וציוויתי את ברכתי

_________________

לפי טרמינולוגיה זו קל לי יותר לומר 'שמיטה בזה"ז דרבנן' ושלום על ישראל. אבל אם נרצה לחזור לטרמינולוגיה המקורית, זו ששלמה השתמש בה, הכוונה היא שיש בתורה חלקים מוחלטים בהם יש להיצמד לטקסט בלבד, ויש חלקים שכל אחד מבין שיש לשמוע לרוח הדברים. ביניהם יש תחום אפור גדול, ועד לקביעה הברורה מה דרבנן ומה דאוריתא מצבו היה כשל כל תחום אפור אחר. חילוקי דעות גדולים והבדלי אידיאולוגיות.

את היסוד לנושא הזה נתנה התורה בעצמה, מצד אחד היא מדברת על נצחיות ומחנכת לנצחיות ול'חוקת עולם לדורותיכם' בכך שהיא החוקים שניתנו מאת ה' ומי שידבר על שינוי החוקים צריכים להרוג אותו, המציאות היא שאף נביא בישראל לא היה מחוקק ולא העיז לחקוק שום חוק מדיליה, אף אחד לא התווכח עם אדון הנביאים משה. ולמציאות תמיד מוביל הרקע החינוכי של התורה, שלא יהיה שום נביא כמשה, שה' בעצמו נתן את החוקים לפני כל העם, במצב כזה הגיוני מאד שאף אחד לא יעלה בדעתו שנביא בודד יכול להתווכח עם מה שמשה עשה. וכן התורה עצמה מדברת על כך שהיה לא תישכח מפי זרעו, ותמיד באחרית הימים ישמרו את התורה הזאת שתעמוד לעד, ובכך היא קובעת את נצחיותה. ומן הצד השני דוגמטיות בחוק היא הרס לכל חברה אנושית, ראה סיפור מדליק הפנסים של אנטואן דה סנט אקזופרי, וראה סיפור הצדוקים והקראים. ועובדה היא שהיהדות המסורתית מעולם לא היתה דוגמטית, תמיד חכמים ראו לעצמם כח גדול לקבוע קביעות שאינן נובעות רק במישרין מן הטקסט, ועד ימינו למרות כל השמרנות, עדיין רבות הקביעות האלו (הראשונה היא השמרנות, כפי שאמרתי לבעל בעמיו: החידוש הגדול והנורא של החזו"א הוא שאסור לנו לקבוע צום על השואה, זה בדיוק ההיפך מדוגמטיות. דוגמא נוספת: כיום מחללים שבת על סכנת אבר, בניגוד להלכה, תוך הסתמכות על מצב שתואר פעם כאילו כל סכנת אבר היא כרוכה בסכנת גוף כמו איבוד דם, זיהום, וכדו', בזמנינו אין זה כך, אדם יכול לתרום את כלייתו מרצונו והסיכון מקביל לטיפול שורש בשן, אבל אם הוא חולה והסכנה היחידה היא לכליה – מחללים שבת). על כך היה גם הויכוח בין הפרושים לצדוקים. וברור שהפרושים מייצגים בזה את מסורת הנביאים, כל מי שפותח תנ"ך יכול למצוא שלא היו שם בהיסטוריה צדוקים דבוקים לטקסט. שני הצדדים טענו 'חכמים אנחנו ותורת ה' איתנו' (ירמיהו ח' ח').

ומצד שני התורה בעצמה נותנת מורכבויות וסיבוכים בחוק, היא מדברת ביודעין לא רק על תקופה אידיאלית, היא מדברת על הגלות שתהיה אחרי הישוב, על אחרית הימים, וגם פותחת בתקופות הגלות של האבות, ואעפ"כ הם החזיקו בדרך ה'. מכיון שהאל של ספר בראשית הוא אוניברסאלי ושולט בכל מה שיש בעולם, יש לו מה להגיד בכל תקופה ותקופה, בכל אופן החוקים לא דוגמטיים, המצבה שעשו האבות אסורה בתורה, יעקב נשא שתי אחיות, ועוד רבים מאד כאלו מלמדים ומחנכים למצבי צבירה שונים של הדת (כמו שאמרה אותה אשה לרבי: אני לא צריכה בן כמו ר' לוי יצחק, כמו השאגת אריה, שיהיה רק יהודי טוב, כמו אברהם אבינו). וגם החוקים עצמם מותנים בכי תבואו אל הארץ, ויש הבדלים גדולים בין החוקים שנתנו בהר סיני לבין החוקים שניתנו בערבות מואב ארבעים שנה לאחר מכן, כשהתורה מדברת כל הזמן על כי תבואו, ועל מצבים שיתחדשו כמו עיר בחירה, אבל הרי ברור שלא תמיד תהיה עיר בחירה, והתורה עצמה מדברת הרבה על 'כאשר יניח לך מכל אויבך', לאמור אין זה משהו אוטומטי ומובן מאליו, ויש תנאים, ומה עושים בכל שאר משך הזמן? בקיצור המורכבות של חוקי התורה מביאה את הרעיון הזה של הבדלים בין תקופות ושל רוח החוק, למצב פעיל ביותר, ולכן הוא היה פעיל אצל שומרי התורה תמיד, החל מתקופת השופטים והלאה. ובפרט בנושאי הפולחן ועיר בחירה, יש רגליים בתורה עצמה לכל ההבדלים בין מצבים תקופות והתניות.

ולענינינו, כל המצוות התלויות בארץ הם הסדר של מדינה, של עם הממלא מדינה, ובמקרה כזה מובטחת ברכה, כאן צודק מקסמן שהברכה של המעשרות והצדקות היא לא רק מיסטיקה, כשמדינה מתוקנת מתנהלת על פי חוקי המצוות התלויות בארץ, הנחלות חוזרות לבעליהן, החובות מושמטים, ומן הצד השני קיימת מערכת של מעשרות ותרומות כולל מעשר עני. זו מערכת מצויינת לשמירה על הרווחה הכלכלית ועל האיזון בין הקבוצות בעם, לאי היווצרות מעמד של אריסים משועבדים וכדו' וכן לביטוח לאומי מכובד לעניים ולצד הרוחני. בכה"ג יש ברכה מרובה, וגם השנה השישית מספיקה ככל הצריך. הבעיה היא שבראשית ימי הבית השני לא היה מצב שמתאים לכך, היה כאן מיעוט משועבד ששלט על חלקים מן הארץ בלבד, ועד ימינו אין את התנאים לכך. (הלל הזקן צדק במאה אחוזים כשביטל את שמיטת כספים מדרבנן, בתוך איפרכיה רומאית שכלכלתה מנוהלת על ידי נציבים ועל ידי מערכות עושק של נכרים כפי שהיה בימי הורדוס, זה רק ביטוי של קריסת האימפריה החשמונאית, שייתכן שבזמנה נהגו שמיטה 'מדאוריתא', כדמשמע בספר חשמונאים) לגבי השאלה הפורמלית אם יהיו כאן בקרוב בעז"ה רוב ישראל האם חייבים בשמיטה, נראה לי שיגייסו את הבעיה של מומרים, שרוב ישראל היושבים בארץ יהיו מומרים (אולי, חס וחלילה) וממילא שוב אין שמירת המצוות ע"י רוב העם בכל הארץ, ועדיין חייבים רק מדרבנן. בכל אופן הרעיון מובן.

מה שרציתי לומר בעיקר הוא שהרעיון של התניית המצוות ותוקף פרטיהן בזמנים ובמצב העם, הוא מובן ומתבקש בתוך המסורת, ולא תירוץ שהומצא באיזה זמן. כך המסורת נבנתה מלכתחלה, לא משנה לענינינו מקורות התורה או זמנה הראשוני, זו הצורה בה אפשר להבין ולפרש אותה, וזו הצורה בה העם קיבל אותה כבר בתקופת הבית הראשון.