דייר
אתה צודק.
קשה לומר (אך לא בלתי אפשרי) שהתנ"ך כולו נתחבר בתקופה ההלניסטית באופן פיקטיבי לחלוטין (שלא על בסיס אגדות כלשהן).
אבל זו לא התיאוריה החילופית שאיתה אנחנו מתמודדים...
ניקח את התיאוריה של פינקלשטיין (לא קראתי את הספרים, אבל זה מה שהבנתי מהסידרה שלו ביוטיוב):
עם כנעני
קבוצה מסוימת בתוכו, בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים משותפים (נוודות), משתלטת בהדרגה על השטח כולו תוך מלחמות עם בני הקבוצות הסוציו-אקונומיות האחרות (תושבי הקבע)
בשלב זה רוב השטח מוחזק בידי הקבוצה הנוודה והיא מתרבה ומתקבעת.
אחד מהאלים באזור (לצורך הענין האל המרכזי, כמו זאוס היווני וכמוש המואבי, נוותר על הבנת התהליך - זה עושה קנוהל שלדעתי יכול להשתלב נפלא עם פינקלשטיין ובניגוד למטרתו המוצהרת) הוא יהווה.
משבטים שונים מתגבשת ממלכה בצפון, לאחר מכן נוספים לקונפדרציה שבטים נוספים. ממלכה זו היא גדולה וחזקה יחסית. יש לה משאבי טבע והיא עוסקת במסחר. כפועל יוצא היא פלורליסטית ורב תרבותית. זמן מה לאחר מכן גם ממלכה קטנה בדרום. ממלכה זו ענייה במשאבי טבע ואין לה ממש מסחר, כוחה הצבאי חלש ביותר. כתוצאה מכך היא נשלטת על ידי הממלכה הצפונית.
בין דמויות הסכמות המיתולוגיות ניתן למנות מנהיג צבאי בשם 'יהושע בן נון' (שגם כרת ברית עם אלוהים - אחד מהם - בשכם וכתב ספר תורה) וכן דמות בשם משה (קשורה אולי לקבוצה שהגיעה ממצרים, כנראה הלוויים)
בין כהני האלים השונים קיימת קבוצה של כהנים לאל יהווה.
בשלב הבא מתגבשת בקבוצה התפיסה שראש הפנתיאון הוא יהווה ולא אל אחר (אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו. האלוהים משמעותו כוח חזק בה' הידיעה, כלומר הכוח החזק ביותר) ורק אותו יש לעבוד (הכהנים רוצים מונופול...).
הממלכה הצפונית נופלת, והנה לממלכה הדרומית יש הזדמנות להשתלט על כוח ומשאבים. בשילוב אינטרסים מוצלח בין דת לפוליטיקה, ממציאים הכהנים ספר על דמויות מיתולוגיות חשובות שטענו לאיחוד הפולחן, והמלך מיישם זאת בפועל תוך אלימות מרובה. הכהנים מרוויחים את כל מתנות הכהונה והמלך מרוויח את הפיכת ירושלים לעיר מרכזית (וגם משאבים שמגיעים לירושלים, ובפרט למקדש הירושלמי, והוא יכול להשתמש בהם לאחר מכן, כפי שעשו כל מלכי יהודה: נתנו את אוצרות בית יהווה בכל הזדמנות כשוחד למלכים האויבים) כאן נכתבו בסיס ספר דברים, וספרי יהושע, שופטים ומלכים - שכוללים בחלקם סיפורים קדומים ששופצו ונוספו להם קטעי הסבר תיאולוגיים (ספר שופטים הוא כזה: סיפורים מיתולוגיים על הצלחתם של מנהיגי שבטים מקומיים שניהלו לוחמת גרילה מוצלחת של הקבוצה המשתלטת באויביה מבית ומחוץ, מתפרשים עתה בקונטקסט של העם כולו, וכביכול הסיבה שלא הצליחו ללא המנהיג אינה - כמו שעולה בבירור - העדר מנהיג צבאי רציני, אלא שלפני המנהיג לא עבדו את יהווה והמנהיג הביא אותם בד"כ לעבודת יהווה. לפעמים גם למלחמות אחים מפגרות), היסטוריוגרפיה (ספר מלכים: פרשנות תיאולוגית דומה של ההצלחה והכישלון של מלכי ישראל ויהודה), ופיקציה שמתארת כביכול יישום סטריאוטיפי של חוקי איחוד הפולחן וחוק החרם (יריחו, העי, פרק כ"ב) בשלב ייסוד העם (שכעת מקבל תיאור אידילי ומפונטז, כביכול כל העם בא ביחד בראשות מנהיג כלשהו) שמבוססת ביסודה על- ואמורה להסביר את קיומן של- הערים באותה תקופה (רוב התיאור המפורט של ספר יהושע) אם כי לא ניתן לשלול שמעורבים בה לעיתים סיפורים או מיתולוגיות עתיקות המקושרים לערים ספציפיות (שכמובן שופצו היסטוריוגרפית).
בנוסף לפן התיאולוגי, אי אפשר לוותר על הטענה שגם פעם היו כל שבטי ישראל מאוחדים תחת מנהיג/מלך יהודאי וסביב המקדש הירושלמי, ולכן כעת זה ממש 'חדש ימינו כקדם' (כן, הם ידעו שנוסטלגיה - גם אם מפונטזת - קונה את ליבם של אנשים). אז מנפחים את משמעותו של מנהיג יהודאי מקומי בשם אלחנן/דוד (או שמא כאן נותנים לו שם נאה ומיתולוגי, דויד זה בעצם 'אהוב', כמו 'שלמה') בתקופה בה לא הייו עדיין מנהיגים אחרים (באות מידה יכלו לקרוא לשמגר בן ענת 'מלך ישראל'...), זורקים לבני השבטים האחרים כמה עצמות (למשל משאירים כמה מהסיפורים השליליים על דוד בתוך ספר שמואל, וגם מחמיאים לשבטים שונים בכל מיני הזדמנויות ומדגישים לפעמים כשלים של שבט יהודה) וכך כולם מרוצים.
במסגרת רנסאנס מפונטז זה ניסה חזקיהו לספח שטחים ממה שהיה קודם לכן הממלכה הצפונית, אך פרעה נכה הבהיר לו מי כאן בעל הבית. לאחריו נרגעה ההזייה במעט, ומנשה ואמון אימצו את המתודה הישראלית - הפלורליזם והרב תרבותיות (כולל עבודת אלים אחרים) - להשגת כוח ומשאבים (בניגוד למתודה המסורתית של יהודה הקטנה, הענייה במשאבי טבע ונטולת ים המאפשר מסחר, המבוססת על מירכוז הדת, שהגיעה לקליימקס בתקופת חזקיהו ויאשיהו), וככל הנראה אכן הצליחו מאוד. אך לאחר מכן עלה עוד מלך שמוחו נשטף היטב על ידי הכהנים בהזייה היהודאית-יהוויסטית-משיחית, ובמקרה שלו גם נכתב הספר המיוחס למנהיג המיתולוגי וההיסטוריה הדויטרונומיסטית (כדי שהפעם זה לא יכשל בדור הבא), והוא עשה רפורמה גדולה ומקיפה יותר. אותה הזיה יהודאית-יהוויסטית-משיחית גרמה גם לו לנהוג בטירוף מבחינה צבאית ופוליטית (הם שכחו את מה שבישראל ידעו - אלים זה נחמד, אבל לא צריך להגזים בהסתמכות עליהם) ולמרוד באימפריה השלטת אז - בבל. ומכאן תוך מספר שנים לא רב נחרבה הממלכה היהודאית שבקושי קמה ואיתה גם המקדש האגדי.
חלק מהגולים שימרו בנוסטלגיה את החשיבה היהודאית-יהוויסטית-משיחית, ולאחר זמן מה חזרו חלקם לארץ בהנהגת הכהנים (איך לא?). כאן מצאו הכהנים מקום להכניס את כל האינטרסים שלהם לעם הפתי, המבולבל, הכואב והמיוסר (מהחורבנות של הממלכות), שהיה מוכן לקבל כל שטות אם היא תהיה משוייכת לעבר המיתולוגי הנפלא (והרי מי יודע מה קרה לפני 1000 שנים?) שבו הכל היה טוב ונפלא ובתקווה לעתיד דומה אם רק נפעל לפי ה'תורה'. כאן נערכה התורה שוב ונוספו לה כל מיני קטעים כהניים מסורתיים (חשבתם פעם מדוע קובץ ההוראות הפנימי של הכהנים - איך מקריבים קרבנות - הוא חלק מהתורה? למה כל בני ישראל צריכים לדעת את הנהלים האלה? למה ש'משה' יאמר להם אותם בכלל, ואת מי זה מעניין?) ומיתולוגיים-פיקטיביים בהתאם לצרכים (למשל פרשת קורח המדגישה את מעמדה של הכהונה האהרונית ומבטלת את הכהונה של הלוויים).
מתי שהוא שולבו גם כמה סיפורים עממיים על אבות מיתולוגיים של השבטים השונים (אברהם מיוצאי מסופוטמיה והיהודאי, יצחק הדרומי, יעקב הישראלי( לכדי סיפור מאוחד, ששופץ היטב כדי ליצור היסטוריה אחידה לעם וכדי להעלים את העובדה שהם עבדו וכרתו בריתות עם אלים אחרים ולא (רק) עם יהווה.
הענין הזה דווקא הצליח, וגם הגולים האחרים (בבבל, במצרים ובמקומות אחרים) הצטרפו להצלחה של הבית השני בזמניו הטובים. במקביל, עם התפתחות החשיבה בעולם (כולל זו ההלניסטית שהשפיעה על היהודים בתקופת בית שני) התגבש לאט לאט מונותאיזם מופשט יותר ויותר (הרי בכל מקרה כבר מדובר על עבודת אל אחד ואיסור לעבוד אחרים ואף איסור על ייצוגו כתוצאה מענין איחוד הפולחן, משם אפשר להגיע שהאחרים אינם קיימים, ומשם שהאל הוא מופשט, ומשם שהוא משולל תארים, ומשם שלא ניתן לומר עליו דבר, ומשם לאתאיזם. סליחה, נסחפתי).
בשלב הבא הצטרפו להצלחה גם עמים אחרים, והשיא הוא ביהדות הנוצרית שסחפה אחריה רבים מאוד ולאחר מכן התפצלה מהיהדות הלא-נוצרית.
בחורבן הבא, שוב ניצלו אנשים טובים את המצב כדי לכתוב מחדש את הסיפור - במסגרת מה שאפשר: אני לא משנה, רק 'מפרשן'... חצי מהתורה מתעסק עם המקדש וקרבנות, לתחתונים של הכהן הגדול מוקדש יותר יחס מלתפילין? לא, מה פתאום, ממזר תלמיד חכם טוב מכהן גדול עם הארץ... יש לנו מסורת - לא כתובה (כי כולם יודעים מה כתוב...) - שכל המסורת הכתובה היא בעצם רק קצה הקרחון (ובכלל לא מייצג, ואף מטעה בכוונה)...
לאחר מכן יש ניגוד אינטרסים בין הממשיכים הארץ ישראלים לאלו הבבלים...
זה לא לגמרי תפס, היו הרבה שלא קיבלו את הרפורמות החדשות, ובמאה ה8 מישהו בשם ענן בן דוד אירגן את כל מי שהתנגד נגד הרפורמיסטים החדשים בראשות סעדיה גאון. ושוב הושג ניצחון הרפורמיסטים באמצעות הכלים הדתיים המסורתיים: שימוש בפטרון המקומי כדי לעצור את מתנגדיך (כהונה ומלוכה : רבנים וסולטן). ובא לציון גואל... 'במקרה', כמובן, הפרשנות הרבנית שהתקבלה הייתה זו הבבלית (שאותה ממשיך סעדיה גאון) ולא הארץ ישראלית. למה? ככה!
לאחר מכן היה ניסיון לרפורמה נוספת (רמב"ם), שלא צלח. המיינסטרים כיסח אותו. אך הרעיון נשמר וחזר מאוחר יותר במאה ה20, כמיינסטרים מסורתי...
במאה ה13 היה עוד אירוע של כתיבת ופרסום ספר שיוחס לדמות סמכות קדומה, ונחל הצלחה מרובה: ספר הזוהר לרשב"י. עד היום רוב היהודים חושבים שאותה דמות סמכות קדומה אכן כתבה את הספר, למרות אנכרוניזמים ובעיות אחרות שיש בו. אבל מה יש להתלונן על מי שמקבל ספר שהסתירות שבו גדולות בהרבה... קבוצה קטנה יחסית מתנגדת לייחוס זה, מסיבות מדעיות ותיאולוגיות. לצערם של מנהיגי הקבוצה הגדולה, בימינו לא ממש ניתן להכחיד את המתנגדים, ואין ברירה אלא ליצור אווירה שלא מכבדת דעות שונות, כך שהמתנגדים יכולים לכתוב גג באיזה פורום שכוח FSM תחת ניק ניים.
במאה ה18 נוצרה באירופה הזיה חדשה, שנקראת 'חסידות', שאף היא ניצלה בעיות שונות של החברה היהודית כדי לקדם רעיונות חדשים וגם אינטרסים אישיים שונים. גם לה היו מתנגדים חריפים על רקע דתי ואחר, אך היא הצליחה לשרוד את השלב הראשוני. וכיום גם למתנגדיה אסור לדבר עליה בחריפות. למה? ככה! כי הם שרדו!
בעקבות שואה נוספת שעבר העם היהודי לקראת אמצע המאה ה20, נוצרו בארץ ישראל כמה הזיות דתיות חדשות:
הזיית חברת הלומדים, שמיוחסת כביכול למסורת מדורי דורות (מה זאת אומרת? חז"ל אמרו ש'לא פסקה ישיבה' ואפילו יצחק אחרי העקידה הלך לישיבה. אז ברור שמאז ומעולם היה העם היהודי חברת לומדים! ובוודאי שכך זה היה בגלויות השונות. ודלא ככופר אמסלם שיש לו דין 'מורידין ואין מעלין'),
רנסאנס של ההזיה המשיחיסטית-היהוויסטית-לאומית (בשילוב אינטרסים עם תנועה גדולה יותר על בסיס מכנה משותף שהיה פעם שקשור לבניית הארץ ומלחמה באוייבים. אך בעוד בני הקבוצה הגדולה נרגעו מהאקסטזה ואימצו עמדות מתונות יותר ואפילו מנוגדות, טבען של הזיות דתיות להחזיק מעמד; ולכן השותפות מתפוררת למגינת ליבם של המשיחיסטים הלאומיים שלא ממש מבינים למה הקבוצה הגדולה שונאת אותם, הרי הם לא כמו בני הזיית חברת הלומדים, והרי אויבו של אויבי הוא ידידי, הלא כן?)
קבוצה שבהדרגה התחילה להאמין שהמנהיג המת שלהם הוא בעצם חי...
ההיסטוריה תשפוט איזו מהם היא התיאולוגיה ה'נכונה'. אך כיוון שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, זה שקול לטענה שהמנצחים יחליטו, שזה שקול לטענה שאירועים פוליטיים שונים יכריעו מהי התיאולוגיה ה'נכונה'... ובעוד 1000 שנה ידברו בריחוק על קבוצות השוליים של ה'א-חסידים' הכופרים, שמקורן באנשים בשם מתנגדוס (הרי למה קוראים להם מתנגדים? בודאי היה אדם בשם מתנגדוס, כפי שהצדוקים קרויים על שם כופר בשם צדוק!), ומתנחלוס, שהתנגדו למסורת העתיקה מדורי דורות של זריקת תפוזים בטיש המונהגת בידי אדמורים בעלי שמות ארוכים (אל דאגה, גם לקשקוש הזה ימצאו בהיילע אינסטיטיוטע פון תיירע איזה הסבר פסיכולוגי/פסאודו-פילוסופי).
זוהי ההיסטוריה היהודית על רגל אחת.
תוקן על ידי thepresent ב- 03/11/2011 18:48:55
 |
|
|
