"אנן מתאולוגיה לא עבדינן מעשה"

"אנן מתאולוגיה לא עבדינן מעשה".

מסופר שאחד הגיע לתלמיד חכם מפורסם וקונן בפניו על עיוותים סילופים ושאר מרעין בישין, [חיתון ילדים, וכדו'] (כמדומה ששמעתי את הסיפור לגבי אחד שהתלונן על עוותים בציבור החרדי\ליטאי), ונאנח "אי, עלמא דשקרא", אמר הת"ח, ידידי, כאן, בעולם הזה, זה עלמא דשקרא, את האמת תשאיר לעולם הבא, כאן משקרים, תזרום עם זה. גם אם מעשה זה לא היה ולא נברא, אך משל הגון הוא, [משום מה מדגדג לי בראש כרקע ספר איוב וההתמודות עם טרגדיה], חושבני שיש ליתן את הדעת על הפסימיות הריאלית והמפוכחת הזועקת ממעשה זה, בכמה אפיקים, אשר חלקם עמוקים יותר, וחלקם עמוקים פחות, ואפרטם מן הקל אל הכבד, עיקר עיוני הוא על הנידון האחרון אשמח אם יתפתח הדיון בכיוון הזה, [ה"משקל" הוא לפי טעמי];

[א. האפשרות לשנות אדם פרטי והכח הנצרך לכך, עד כמה הוא משתלם מול האפשרות "לזרום"].

[ב. האפשרות לשנות ציבור והכח הנצרך לכך, עד כמה הוא משתלם מול האפשרות "לזרום"].

ג.        האם שייך בכלל לדון על עיוות שראוי לתקנו, אולי ה"סרגל עקום", וכיוון שאנו מנועים מלדון בהעדר מדד אובייקטיבי, א"כ שב ואל תעשה עדיף, ונשאיר את המדידות לאופן שיהיו לנו כלים ראויים ואמיתיים, [פוסט-מודרניזם?? ניהליזם?? אנרכיזם??].

ד.       והיה ונניח שמצאנו את האמת המוחטלת, האם בכלל ראוי לנהוג לפי אותה אמת? אמנם לע"ע דברי אינם מובנים, אך אפרטם.

נתקלתי רבות בתופעה מעניינת, שאיני יודע אם היא מאפיינת דווקא אנשי דת, או אנשי הגות בכלל, והיא, נניח שיש לאיש דת תאוריה נפלאה אודות הבורא, התורה או המצוות, אך תאוריה זו אינה "פריכה", כנודע, אלא היא הרגש מסויים אשר רכיביו מתפצלים לשתי קבוצות. א. מסורות מוקדמות אשר קיבל בירושה. ב. הרגשים אישיים מפרי תנובת לבבו.

המסורות התאולוגיות אף הם מורכבות משתי קבוצות הנ"ל, והיינו שאיש הדת הקודם [הרב'ה] אף הוא הרכיב קוקטייל דומה, וכן הלאה, כולי תקווה שזה עד משה רבינו.

עכשיו כאשר אנו ניגשים ל"הלכה למעשה", אנו מוטלים בפרשת דרכים, האם לבחור בתאולוגיה המופלאה, או בריאליות אשר לפעמים היא פסימית.

דוגמא לדבר, ויש לי בעיה איתה משום שהיא "טעונה", אך כל הדוגמאות שעברו לי כעת בראש טעונות יותר, לכן בחרתי בה.

מפורסם בשם הסטייפלר שהתנגד למניעת הריון כאשר הסיבה היא הקושי שבגידול ילדים, ונימוקו עימו, הרי לכל אדם נקבעה "מילגת יסורים", אם יברח מכאן זה יבוא לו מכיוון אחר, א"כ עדיף צער גידול בנים מצער מחלות, [אף פעם לא ירדתי לסוף דעתו בזה, שהלא אם זה צער יתר, א"כ זה גם כלול בחשבון, ואם זה צער זהה, א"כ מה הוא אומר, אלא כוונתו שעדיף משום שזה צער עם מצווה מסויימת בסוף א"כ החשבון הוא המצווה ומה אכפת לנו הצער שבדרך, וכך משום צער מבטלים מצווה, ואם נאמר שמבטלים מצווה א"כ שוב חוזר החשבון של צער כנגד צער וכו', ואכ"מ].

חשבון יפה, אך האם נכון לנהוג ע"פ חשבון זה, העולם הרי ניתן לנו בצורה סתומה, ולא מפורש בו כל ה"רייד" הנ"ל, צורת העולם היא שבהריונות ללא הפסקות, מתרבים הילדים בקצב שמביא ייסורים בגידולם החשבון הנ"ל כפי הידוע לי לא מתחייב מהתורה שבכתב או שבע"פ, באיזה כוון יש לבחור התיאולוגי, מטאפיסי, אידאילי, או בכוון המעשי, פיסי, ריאלי.

יש לי תחושה שזה מתפצל כמובן לב' מחנות, [באופן גס וכוללני, כמובן שישנם כמה סינתזות בתווך].

המחנה האחד הוא מחנה בריסק שנראה שנוקטים בסיסמה שבכותרת "אנן מתאולוגיה לא עבדינן מעשה", השקפתם יבשה והתנהגותם אמורה בדר"כ להיות מאוד מפוכחת וריאלית. לעומת מחנה החזו"א והסטייפלר שנראה ששילבו באופן בוטה התייחסויות שמיימיות בהנהגתם.

בסיפור שבתחילת דברי מוצגת בפי הת"ח עמדה בריסקאית, כביכול אמר לנאנק, נניח שאתה צודק, אבל מי אמר שהצדק המופשט שבדבריך קובע, המציאות בשטח היא הקובעת, אך לא רק שהיא הקובעת, אלא היא גם זו שאמורה לקבוע, וכל החשבונות בטילים כנגדה.   

א"כ אבקשכם ליתן את דעתכם האם "מתאולוגיה עבדינן מעשה" או לא, ואם כן עד כמה, ומה המדדים לאימותה.

*** הושמט שם הת"ח שעליו הובאו הדברים לפי בקשה.