמה שהגננת אמרה להם בגן זה האמת האבסולוטית, ואם יש דברים דיי ברורים בדיוק ההפך, אז כנראה זה רק פרשנות שלי והחכם בוודאי לא התכוון ח"ו לדבר הפוך מהגננת,
זה מנסה להציל את הספורנו, וזה מנסה להציל את האבן עזרא וזה מנסה להציל את הרמב"ם וזה מנסה להציל את חז"ל,
בעיקר הגננת צדקה, וכת ההשקפה צודקת, 

בעיקר בחז"ל למשל, רוב לומדי חז"ל מראש חושבים בטעות שמדובר באיזה דעת אחידה ומחלוקות מקומיות ובחכמים בדור אחד או שנים,

ולא היא, חז"ל זה דעות של אלף שנה אם לא יותר, העורכים האחרונים לא ממש הצליחו לנקות הכל כפי ראשם,
1, כי זה בלתי אפשרי לעמיק בכל דבריהם ולגנוז מה שנגד העורך האחרון, 2, אולי הערוך בכלל לא רצה לעשות זאת,
3, יש מדרשים שמצאו אחר כך, ולא ערכו או לא אותו עורך טיפל בה,

וכאן הלומדים בחידר בישיבה בוודאי יקבל אך ורק את העריכה של כת ההשקפה, והשאר שילמד לבד, הוא כבר במילא סתום וברור לו הכל מהגננת,

החוצפן הוא מי שמנסה לעמיק בכל דבריהם ובכל מקום ואז רואה פלאי פלאים יש כל כך הרבה דעות בדיוק הפוכות ממה שלמדנו אצל הגננת,
אתה פתאום רואה שלא הרמב"ם המציא מהבטן ולא האבן עזרא ולא שאר הראשונים,
כל דבריהם יש מקור קדמון ולימדו דבר מתוך דבר וכמובן מבין מדעתו,

מה אמרו לנו לגבי המורה נבוכים, שזה ספר לנבוכים אבל האמת זה חז"ל, אותו דבר לגבי האבן עזרא ולגבי הרשב"ם ועוד,
מה מתברר אחרי לימוד לעומק בחז"ל ואחרי שינון ושינון, כל פעם מה שהוא מתחדש,
ההבנה של חז"ל לעומק היא יותר עמוק אחרי שלמדנו את המורה,
וכן הפוך, אחרי שלמדנו את חז"ל לעומק יש הבנה יותר לעומק במורה,
וכל זה מתאפשר רק שלומדים שוב ושוב,

אפי הרצאה במדע ובטבע אני אוהב לשמוע כמה פעמים וכל פעם מתחדש לי משהו שלא ראיתי מקודם,
טיעון שנשמע רציני בתחילה במיוחד שאתה מעוניין בראיה מסיבות קדומות אחרות,
נופל בשמיעה שניה\שלישית,

יש עוד משהו שחשוב בעיון מחדש,
כל שלמדת יותר ספרים כדאי לחזור לראשונים כי אז יש כבר יותר הבנה ועומק,
כל חכם מרוב כתיבה לפעמים סותר את עצמו במקומות אחרים לפחות כך זה נראה בהתחלה,
עד שלא למדו את כל ספריו לפעמים לא יורדים לעומק דבריו בכל מקום,
אבל שלמדו אז רואים שאין סתירה,
אז שוב כאן צריך שהכל יהיה רשום במוח לתמיד, (המוח בזיכרון עובד קצת דפוק, יש לו רישום בזיכרון זמני, ואם אין לו שימוש שני שלישי אז הוא פשוט מוחק אותה, רק אם יש שימוש שוב ושוב אז הוא נרשם במקום הקבוע והוא מעלה את הזיכרון כל פעם שצריך אותו,
"הבזק תבונה" זה נקרא,
אבל אדם שרק מעיין רק מלמעלה ולא חוזר על הדברים שוב ושוב לפחות במחשבתו לאו דווקא בקראת הטקסט,
אז זה לא נרשם בזיכרונו לתמיד אין לו הבזקי תבונה אף פעם, וחבל, כי אחד מהמתנות האלוקיות היא דווקא ההבזקי תבונה,