ספר חשוב שבאופן מדעי מפריך הנחות יסוד של בקורת המקרא ואסכולה של Graff ו-Wellhausen

ראיות בלשניות על יציאת מצרים

משנה תורה הלכות יסודי התורה פרק א', הל א' – ד':

א' יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. [ב] ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. [ג] ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם.

ב' לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. [ד] הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י,י) -- הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד,לה), כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

ג' [ה] המצוי הזה -- הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף.

ד' [ו] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ,ב; דברים ה,ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו.

ידיעת דבר זה אנחנו מבססים על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שני אירועים האלו מעידים לנו על התגלות ה', קיום הנבואה ומציאות ה'. בתולדות אנוש לא היו עוד אירועים מסוג הזה. כל ההוגים או מיסדי דתות אחרות טענו שזכו בהתגלות בלעדית ולהמוני עם היה לקבל או לא לקבל את דבריהם. ברם, כאן כל העם היה עד למכות מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. משמעות הדבר שמחבר ספר תורה לא היה יכול לכתוב לאותו הדור שכך וכך היה אם הם לא חיוו את אותם הדברים בעצמם. זיוף מסוג זה מתאפשר רק ואך כאשר לשליט יש משטר רודני מיוסד, חזק ומדכא עם שלטון בירוקרטי מרוכז ומשטרה חשאית חזקה דוגמת גרמניה הנאצית וזה רק לפרק זמן מוגבל. כל זה לא היה למשה רבנו לא במצרים ולא במדבר, משה רבנו היה מנהיג שבטים נודדים בלי שטח מוגדר ומחוסר אמצעי אכיפה. השבטים, כמו כל חברה שבטית אחרת, היו מסוכסכים על קרע מנהיגות: שבט יהודה כשבט הגדול, כנגדו שבט ראובן כבן הבכור ולעמתם בני יוסף מנשה ואפרים המסתמכים על הבטחת יעקב אבינו (דברי הימים א' ה', א': וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר-יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר--וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן-יִשְׂרָאֵל; וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ, לַבְּכֹרָה.). שבטו של משה רבנו לוי היה קטן ביותר ולא פלא שמשה רבנו סבל מהתמרדויות תמידיות של בני ישראל. לכן, לא יתכן שמשה רבנו היה יכול לכתוב לבני ישראל דבר כל כך משמעותי שלא אירע באמת.

זאת הסיבה שמכחישי תורה ובראשם אנשי בקורת המקרא (Graff ו-Wellhausen) טרחו עד מאוד כדי להוכיח שתורה לא נכתבה ע''י משה רבנו בתקופת שלשלות ה-18 במלכות החדשה במצרים. שיטתם התבססה בעיקר על הדגשת פרטים מסוימים ובנית תלי תלים של השערות תוך כדי היעלמות מדברים אחרים רבים. במקום לערוך אין ספור ויכוחים ולהתיחס נקודתית לכל טענה וטענה צריך להוכיח שאכן תורה נכתבה בזמן האמת. מכל השיטות בדיקה שיטה שמוכיחה או מפריכה לחלוטין זמן כתיבת חיבור היא שיטה בלשנית. כל בן אדם חושב בשפה שהוא משתמש בה בחיי יומיום ומדי פעם פולט בשפה זרה ביטוי המאפיין לשפתו. למשל ישראלי שדובר אנגלית רהוטה יפלוט מדי פעם משפט שאינו טעות באנגלית אבל אינו ביטוי אנגלי: ''We have a problem'', היינו תרגום מילולי של ביטוי עברי ''יש לנו בעיה''. מאפיין שני הוא חדירה מילים וביטוים משפה שולטת לשפה של מיעוט שמדבר בשפת עמו. עם נשים לב איך עולים חדשים מדברים שפתם כאן בארץ נראה שהם נעזרים בהרבה מילים עבריות המתערבבות בלי לשים לב בשגרת לשונם כמו ''מילואים'', ''משרד הפנים'', ''הבראה'', ''קופת חולים'', משכנתא'' ועוד. הרי מיעוט שומר על שפתו, אבל הוא מנותק ממקור שפתו ונאלץ לשאול מילים משפה השולטת שמשתמשים בו בחיי יומיום, לדוגמא חדירת מילים משפה טורקית ללדינו כמו ''צ'ורף'', ''באשי'', ''צ'אי'' וכדומה חדירת מילים מפולנית ורוסית ליידיש; בכל שפות צוענים באירופה ישנו גרעין של כמה אלפי מילים מקוריות משפה צוענית ושאר המילים יובאו משפות העם שבתוכו צוענים חיים.

בעקבות מכירת יוסף לעבד עבור עשרים כסף (בראשית ל''ז, כ''ח), אשר אכן היה מחיר העבד במאות 18-17 לפנה''ס ע"פ תעודות ממסופוטמיה ואילו במאות 14-13 לפנה''ס מחירו עלה ל-30 מה שתואם את הכסכום הקצוב עבור עבד ההרוג המופיע בפרשת משפטים זמן קצר אחרי יציאת מצרים (שמות כ''א, ל''ב; ר' K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament. Cambridge. UK. 2003, pp. 344-345), ירדה משפחת יעקב דוברת עברית למצרים בעת שלטון היקסוס. הם שמרו על שפתם העברית אבל כמנותקים ממקור שפתם ובהיותם חיים במצרים ומדברים שפה מצרים בחיים יומיומיים היו חייבים לאמץ מילים מצריות בתוך שפתם. המצאות תופעה זו תוכיח חד משמעית את תיעוד שבתורה על שהייתם ויציאתם של בני ישראל ממצרים. התפתחות של אגיפטולוגיה מאפשרת לנו היום לזהות הרבה מילים מצריות בתוך שפה של בני ישראל כמו שוטר (ש-ט-ר), חמוש (ח-מ-ש), איתן (א-ת-נ), טנא (ט-נ-א), משארת (ש-א-ר), צפנת פענח (פירושו א-להים אמר שיחיה) וכו'. מילה '' משארת'' (שמות ז', כ''ט; י''ב, ל''ד; דברים כ''ח, ה'; כ''ו, ב'; כ''ח, י''ז) היא בעלת חשיבות גבוהה במיוחד: מילה h'r פירושה סל לקמח או ללחם - בכתבים מיצריים עתיקים עד לזמן מלכות החדשה ומלכות החדשה בכלל מוצאים שאות h נכתבה גם כ-š ומזה עברים ביטאו אותה מילה בהטיה עברית כמו משארת (ראה Pap. Westcar, xii, 4 (=Lit. 76) 'then they laid their heads on the cornbins (p' h'r)', וגם Stela of Psametikh I, 1. 24, ÄZ. 35, p. 18, 24: 'two sacks (h'r) of spelt'.); בעת מלכות סאיטית אחרי יציאת מצרים במצרים דיברו שפה דמוטית שהיא התפתחות האחרונה של שפה מצרית לפני שפה קופטית כאשר אות h ביטאו כ-''ח'', היינו כל מי שהיה כותב את הספר שמות ודברים בתקופה מאוחרת היה כותב אותה בסגנון ''מחארת'' כפי שביטאו אותה מילה במצרים בזמן אחרי יציאת מצרים. תשומת לב דורשת גם מילה ''סוהר'' (בראשית ל''ט, כ'-כ''ג; שם מ', ג'-ה'). בשפות שמיות מילה זו לא משמשת למונח בית האסורים אלא מילה ח-ב-ש. סהר הוא שם של כלא הידוע במצרים בו היו אסורים אסירי מלך. הדבר נודע לנו רק אחרי פענוח כתב חרטומים במאה ה-19; היינו רק מי שהיה במצרים באותו זמן היה יכול לכתוב פרשיות האלו ולא אף אחד אחר בתקופה מאוחרת יותר.

לעומת זה, בספר המדבר, בפרשיות אשר מדברות על סוף נדודי בני ישראל במדבר לא רואים השפעה של שפה מצרית אלא השפעה של שפת נודדים במדבר. למשל, במעשה פינחס (במדבר כ''ה, ו') מופיעה: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם-אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מילה קבה משמעותה מאהל קבע של נודדים במדבר אשר נשמרה עד היום בדיבור הבדואים כ''כַּ'בָּה''. דבר אשר מוכיח מבחינה בלשנית שבני ישראל אכן נדדו במדבר אחרי יציאת מצרים. כמוכן, לא מוציאים השפעה ניכרת של שפה מצרית אצל נביאים ראשונים (ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מה שמעיד שחמישה חומשי תורה נכתבו בזמן שהמסורת היהודית קובעת שנכתבו.

כאן קישור לספר של רב אברהם שלום יהודה אשר מוכיח את השפעה של שפה מצרית על דיבור בני ישראל במצרים. ספר סרוק באיכות גבוהה בקובץ PDF בגודל A3 ואם רוצים להדפיסו בגודל A4 צריך לבחור אפשרות של ''fit to page'' בשדה הדפסה:

http://www.seforimonline.org/seforim9.html

ספר The Language of the Torah in its Relation to Egyptian נמצא בדף תחת מס' 211 ומשם ניתן להורידו.

ספר נכתב ב-1933 ובינתיים מחקרים חדשים עוד יותר אימתו דברים האלו והוסיפו מילים כמו טבעת וגילויים של רשומות ממלכתיות מעבודות פרך עבור פרעה: מצרים תיעדו שמות פועלים ונוכחותם בעבודה ובין היתר היו כמה סיבות מוצדקות להעדרות מעבודה כמו יום הולדת, עשית בירה וזבח לאלוהיו (כך שניתן להבין את בקשת משה רבנו לעשות חג לה' במדבר כבקשה הגיונית ומקובלת אצל פרעה כמו שפירש רשב''ם על שמות ג', י''א-י''ב).

הנה, גם בדור הזה ה' נתן לאנשים ישרים מחפשי אמת אפשרות לברר אמיתות שרשי אמונתו מעל כל ספק.

אנא ה' חזק עם דל ושארית שומרי אמונים העומדים על הפרץ נגד בעלי דעות נפסדות אשר שרצו על פני תבל במאתיים שנים אחרונות, פרקו עול וציירו להם מטרה להכחיש תורת משה כדי להחליפה עם תורות הגזע שונות ומשונות אשר תשמשנה למטרותיהם הזדוניות. והנה לא יכלו להשלים עם קיום נבואה ובמיוחד עם נבואות שהתגשמו. לכן המציאו השערות חסרי טעם על זהותם של מחברי ספרי מקרא חרף עובדות הסתרות שיטותיהם. כמוכן דיברו סרה על מלך יאשיהו ויחסו לו חבור ספר דברים ולא למשה מפי גבורה כי לא יכלו לסבול נבואת משה על בחירת ירושלים (דברים י''ב, ה'; שם, שם, י''ח; שם י''ד, כ''ג-כ''ד; שם ט''ו, כ'; שם ט''ז, ב'-ו'; שם י''ז, ח'; שם כ''ו, ב').

לפני שאתחיל לסתור טענת שוא הזו יש לבאר רקע ההיסטורי של בית ראשון ומלך יאשיהו. מאז יציאת מצרים בתוך עם ישראל נוצרו שני השבטים גדולים ויריבים אשר ניסו לקחת מושכות הנהגת עם ישראל בידיהם: יהודה ואפרים. יהודה כשבט הגדול במספר (ראה במדבר כ''ו) וחזק בכח צבאי ובצד השני אפרים אשר ממנו יצא יורשו של משה רבנו יהושע בן נון. מתיחות הזו בין השבטים ניצל היטב ירבעם בן נבט כאשר נמלך על ישראל בעת פילוג מלוכה אחרי מות שלמה. ומאז פילוג המלוכה לא הפסיקו מלכי יהודה היינו מלכי בית דוד לטעון גם על מלכות ישראל כחלק בלתי נפרד של ממלכתם ובהתאם לכך גיבשו מדיניות ודרכי פעולה ותמיד ראו במלכי ישראל בעלי זרוע אשר השתלטו על כסא ישראל שלא כדת ודין.

עתה אביא ב''ה דחיות לטענות המיחסות כביכול ספר דברים למלך יאשיהו:

א'    מסגנון הדיבור בספר דברים עולה חד משמעית שמשה פונה אל יוצאי מצרים ולא לתושבי יהודה בסוף תקופת בית ראשון. דוגמא בולטת לכך היא התיחסות של משה רבנו למעמד הר סיני. ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל עדיין נותר מספר לא מבוטל של אנשים שנולדו במצרים וחונכו על ערכי אותה התרבות אשר חיו בתוכה. על פי הדעה השולטת במצרים בימים ההם בן אדם לא היה יכול לדבר עם אלוה ולהשאר בחיים. לכן ה' מתגלה לכל העם בהר סיני כדי להוציא מלבם תפיסה המצרית הזאת ועד לכך היא תגובת העם למעמד הר סיני: ''ויאמרו אל-משה, דבר אתה עמנו, ונשמעה; ואל-ידבר עמנו א-לוהים, פן-נמות.'' (שמות כ', ט''ו). ועל נקודה הזאת חוזר משה רבנו כמה פעמים בספר דברים (דברים ד', ל''ב-ל''ג; שם ה', כ'-כ''א;) כדי להוציא מלבם דעות ותפיסות אשר ינקו במצרים. משפטים הללו הם חסרי משמעות לתושבי יהודה בזמן מלך יאשיהו משום שאז אנשים כן האמינו בקיום הנבואה ויתירה מזו נביאי אמת התמודדו עם קושי לשכנע אנשים שה' לא דבר עם נביאי שקר (ראה ירמיהו פרקים כ''ז-כ''ט). מאין לו למלך יאשיהו לדעת מה היתה השקפה השולטת במצרים ובקרב יוצאי מצרים כ-600 שנה לפניו בראשית מלכות החדשה במצרים כאשר בימי מלך יאשיהו מצרים היתה בתקופת מלכות סאיטית עם שפה וכתב דמוטית השונים מאלו במלכות החדשה בתקופת יציאת מצרים. כל החוקרים גם יודו שלמלך יאשיהו לא היתה אפשרות להעזר בצותי ארכאולוגים, היסטוריונים וסוציולוגים כדי להצליח יפה במלאכה אשר מיחסים לו.

ב'    בנביאים ראשונים אנחנו מוצאים ראיות שספר הדברים כן היה קיים זמן רב לפני מלך יאשיהו: בספר מלכים נמתח ביקורת על מלך שלמה אשר לקח נשים נכריות בניגוד לציווי ה' (ראה מלכים א' י''א, א'-ב'); הציווי הזה בסגנונו איך שמובא בספר מלכים מופיע רק בספר דברים (ראה דברים ז', ג'-ד'). מכאן רואים שספר דברים היה קיים בימי נביאים אשר חיו בימי שלמה המלך.

ג'    מלך אמציהו הוציא להורג המתנגשים על חיי אביו יואש ואילו בניהם לא המית בהסתמך על משפט תורה (ראה מלכים ב' י''ד, ו'). והיכן אנו מוצאים משפט כזה בתורה? לא פחות ולא יותר אלא בספר דברים ( דברים כ''ד, ט''ז). לפי שיטת המיחסים ספר דברים למלך יאשיהו איך ידע מלך אמציהו מה שלעתיד לכתוב צאצאו בדור שביעי?

ד'    בספר שמואל (שמואל ב' י''ג) יונדב בן שמעה נותן לאמנון עצה איך לקחת לאשה את תמר אהובתו. כונתו הייתה שאמנון יאנוס את תמר כדי ליצור מציאות שבה, אחרי פיתוי נוסף, יהיה אי אפשר למנוע נישואים. בעל העצה הזאת הסתמך על דין שנאמר בפרשת האונס בספר הדברים (דברים כ''ב כ''ח-כ''ט). גם תמר אחרי מעשה של אמנון טענה מכח הדין הזה ללא מועיל (ר' שמואל ב' י''ג ט''ו-י''ז). מפרשה זו אנו רואים שספר דברים אכן היה קיים בזמנו של דוד המלך ואי אפשר ליחסו לתקופה של סוף המלוכה משום שבלי קיום הדין הזה כל התחבולה מרשעת של יונדב ואמנון ההייתה חסרת טעם ותועלת.

ה'    בספר דברים (ולא בספר במדבר) משה רבנו מזכיר לעם ישראל שמואבים לא נתנו רשות לישראל לעבור דרך ארצם (דברים ב', כ''ו-כ''ט; כ''ג, ד'-ה'). בספר שופטים (שופטים י''א, י''ז) יפתח הגלעדי מזכיר את הפרט הזה למלך עמון. אם באמת בזמנו של יפתח ספר דברים לא היה קיים מאין לו ליפתח לדעת את הפרט הזה.

ו'    גם כאן בספר שופטים מסופר שהוריו של שמשון הגיבור מתנגדים שבנם יקח אשה מבנות פלישתים (שם, י''ד, א'-ג'). סיבת התנגדותם היא באיסור להתחתן בעמים מסביב אשר נמצא בספר דברים בלבד (דברים ז', ג'), היינו ספר דברים היה קיים בימיהם. האם גם ספר שופטים הוא פרי עטו של מלך יאשיהו? בספר שופטים אנחנו פוגשים סגנון דיבור בעל כפילויות, שירתי ותיאטרלי המאפיין סגנון דיבור של חברה שבטית לעומת סגנון כתיבה בורגני הנהוג אצל סופרים בימי יאשיהו (למשל ישעיהו וירמיהו). יתירה מזאת, מאין ידע מלך יאשיהו על קיום מנהג כנעני קדום, אשר נכחד בימיו, על פיו אורח שלן אצל אחד מבני עיר צריך לשלם ''מס גופני'' (ראה שופטים י''ט, י''ג-כ''ו) וגם לשייך אותו לזמן המתאים, היינו סמוך לכניסת בני ישראל לארץ משום שפנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן אשר היה מיוצאי מצרים שימש ככהן גדול בפרשה זו. גם כן, בספר שופטים (שופטים א', כ''ב-כ''ו) מתואר שבני יוסף כבשו עיר בית אל מאת חיתיים בעזרת איש אשר הראה להם מבוא העיר המוסתר שרכו נכנסו לעיר בצורה. ב-1907 נעשו חפירות אשר גילו עיר בירה של אימפריה חיתית חתושה (Hattusha) וגילו קיום מבואות תת-קרקעיים המאפיין מבצרים חיתיים:

      חיתיים נעלמו מארץ ישראל בסביבות מאה ה-12 לפני הספירה כך שפרט הזה שולל אפשרות שספר שופטים נכתב בתקופה מאוחרת בזמן מלך יאשיהו.

ז'   בין היתר הדברים משה רבנו מצוה בני ישראל ערב כניסתם לארץ לבנות מזבח ולכרות ברית באומרם פרשת ברכות וקללות בין הר עיבל והר גריזים (דברים י''א, כ''ט; שם כ''ז, א'-י''ד). הלא שכם היא סמוכה לשני הרים האלו. למה שמלך ממלכי יהודה יכתוב דבר כזה? המקום הבלתי רצוי למלכי בית דוד הוא שכם, בירת יריבם עתיק יומין - בני אפרים ובנוסף שם רחבעם בן שלמה איבד מלוכה על ישראל. זה הדבר האחרון שהינו מצפים ממלך מבית דוד שיכתוב עם מטרה לתת למדיניותו הכשר דתי-פולחני. משפטים האלו פשוט מוציאים מידם של מלכי בית דוד טענות על בחירתם ובחירת ירושלים. פסוקים הנ''ל לא עולים בכנה אחד עם טענה המיחסת למלך יאשיהו ספר דברים. בנוסף בספר יהושע (י', ל'-ל''ה) יהושע מקיים דין תורה הנ''ל בשכם מיד אחרי כיבוש יריחו והעי. סימן שספר דברים כן היה בידו. לומר שמלך יאשיהו כתב או ערך גם ספר יהושע ייראה כסתימת אבן גולל על כשרות מלכות בית דוד. מעבר לכך, סגנון של ספר יהושע מתאפין עם פסוקים בעלי משפטים כפולים המתאימים לסגנון שירתי ותיאטרלי השבטי ואותו סגנון לא מוצאים בספרות מתקופת מלך יאשיהו. גם ממצאים ארכיאולוגיים של מזבח של יהושע בהר עיבל מראשית תקופת ברזל מאמתים שיהושע אכן עשה ברית בהר עיבל ולכן אי אפשר ליחס כתיבת ספר יהושע לתקופה מאוחרת יותר ויוצא מכל זה שספר דברים היה כבר קיים בזמנו של יהושע בן נון.

ח'    כמוכן, יהושע לא מלין נבלות מלכים מנוצחים התלויות (ראה יהושע ח', כ''ט; שם י', כ''ו-כ''ז) אלא מוריד אותן בעת ערב וסיבה יחידה לכך היא ציווי תורה האוסר להלין גופת התלוי אחרי שקיעת חמה ואותו ציווי נמצא בספר דברים (דברים כ''א, כ''ב-כ''ג).

ט'    יהושע גם מקדש ששה ערי מקלט על פי משפט תורה (במדבר ל''ה, ט'-ל''ד; דברים י''ט, א'-י') אחרי שסיים כיבוש הארץ וזה בהסתמך על האמור בספר דברים (דברים י''ט, א') ופרט הזה האומר שצריך לקבוע ערי מקלט אחרי סיום הכיבוש אינו מופיע בספר במדבר. פרשת ערי מקלט הכתובה בספר דברים כן הייתה לפני יהושע משום שיהושע חוזר על לשון אותה פרשה (השוה דברים ד', מ''ב; שם י''ט, ד' שם, שם, ו' ליהושע כ', ה'). כמוכן משה רבנו כבר הבדיל בצר, רמאות וגולן כערי מקלט בעבר הירדן (דברים ד', מ''א-מ''ג) ובדיוק אותן ערים יהושע קידש. הטוען שמלך יאשיהו כתב ספר דברים יצטרך לתת הסבר מניח דעת איך יהושע כיוון לדינים ודברים שייכתבו בעוד כ-600 שנים?

י'    גם בכתובים אנחנו מוצאים סימוכין לכך שספר דברים אכן היה קיים גם בזמן של שלמה המלך: בפרשת נדרים (דברים כ''ג, כ''ב-כ''ד) תורה מצוה לשלם נדר ומבהירה שמוטב לא לדור מאשר לדור נדר ולא לשלמו. אותו הרעיון אנחנו מוצאים במגילת קהלת (קהלת ד', ד'-ה'). לפי סגנון ורעיונות הדומים שבספר משלי ומגילת קהלת ברור שאותו אדם חיבר שני החיבורים – שניהם הם פרי עטו של שלמה המלך (ר' משלי א', א'; מלכים א' ה', י''ב; קהלת א', א'), כאשר עריכה סופית של ספר משלי נעשתה בימי מלך חזקיהו (משלי כ''ה, א') שקדם בארבעה דורות את נינו יאשיהו. אם באמת מלך יאשיהו כתב ספר דברים איך שלמה המלך ידע את הרעיון שעתיד לכתוב צאצאו הרחוק.

י''א מאז מלך שלמה מלך יאשיהו היה מלך ראשון ממלכי בית דוד אשר הגשים חלום עתיק יומין של מלכי יהודה – לשלוט בכל שטח ישראל אחרי שהתפרקה ממלכה אשורית ויכל ביתר שאת וביתר עוז לטעון על נצחיות מלכות בית דוד. ומה אנו מוצאים באותו ספר אשר מכחישים מיחסים לו? לא פחות ולא יותר נבואת זעם על מלך הגולה (דברים כ''ח, ל''ו; שם, שם ס'). מי שברצונו לכתוב ספר שיתן הכשר דתי למלכותו ומדיניותו בודאי לא יכתוב דברים כאלה אלא אם כן רצה לכרות ענף עליו הוא יושב. אם יטען הטוען שפסוק הזה מדבר על מלך ישראל אשר נגלה בידי מלך אשור צריך לדעת שמלכי יהודה לעולם לא ראו במלך ישראל מלך חוקי אלא בעל זרוע המשתרר נטול כל יסוד חוקי. ויתירה מזו הרי מלך יאשיהו בעצמו ראה שנבואה הזאת מדבר עליו ועל מלכי יהודה (ראה מלכים ב' כ''ב, ג'-כ').

י''ב בסוף ספר דברים משה לפני מותו מברך השבטים ולברכה השמנה ביותר זכו בני יוסף (ראה דברים ל''ג) היריבים של בני יהודה; בני אפרים אפילו אחרי חורבן מלכות ישראל לא רצו לקבל יד אשר הושיט להם מלך יהודה חזקיהו לעומת שאר שבטי ישראל (ראה דברי הימים ב' ל' א'-י''ב). ואילו שבט יהודה קבל ברכה צנועה לעומת זאת של בני יוסף. כאן אי אפשר לטעון, לשיטתם, שמחבר רצה להיות נאמן לברכת יעקב אבינו משום שיהודה קבל ברכה מכובדת יותר מפי יעקב אבינו (ראה בראשית מ''ט). היתכן שמלך יאשיהו אשר מיחסים לו זיוף למטרות קדום מדינות מלכות יהודה יכתוב דבר כזה? כנראה שלפי טענתם הוא נשאר דבוק לשיטתו לכרות ענף עליו הוא יושב.   

י''ג   מעבר לברכות אשר ברך השבטים, משה רבינו גם דאג בסוף ימיו למנות מנהיג היורש אותו ובחירה נפלה דוקא על יהושע בן נון (ראה למשל דברים ל''א א'-ג'; שם ל''ד ט') נשיא שבט אפרים. מן הראוי היה למחבר לפי טענת המכחישים לפחות להתעלם מעובדה הזאת ולמזער חשיבות של שבט היריב. ולפי טענתם למה לו למלך יאשיהו לכתוב דברים האלו ולא להזכיר אילו ברמז קטן את ירושלים ומלך העתידי משבט יהודה.

י''ד בביאור דיני נערה המאורשה (דברים כ''א, י''ג-כ''ט) בחר הסופר לכתב מילה נערה חסרה, בלי אות ה' בסוף המילה, פרט לפעם אחד, דבר זה מזכיר מאוד את הסגנון שבספר בראשית (כ''ד, י''ד-נ''ז; ל''ד, ג', שם י''ב), עובדה המצביעה שיד סופר אחד רשמה שני הספרים האלו. אם המכחישים יטענו טענה שמלך ישאיהו שלח יד גם בספר בראשית יצטרכו להסביר, בין היתר, מהיכן ידע מלך יאשיהו לסגנן פרשת מכירת שדה ומערה במכפלה לפי שטרי מכר חיתיים בהם תמיד צויינו מספרי עצים סביב לשדה הנמכרת (ראה בראשית כ''ג, י''ז); דבר שהיה נחוץ משום שרק במקרה של מכירת כל חלקת השדה מס המוטל עליה היה עובר לקונה (סעיפים 46 ו-47 של החוק החיתי, Prichard: Ancient Near Eastern Texts, 1955, Princeton p.189) ולכן הכתוב מציין שאברהם אכן קנה כל חלקת שדה עפרון (בראשית כ''ג, י'-י''ח). החוק החיתי נגלה רק במאה העשרים ולמלך יאשיהו לא הייתה שום אפשרות לדעת מאומה על חוק שהיה בתוקף כאלף שנים לפניו.

ט''ו ערב פטירתו משה רבנו נושא נאום פרידה ובדברי כיבושין תולה ברכה וקללה בקיום המצוות. ובין היתר מזכיר טנא ומשארת (דברים כ''ח, ה'; כ''ו, ב'; כ''ח, י''ז). מילה משארת מופיעה רק פעמיים נוספות בתנ''ך - בסיפור של יציאת מצרים (שמות ז', כ''ט; י''ב, ל''ד) וזו מילה שמקורה בשפה מיצרית. מילה h'r פירושה סל לקמח או ללחם - בכתבים מיצריים עתיקים מוצאים שאות h נכתבה גם כ-š ומזה עברים ביטאו אותה מילה בהטיה עברית כמו משארת (ראה Pap. Westcar, xii, 4 (=Lit. 76) 'then they laid their heads on the cornbins (p' h'r)', וגם Stela of Psametikh I, 1. 24, ÄZ. 35, p. 18, 24: 'two sacks (h'r) of spelt'.). בזמן מלך יאשיהו במצרים דיברו שפה דמוטית שהיא התפתחות האחרונה של שפה מצרית לפני שפה קופטית ואילו מלך יאשיהו היה ממציא דברים חדשים היה מוצא מילה אחרת או הטיה בסגנון ''מחארת'' כפי שביטו אותה מילה במצרים בזמנו כי לא היו לו שום אפשרות לדעת איך ביטאו אותה מילה במלכות החדשה. גם מקורה של מילה טנא הוא בשפה מיצרית במילה dny, ופרושה סל לפירות (ראהRec. 33,31.7. 'the bearer of the basket' with the offerings for the Temple.) ומשה רבנו מזכיר אותה בקשר להבאת ביכורים במקדש (דברים כ''ו, ב'). מילים האלו בודאי היו שגורות בפיו של משה רבנו בהיותו יליד מצרים ודובר מיצרית, לכן ניתן להסיק מזה ששורות הללו כתב איש דובר מיצרית שכן פונה בנאומו לאנשים שבחלקם הם דוברי מיצרית. ליחס מילים הללו למלך יאשיהו, דובר עברית כשפת אם שחי ביהודה בין דוברי עברית הוא דבר מוגזם ביותר בלתי מבוסס ואינו מתקבל על דעת. לכן, קביעתו של קאופמן שפרשת קללות בפרשת כי תבוא הינה יושיאנית אינה עומדת במבחן בלשני.

ט''ז מצד שני, בשירת האזינו נדרשה ממשורר בקיאות רבה בשפת השירה ובשירת האזינו נפגשים עם סגנון שפה דומה לסגנון של ספר איוב: (השוה ''לחומי רשף'' בדברים ל''ב, כ''ד עם ''ובני רשף'' באיוב ה', ז'; גם ''וקטב מרירי'' בדברים ל''ב, כ''ד עם ''כמרירי יום'' באיוב ד', ה'), דומה לספר איוב גם בשירת האזינו מוציאים מילים שמקורם בארמית כמו ''הבו'' (דברים ל''ב, ג') או ''חמר'' (דברים ל''ב, י''ד). לפי עניות דעתי משה ידע שפת השבטים עבריים יותר טוב משידע מצרית משום שבצעירותו ברח ממצרים ומטבע הדברים התחבר לבני עמו העברים אשר אז היו שבטים נודדים באזור ושם התחיל לדבר בשפה עברית עתיקה ומקורית שהייתה מבוססת יותר על שורשים שמיים ומכאן חפיפה עם שפה ארמית שגם היא באה מאותו מקור כאשר בו זמנית עברים במצרים, בהעדר קשר הדוק עם השבטים עבריים, הושפעו מסביבה מצרית ובהכרח היו חייבים לאמץ מילים מצריות עבור מושגים חדשים אשר לא היו קיימים בשפה עברית. דוגמאות יפות לכך הם שפות עמים שהיו בתפוצות ורצו לשמור על שפותיהם ובעבור הזמן שפה שלהם השתנה ממקור והושפעה מסביבה (למשל חדירת מילים משפה טורקית ללדינו כמו ''צ'ורף'', ''באשי'', ''צ'אי'' וכדומה חדירת מילים מפולנית ורוסית ליידיש). משה אמנם ידע מצרית מילדותו, אבל בהיותו גולה ממצרים זמן רב עקב בגלל אי שימוש בשפה מצרית היא לא הייתה שגורה וסדורה בפיו היטב (דוגמא יפה לכך הם עולים חדשים אשר אחרי שנים רבות בארץ קצת מתקשים לדבר בצורה שותפת שפת אמם למרות קשרים עם ארץ מולדתם בעידן תקשורתי של היום). עד לכך היא תגובת משה כאשר נדרש לדבר עם פרעה: ''לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם מאז דברך אל-עבדך; כי כבד פה וכבד לשון אנכי.'' וה' בעקבות זה ממנה את אהרון אחי משה להיות לו לעוזר בדברו עם פרעה – ואילו כאשר דיבר משה עם בני ישראל במשך נדודיהם במדבר לא מוצאים שנעזר באהרון. כל זה מראה שמשה חשש מפני העדר שליטה מלאה בשפה מצרית ולא משום מוגבלות בדיבור. לכן לפני חזרתו למצרים, בהיותו רועי צאן, משה רבנו התבונן במעשה א-לוהים בעולם הזה כפי שעשו אברהם, יצחק ויעקב בהיותם רועי צאן ואז חיבר משה ספר איוב כחלק מהתקרבות אל ה' אשר הביאה אותו למעלת נביא; השערה זאת מסתברת יותר משום שבמדבר משה דיבר ישירות עם ה' וכל דבר שהיה כותב היה כותב בנבואה ולא היה לו צורך לכתוב דברים על סמך התבוננות שלו אפילו שהיא בהשראה של רוח הקודש. לפיכך ניתן בקלות להבין למה ספר איוב נכתב בסגנון שהוא נכתב. בעת אמירת שירת האזינו משה רבנו הזדקק לרמה של יצירתיות גבוהה יותר ופנה לאוצרות שמוכרות לו היטב ואתם זרם בשירתו האחרונה. כמוכן בספר דברים מופיע יותר משאר המקומות ביטוי מתי במובן אנשים, בני אדם שהנו ביטוי קדום שמקורו בשפה אכדית (דברים ד', כ''ז; כ''ו, ה'; כ''ח, ס''ב; ל''ג, ו'). כאן אנחנו רואים שמחבר ספר דברים הגיע למגע גם בשפות שמיות קדומות אשר תואם קורות חייו של משה רבנו המתואר במקרא לפיהן נולד במצרים, גורש ממנה ונדד בין השבטים דוברי שפות שמיות.

י''ז   במשך ארבעים שנות נדודים של בני ישראל במדבר הם בודאי יצרו קשרים עם אחיהם העבריים אשר גם הם נדדו עם צאנם באזור ושפתם שוב התאפסה במידה מסוימת עם שפה העברית של השבטים העבריים. ראה למשל ספר במדבר (כ''ה, ח') בו מוזכר מונח ''קֻבה'' שעד היום הוא בשימוש בשפה ערבית בנטיות שונות, ומשמעותה אוהל בצורה מרובעת המשמש למגורי קבע. גם בספר דברים נפגשים עם שימוש חוזר של מילים עבריות העתיקות כמו למשל פועל ג-ו-ר (דברים י''ח, כ''ב;) אשר מופיע גם בספר איוב (איוב י''ט, כ''ט). בצווי על עליה ברגל (דברים ט''ז, ז') כתוב: ''ובשלת, ואכלת, במקום, אשר יבחר יהוה אלהיך בו; ופנית בבקר, והלכת לאהליך.''; סגנון הצווי מתאים יותר לפניה ליושבי אהלים מאשר לחיבור של הסופר החי בחברה בורגנים מפותחת בזמן מלך יאשיהו הגרה בבתים בישובי קבע. ממכלול הבלשני הזה רואים שבני ישראל נדדו במדבר וספר דברים כן נכתב בסוף נדודיהם משום שמשה רבנו בסיכומו של כל התהליך החל מיציאת מצרים עד ערב כניסתם של בני ישראל לארץ משתמש בביטוים שנלמדו במצרים וגם אלו שנלמדו במדבר. כל אלו מיצרים תיעוד לשוני איתן על אמיתות תורת משה.

לסיכום הדברים, חוקרים מדענים צריכים להיות ישרים ולחתור לאמת ולא לצאת מנקודת הנחה מוקדמת, מעוקמת ומוטעת, לירות חצים ורק אז לצייר מטרה ולהתעלם מקושיות וסתירות כי אחרת היו חייבים להגיע למסקנה שתורת משה אמת ונאמרה מפי העליון.

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124888&year=2005&month=8

אם רוצים לטעון שאכן היתה מסורת חכמים ולא מסורת עממית, הרי דברים הועברו בדיוק כמו שאירעו ושוב חוזרים לקביעה שתורה היא אמת.
בספר במדבר מופיעים תחומים של ארץ כנען שבני ישראל אמורים לרשת (במדבר ל"ד, א'-י"ג) ותחום הזה תואם את גבולות מחוז כנען שהיה בשליטה מצרית במלכות החדשה.
כתובת עמק האלה מוכחה על קיום ספרות העברית בסוף אלף השני לפני הספירה:
http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=591122
מצבות משע וסנחריב גם כן מאשרות את אמיתת תוכן של ספר מלכים.
ממצאים מעיר דוד מראים שירושלים אכן היתה עיר מלוכה וגם מאשרים את התוכן של ספר ירמיהו:
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-169485-00.html?tag=20-27-13
ממכלול הראיות ארכיולוגיות ובלשניות ניתן להסיק בלי שום ספק שתורה אכן נכתבה בזמן המאורעות.